לא הבנתי מה בדיוק הוצאת מהפרי הארץ.

ואם מעניין אותך מה חושבים במקומות אחרים על תאוות רח"ל, תקרא:

רעוא דרעוין ש"ק פרשת אחרי – קדושים תשע"ב

א.

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. יש לבאר מה שעמדו בספרים למה הוצרכה התורה ליתן טעם למצות קדושים תהיו "כי קדוש אני ה"א". וכן צ"ב מה טעם הוא זה כי קדוש אני, וכי יכול אדם להתדמות לקדושת הקב"ה. וברש"י, פרשה זו בהקהל נאמרה, לפי שרוב גופי תורה תלויין בה, וצ"ב הלשון "תלויין בה", היה לו לומר רוב גופי תורה כתובין בה. ובזוה"ק (ח"ג פא.), תאני רבי אבא, פרשתא דא כללא דאורייתא היא וכו', בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא וכו', דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן[א]. ויש לבאר מה הביא אותם לשמוח בפרשה זו יותר מבפרשיות אחרות.

ויתבאר ע"פ מה דאיתא באבות דרבי נתן (פכ"ח,ה), רבי יהודה הנשיא אומר, כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה, מונעין ממנו תענוגי העולם הבא, וכל שאינו מקבל תענוגי העולם הזה, נותנין לו תענוגי העולם הבא. וביסוד העבודה (ח"ב פ"ז,ג) מבאר מאמר זה: "שעל ידי שמכניע את חומריות נפשו הבהמית, ומה שהוא מכניע יותר את התאוות והגופניות – מתגלה בו יותר כחות הנפש והשכל של אור תורה וקדושה וכו', ונתגלה בו יותר אור אהבה להשי"ת. ומפני זה נזדככו לפניו גם לבושי התורה, ורואה על ידי למודו באגדה כחפץ נפשו לטוב. וידיעתו ממשכת לו הכרתו, ונתגלה בלבו שערי אמונה ואורה, ורואה עי"ז גודל נפלאות השי"ת וגודל יקרת בני ישראל וכבוד התורה וחיבוב מצותיו". אך אכתי צ"ב מדוע קורא לכל המעלות האלו "תענוגי עולם הבא", מה זה קשור לעולם הבא.

וי"ל בזה, ע"פ מש"כ בפרי הארץ (כי תבוא) שמדות נפשו של אדם "הם עולמות ואורות עליונים, אשר לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעין כל חי – מה רב טוב הצפון בנשמת האדם ומדותיו". ויש לומר, שהחומר והגוף הם הגורמים לכך שכל הרב‑טוב הזה צפון בנשמת האדם ולא ידע אנוש ערכה. כל עוד האדם חי בעולם הזה, התאוות החומריות שהוא שקוע בהן מונעות מכוחות נפשו להתגלות, ואינו יכול להגיע למעלותיו בעודו בחיים, ומשום כך לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעין כל חי. אבל בעולם הבא הנשמה עוזבת את הגוף והגוף מזדכך, וגם כל מה שעשה בעודו בגוף מזדכך, וכאשר הנשמה נשארת בטהרתה ומסתלק הכיסוי המעלים מיד מתגלים המדות וכוחות הנפש שבאדם כפי שהם, עולמות ואורות עליונים, ומתגלים לו רזין עילאין, שמהותם השגות גבוהות.

