מותר האדם

באשכול זה אני רוצה לבדוק האם לטיעון זה יש אחיזה.

נתחיל באכילה. אדם מוזהר לא להיות כבהמה האוכלת למלא תאוותה. אם נתבונן בטבע, אזי דווקא הבהמות אוכלות לפי צרכיהן, אינן עושות מהאוכל ענין גדול. אריה טורף כשהוא רעב ואוכל ללא גינונים יתרים. כשהאריה שבע, בהמות אחרות חולפות על פניו ללא חשש.

לעומת זה האדם הפך את האכילה לפעולה טקסית. מגוון מנות, טעמים שונים וצבעים שונים. השולחן ערוך לפי כללים מדוקדקים, ואת האוכל מלווה יין משובח המתאים למנה הנאכלת. אוכלים כשרעבים וגם כשלא כל כך. גם לשביעה וגם כמאורע טקסי וחברתי.

הוא הדין במין. גם בנושא זה עולה הטיעון שעל האדם לא להיות תאוותני אלא להשתמש ביצר אך ורק למה שנועד, כלומר לקיום המין בלבד. מה קורה ברבנו הטבע? אצל בהמות הנקבות מתיחמות ובתגובה הזכר מתיחם אף הוא. ההזדווגות תכליתית לחלוטין, לצורך קיום המין. במינים "גבוהים" יותר בסולם האבולציוני, כגון קופים, המין משמש גם לתכלית של בילוי וחיזוק הקשרים החברתיים. האדם הביא אומנות זו לשיא. לא שמענו על מופע ארוטי של פרות.

גם מי שנוהג לפי התקנות המחמירות ביותר, מקיים יחסי אישות הרבה יותר מהמינימום הנדרש לקיום המין. וגם ההלכה מחייבת מצוות עונה, הרבה מעבר לפוטנציאל הילודה של האשה.

מסקנה, מותר האדם הוא ארוחת גורמה כשברקע מתקיים מופע קברט.

פירכות תתקבלנה בברכה

ט  [ו] שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוות והווית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומין לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה.

י  אבל החכמים ובעלי דעה יידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהן תוחלת.  ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה; וכל הדברים האלו, צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בורייו.  ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטילים.

יא  הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שם דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווין; אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של עולם הזה אלא דרך משל.  אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אינו כן; אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר, ואין ערך ואין דמיון.  הוא שאמר דויד, "מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך:  פעלת, לחוסים בך"  [ז] וכמה תמה דויד והתאווה לחיי העולם הבא, שנאמר "לולא--האמנתי, לראות בטוב ה':  בארץ חיים"