מיהו הבעל תאוה האולטימטיבי?

בע"ב,

קטע ממש"כ במ"א על פר קדושים:

 "אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים, וממש לא אכלו רק פרי עץ היער והיו נזירים מכל ענייני העולם (= האיסיים), אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכו' ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה, אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש פרשה זו נאמרה בהקהל, כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל". (ר"י אייבשיץ, תפארת יונתן")

גם בעל "שפת אמת" בא להגביל את הדרישה הגבוהה שהציב הרמב"ן, לפחות כשלב ראשון מחייב.

כך כתב (בדבריו לשנת תרמ"א) ולפענ"ד יפה כיוון רש"י ז"ל, כי בודאי מצות קדושים תהיו הוא מן הדברים שאין להם שיעור, וכפי הפרישה זוכים לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתיב תהיו, כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה וכו' אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה, אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל, ואז יש להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה, שאין לו שיעור"

אם כן, נתבארו דברי הרמב"ן בתוספת הסתייגויות. אולם לרמב"ם גישה שונה. בנגוד לדעת הרמב"ן הסבור שהפסוק בא להורות מצות עשה מיוחדת ונפרדת משאר המצוות, להתקדש! סובר הרמב"ם שמדובר כאן באזהרה כללית על קיום המצוות עצמן, שמהן ומכוחן ומהתמדת קיומן, תבוא הקדושה מאליה. לפיכך לדעתו אין למנותה כלל כמצות עשה (אכן, ענין החובה להתקדש, ברוח דברי הרמב"ן ואחרים, תכלל לדעתו במצות "והלכת בדרכיו" – "הקב"ה נקרא קדוש, אף אתה הוי קדוש" הלכ' דעות א', ו) וכך כתב הרמב"ם בשורש הרביעי שהקדים לספר המצוות שלו "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו, מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים, הם ציוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו"

בע"ב,

הרמב"ם כנראה יסתפק (כעיקרון כללי) ויסבור שאם "הביא נפשו במי הדעת - טהור" (חתימת הלכ' מקואות)  וזכורני שדנתי עם מו"ר הגריד"ס מירושלים בדברים אלו והגיב: אבל צריך להקפיד שלא תהיה חציצה ...

בע"ב,

כוונתו המקורית (לפי נושא השיח והקשרו) היתה חציצה = התעניינות בידיעות ולימודים שמחוץ לסדרי הלמוד בישיבה.

ביליצר

לדעתי, שימוש הלשון "תאוה" והרעיון שיש "תאוות" גופניות פסולות הוא מאוחר, ואינו מאפיין לא את המקרא (כטענת בעל בעמיו) וכמסתבר גם לא את התנאים. יתכן שיש יסודות מחשבה בודדים כאלו אצל התנאים והאמוראים (ר' אליעזר, ר' זירא, ריש לקיש).

הנוןשא מקבל תאוצה מאוחר יותר, בימי הראשונים וכמובן מקבל עיבוד שיטתי עם הקבלה ולאחריה. (המשך יבוא, אולי).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תלמיד. אתה צודק. גם שמתי לב לכך.

לא הבנתי מה סתירה יש כאן.

החזו"א אומר כי הכבוד והאושר רצויים המה,  או על כל פנים הכרחיים ("הווייתו") אך יש לדעת מהו הכבוד האמתי והאושר האמתי להבדיל מהמדומה.

במהדורה שתחת ידי, ("הוצאה חדשה תשנ"ז") הדברים מתחילים בסוף עמ' נז וגולשים לעמ' נח.