וזהו שמבאר היסוד העבודה, שגם בחיים חיותו יכול אדם לזכות לזה, כאשר מכניע את חומריות הגוף המכסה ומעלימה את רב טוב הצפון בנשמתו, ומה שמכניע יותר את התאוות והגופניות שהם המעכבים את אור הנפש אור הנשמה, כן מתגלה בו יותר כחות הנפש והשכל. וזהו "תענוגי עולם הבא", התענוג וההנאה של עולם הבא הוא כלשון המסלת ישרים (פ"א) "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", תענוג זה המה ההשגות גבוהות ורזין עילאין שמתגלים לאדם שם. וכמו שמבואר בהמשך דברי היסוד העבודה שם, שיש ענינים שהם בבחינת "תורה שבכתב", שאפשר להסבירם בדברים, ויש השגות שהן בבחינת סוד שאי אפשר להטעימו בדברים ולהבינו, וכפי שמכנה זאת "התפעלות" הבאה מן ההכרה. וזאת אין אדם יכול להשיג כל זמן שהוא נתון בגוף. אבל כאשר מכניע את החומר והתאוות ומזכך את הגוף, נותנים לו תענוגי עולם הבא, כי אז מתגלים אליו העולמות והאורות העליונים הצפונים בנשמתו וזוכה להשגות של רזין עילאין, שזה ההנאה והתענוג של עולם הבא.

וכן נכלל בתענוגי עולם הבא, התענוג של דביקות בה', שהוא העונג הגדול ביותר, כדאיתא במאור עינים (תולדות, ד"ה ויתן) שאי אפשר להרגיש תענוג כי אם על ידי דביקות. וזהו תענוגי עולם הבא, כדאיתא בזוה"ק (ח"א נז:) דכל אינון צדיקי וחסידי דירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן, כלהון אודן ואמרין מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון[ב] (תהלים לו,ח). "בצל כנפיך יחסיון" הוא התענוג של דביקות בה'. בדביקות יש דרגות רבות דרגא בתר דרגא. יש דרגה של קירבה שעליה נאמר (שם עג,כח) "ואני קרבת אלקים לי טוב", אך "בצל כנפיך יחסיון" היא דרגה יותר גבוהה הקרובה לדביקות ממש, והקירבה של בצל כנפיך יחסיון היא תענוג שאין דומה לו. וזהו תענוגם של הצדיקים בגינתא דעדן, בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. ומי שמכניע את החומר זוכה כבר בחייו לתענוגי עולם הבא, לדרגת הדביקות של בצל כנפיך יחסיון. שני ענינים אלו שנאמרו בתענוגי עולם הבא נכללים תרוויהו בדברי רבי יהודה הנשיא על מי שאינו מקבל תענוגי עולם הזה. שעל ידי הכנעת החומריות זוכה לתענוגי עולם הבא של השגות והתפעלות, שמתגלים לו בכל דבר רזין עילאין, עולמות ואורות עליונים, וזוכה גם לתענוגי עולם הבא של "בצל כנפיך יחסיון", שהוא עונג שאין דוגמתו בעולם.

ב.

ולאור זה יתבארו דברי הזוה"ק, דבפרשתא דא פרשת קדושים אתחדשו רזין עילאין דאורייתא. כי על ידי שאדם מתקדש מהחומריות זוכה שמתגלים לו רזין עילאין שאיש אינו יכול להשיגם, כל ההשגות ורב טוב הצפון, עולמות ואורות עליונים אשר לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעין כל חי. כל אלו הגילויים השייכים בעצם לעולם הבא לאחר התפשטות הנפש מן הגוף, יכול אדם לזכות להם גם בחיים חיותו על ידי "קדושים תהיו". והם המה הרזין עילאין שנתגלו לרבי שמעון בר יוחאי וחבריא דיליה. כל ספר הזוהר כולו גילוי רזין עילאין, ובעיקר בחלק הנסתר שבו שהוא מכוסה ונעלם ואין משיגים אותו. וכד מטאן חבריא לפרשת קדושים היו שמחים, כי בפרשה זו נתגלתה הדרך ל"עולמך תראה בחייך", איך אפשר בעודו בחיים לזכות לתענוג העילאי של בצל כנפיך יחסיון.

קו זה גם עובר כחוט השני בכל הספר הקדוש פרי הארץ, שהדרך ל"עולמך תראה בחייך", לזכות לתענוגי עולם הבא, תלויה בזה שאדם מתנער מעולם הזה. אין עוד ספר כמו הפרי הארץ שמעמיד את ההתנערות מעולם הזה כדבר גדול כל כך, ונראה שזה מן היסודות של שיטתו, שהיא דרך לבני עלייה. וזה גם היה מהיסודות המיוחדים בדרך החסידות של רבותינו הק', שאדם לפחות ישאף להכנעת החומריות. וכאותו תיאור על אחד מאנשי היסוד העבודה, שהיה אומר קודם אכילתו: בטן בטן, הא לך פרוסת לחם ובלבד שתחדלי מלהציק לי. הוא התייחס לגופו כאל דבר זר ונפרד שאינו חלק ממנו.

