סקירת האמונות והדעות בימינו

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.       

מדברי הרמב"ם כאן עולה שהעיסוק במלאכה אינו רק כאמצעי לפרנסה, אלא הוא ערך כשלעצמו, ושלמות האדם אינה נקנית בתלמוד תורה לבדו אלא בצירוף מלאכה. מאידך בסוף הלכות שמיטה ויובל כתב הרמב"ם:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים,

המצב הרצוי הוא שאדם עוסק בתורה ופרנסתו ניתנת לו משמים. אין בכוונתנו לתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם, אולם ניתן לראות, שהסוברים שדברי ר' ישמעאל עיקר, שמים את הדגש על הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, ואילו הסוברים שהעיקר כר' שמעון, מסתייעים מהרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל.

סעיף זה קשור גם לסעיף "היחס לעולם הזה". אם העולם הזה אינו בעל ערך, אזי דרך ארץ היא כמעט אך ורק עונש וכל הממעיט הרי זה משובח.

הביטוי דרך ארץ משמעותו גם נימוס, "מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה וכולן דרך ארץ" (רמב"ם, הלכות ברכות, ז:א). אמנם שני המובנים שונים, אולם המשותף לשניהם הוא ההתנהגות המקובלת בחברה. אם החברה הסובבת נחשבת כבעלת ערך אזי מן הראוי לכבד את המוסכמות שלה, ומי שאינו מכבדם הרי מחללים את השם. קיימת גם אפשרות לעמדה הסוברת שגם אם מנהגי החברה הסובבת הם פגומים ונחשבים לעתים כחוקות הגויים, אל לא לאדם להתנהג בצורה שתוציא שם רע למי שלמד תורה, אולם קיימות גם גישות קיצוניות שטוענות שבן תור, הוא בחינת אברם העברי, שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ומותר לו, ואולי הוא חייב להפגין זלזול במנהגים המקובלים.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/05/2013 22:55:23

מסתבר שמי שנותן ערך לדרך ארץ ולעולם הזה, יסבור גם שקיימים ערכים מוסריים, שאינם תלויים בתורה, אולם אלו השוללים כל ערך מהעולם הזה, ייתכן שיסברו שהערכים שבו הם ערכים שקריים.

אחד הטיעונים החביבים על שוללי המוסר הטבעי, הוא שהמוסר הוא נזיל ומשתנה מדור לדור, לעומת התורה שהיא נצחית וערכיה נצחיים. תומכי המוסר הטבעי יכולים לענות על טענה זו ממספר זוויות:

1.  הביטויים השונים של המוסר אכן משתנים, אולם קיים רובד בסיסי משותף וקבוע. לדוגמא, רצח, נחשב כפגום מוסרית בכל חברה.

2.  המוסר אכן משתנה, אולם אין זה חסרון אלא להיפך, העולם משתכלל (בניגוד להנחה על ירידת הדורות), והתורה אכן רואה בעין יפה את ההתקדמות הזו ונענית לה. אין זו יחסיות של התורה, אלא התורה מוסיפה בכל דור, רובד נוסף.

3.  הטיעון שמוסר התורה קבוע הוא טיעון נאיבי. המחזיקים בגישה זו הם לעתים קרובות אנשי מדע האמונים על חשיבה היסטורית שרואה התפתחות בכל מקום.[1] גישה זו צורמת לאלו שגדלו על ההנחה שנצחיות התורה במובן הרמב"מי היא עיקר אמונה שכל הכופר בו איבד את חלקו בעולם הבא.

4.  המציאות השתנתה. לדוגמא, ללא דיוק בפרטים, כאשר המוסר הנהוג מחייב לדוגמא, לא לגזול שום אדם, ואילו התורה מתירה גזל גוי, עלינו לחלק בין הגויים שבזמן התלמוד שכמו שעבדו עבודה זרה, כך היו פרוצים בכל דבר, לעומת הגויים בזמננו, הגדורים בדרכי הדתות. גישה זו ידועה בשם המאירי אולם בצורה מרוככת יותר ניתן למוצאה גם אצל ראשונים אחרים.

המתנגדים ינפנפו בדוגמא של גרמניה הנאצית, להוכחה מה עלול לקרות לחברה שנחשבה כשיא התרבות, והדרדרה לתהום רבה.

לנקודה זו ולקודמתה קיימות גם השלכות חינוכיות. האם עלינו לראות את העולם החיצוני ואת ערכיו כעוינים ועל ההורים והמורים להדגיש את ההבדל בין העולמות, או שמא, אדרבא, יש להסתכל על העולם החיצוני בעין טובה וללמד את התלמיד שהתורה מעריכה את העולם החיצוני ומוסיפה קומה נוספת עליו. אוחז השיטה הראשונה מאשימים את מחזיקי השיטה השניה, שבעצם ההכשר לעולם החיצוני הם נותנים הכשר ליציאה מהעולם הדתי ומעבר לעולם הרחב, ואילו אוחזי השיטה השניה, סוברים שחינוך שקרי אינו חינוך נכון. יתירה מזאת, הדגשה שכל המוסריות מצויה אך ורק בתורה עלולה לגרום שתלמיד הנוטש את דרך התורה, וישנם כאלו, ייהפך גם לאדם חסר מוסריות.

גם בנקודות אלו ניתן לראות את החלוקה המגזרית, כאשר החרדים נוטים לזלזל בערך של דרך ארץ ואילו הד"לים מאמצים אותה בחום. החרדים אינם מאמינים במוסר הטבעי, ואילו הד"לים מקבלים אותו כנתון שמן הראוי להתיחס אליו.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/05/2013 22:57:12