ועפ"ז יתבאר אומרו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. כי בענין "קדושים תהיו" הבעיה העיקרית היא "ומי יקום במקום קדשו". כמו שאמרו צדיקים שיש את השלב של "מי יעלה בהר ה'", ויש "ומי יקום במקום קדשו", להחזיק מעמד בעלייתו, והחלק של "ומי יקום" עוד יותר קשה מאשר "מי יעלה", מפני הירידות והנפילות. ועל כך באה התשובה כי קדוש אני ה' אלקיכם, ובצל כנפיו ית' אין לרע כל אחיזה, וכאשר יהודי זוכה לחסות בצל כנפיך הריהו שמור ונשמר מכל רע. וכמאה"כ (תהלים יז,ח) שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני, כי "צל כנפיך" הוא מחסה ומסתור מכל רע, וכן כתוב במזמור יושב בסתר (שם צא,ד) ותחת כנפיו תחסה וגו', לא תאונה אליך רעה וגו'. וזו המשמעות של "קדושים תהיו", כלומר מה שלא יעבור עליכם תמיד תשארו קדושים, ומדוע, כי קדוש אני ה' אלקיכם, וכאשר תחסו בצל כנפיו לא יאונה לכם כל רע.

והדרך להגיע לזה היא על ידי שאינו מקבל תענוגי עולם הזה, שמתנער מעולם הזה, אז הוא זוכה לבצל כנפיך יחסיון בעודו בחיים ועובר לחיות בעולם אחר. ובכלל זוהי הדרך ליהודי בעבודת ה', שיעבור לחיות בעולם אחר. יש לחיות בעולם אחר בדרגא עילאה, כלשון הזוה"ק בפרשת שלח (ח"ג קנט:), "אמר רבי שמעון, מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא ואשתמעו מנה רזין עלאין ויקירין", דאיתא שם שיש "עלמא טבא, עלמא עלאה דכסופא", ואפשר שזו דרגה יותר גבוהה מאשר "בצל כנפיך יחסיון". אך גם מי שזוכה ל"בצל כנפיך יחסיון" הרי הוא חי בעולם אחר ונהפך לאדם אחר. יש דברים שמשביחים את איכות האדם והוא נהיה יותר טוב, ויש דברים שאף מביאים אותו למדרגות, אבל על ידי הכנעת החומריות הוא נהפך להיות אדם אחר לגמרי. כי כאשר זוכה ל"בצל כנפיך יחסיון" הריהו חי בעולם אחר, וכאשר רואה בכל התורה רזין עילאין הריהו נעשה אדם אחר לגמרי.

וזה הביאור בדברי רש"י שפרשה זו רוב גופי תורה תלויין בה. 'רוב' גופי תורה האמור כאן יש במשמעו לשון ריבוי וכללות, כמו המהולל ברוב התשבחות[ג], כלומר כל התורה ומצוותיה תלויים בפרשת קדושים תהיו. כי כאשר מתגלה לאדם רב‑טוב הצפון הוא רואה את כל התורה באור אחר, כל מצוה ממצוות התורה נראית אחרת כשהיא ברעותא דליבא ובהשגות, וכל גופי תורה מאירים לו באור אחר.

ג.

והנה באבות דרבי נתן שם נאמרו שתי הקצוות, כל המקבל עליו תענוגי העולם הזה מונעין ממנו תענוגי העולם הבא, וכל שאינו מקבל תענוגי העולם הזה נותנין לו תענוגי העולם הבא. אמנם י"ל שיש ביניהן עוד דרגה שלישית והיא מדה בינונית, מי שאינו בדרגה העליונה "שאינו מקבל" תענוגי עולם הזה ומכניע את החומר, אך גם אינו בדרגה התחתונה ש"מקבל עליו" תענוגי עולם הזה. הוא לא נמשך ולהוט כולו לתענוגי עולם הזה, אלא יש לו בחייו עוד ענינים ועוד שאיפות מלבד ליהנות מעולם הזה. מה שאין כן זה שמקבל עליו תענוגי עולם הזה, הוא נמשך אחר תענוגים והנאות עולם הזה, ובפנימיותו הוא בעצם חי בשביל ליהנות וזו התכלית שלו, עד כדי כך שאם יטלו ממנו את ההנאות אין לו עוד לשם מה לחיות. ועל כך כתב המסלת ישרים (פ"א) שהנמשך אחר התאוות החומריות הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. וכך הם דברי האוה"ח הק' (ויקרא כה,לז), שהמשלים תאות נפשו הבהמית מחשיך את אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני.

והחילוק בין הדרגות האלו מתבטא בשבת. כי השבת היא מעין עולם הבא (ברכות נז:), ובה נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון (י‑ה אכסוף). אבל מי שנמשך אחר תענוגי עולם הזה, מונעין ממנו תענוגי עולם הבא וגם לשבת אינו יכול להגיע, כי מאחר שהוא נמשך אחר התאוות הריהו מתרחק יותר ויותר ואינו יכול לזכות לשבת. אבל מי שהוא במדה בינונית ואינו נמשך אחר תענוגי עולם הזה, יכול לזכות לשבת שהיא מעין עולם הבא. אך החילוק בינו לבין הדרגה הגבוהה הוא, כי זה הבינוני זוכה רק בשבת למעין עולם הבא, אבל לאחר השבת הוא חוזר לכמות שהיה. וגם בשבת עצמה עדיין הוא צריך לעשות כמה הכנות טובות כדי שיוכל לזכות לשבת שהיא "בצל כנפיך יחסיון" מעין עולם הבא. אבל מי שמכניע את החומריות ואת התאוות זוכה שנותנים לו תמיד תענוגי עולם הבא.

והנה כאשר מדברים על התנתקות מעולם הזה, זה נראה לכאורה כדיבורים בעלמא על דבר שאינו שייך במציאות, וכי יש לו לאדם את הכוחות להוציא לפועל מהלך כזה. אכן לכשנדייק בלשון היסוד העבודה "ומה שהוא מכניע יותר את התאוות והגופניות – מתגלה בו יותר כוחות הנפש והשכל", משמע שבאותה מדה שמכניע את החומריות כך – לפי ערך – מתגלה בו יותר כוחות הנפש והשכל. ולאור זה כאשר אדם מתחיל להכניע את החומריות, אפילו שזה במקצת ועדיין אינו מושלם, מיד הוא מקבל שכרו בצדו, שמתגלים בו כוחות חדשים בנפשו, ומקבל כוחות של התעוררות בעבודת ה' וכוחות של תפילה. וזה נותן לו כח לצאת שוב למערכה ולהתקדם עוד צעד בהכנעת החומריות, ואז הוא שוב מקבל כוחות חדשים וחוזר חלילה, כנגד כל משהו שהוא מכניע מגופניותו מתגלה בו עוד משהו של כוחות נפשו הנעלמים. וכאשר מבינים אל נכון את הדרך הזאת הרי כבר כל אחד יכול להגיע לכך, ואין זה דבר בלתי מושג.

זה ענין פרשה זו שהיא כללא דאורייתא, בפרשה זו התורה הקדושה קובעת מה היא הדרגה הגבוהה ביותר שבשר ודם מסוגל להגיע אליה, ומהו הסולם להשיג דרגה זו. כדברי רבי יהודה הנשיא, שתענוגי עולם הבא הם המעלה הגבוהה ביותר, והדרך להשיגם היא על ידי התרחקות מתענוגי עולם הזה.

תוקן על ידי מנחם_פיש ב- 18/06/2012 23:46:31

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");