מותר האדם

ת"ט
מדוע העריכו רבנים מסוימים, בגלל למדנותם או בגלל כוחם הפוליטי?

תחושת העונג, או ההנאה, היא מצב נפשי מסוים. כאמור, יש דרכים שונות להגיע אל אותו מצב. השאלה היא, אם אנו רוצים לדרג את הדרכים ולקבוע איזו עדיפה, על פי מה אנו אמורים לעשות זאת. אולי על פי הדרך היעילה ביותר?

הדירוג שלי לעצמי הוא על פי מידת ההערכה שיש לי לדבר כשלעצמו. ניקח שלושה אנשים, האחד מתענג מתובנה לוגית (בתורה או בתחום אחר), השני מתענג מפעולה מוסרית (מעשה חסד או צדק), והשלישי מתענג מחשיפה ליצירת אמנות כלשהו (הנאה מהאסתטיקה?). אני באופן ברור מדרג את העונג מהמוסר כראשון, ואני מסתפק האם הלוגיקה קודמת לאמנות או להיפך. הדירוג הזה הוא ע"פ ההערכה של הדרך בה מתענג האדם.

כמדומה שיש גישות שמנסות למעט את העונג מפעילויות אחרות, אולי כדי שלא יכירו עונג אחר.

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"ב

מותר האדם – הערה משלימה.

התאורים של התנהגות 'בהמית' הם במקומם, אבל 'מותר האדם' הוא בראשונה שאלה של הגדרה מבחינה. ההבחנה אמורה להסביר את אותה התנהגות, ומדוע הערכתה שלילית.

למה אריסטו?
כמה פעמים הוזכר כאן שמו של אריסטו. אחת התרומות הגדולות של אריסטו למדע היא תפיסה שיטתית של מיון וסידור אוביקטים בקבוצות נבדלות, על פי קריטריונים המגדירים את המשותף לקבוצות ואת המיוחד המבדיל קבוצה מסוימת מאחרות הקרובות לה. אריסטו היה בן של רופא, ממנו למד ביולוגיה, מקצוע שהיה אחד מעיסוקיו העיקריים. הוא אסף מידע רב ממקורות מגוונים על בעלי חיים שונים. חלק ממידע זה הוא בעל דיוק ותשומת לב לפרטים קטנים, המעידים על תצפיות קפדניות שערך בעצמו. עבודתו החלוצית בתחום הזה השפיעה עמוקות על דרווין.

אריסטו לא הסתפק באיסוף מידע. הוא היה הראשון שביקש לפתור את הבעיה של שיטת מיון וסיווג ממצה של המידע הזה על פי מאפיינים פיסיולוגיים ראשיים. החלוקה הראשית היתה בעלי דם וחסרי דם, מה שמקביל להבחנה כיום בין בעלי חוליות וחסרי חוליות [עבודה מקיפה כזו לא נערכה מאז עד לעבודתו של קרל לינה במאה ה 18].

לדעת אריסטו הנפש היא מה שמבדיל בין גוף חי [בעלי חיים] לדומם. כדי לתת תוכן קונקרטי לתפיסת הנפש צריך לעמוד על התפקידים שהוא מיחס ליצורים חיים. התיפקודים האלו מחלקים, גם הם את כל היצורים החיים לקבוצות. החלוקה הזו יוצרת סידרה שמגדירה סדר היררכי. כל איבר בסידרה, כלומר, כל סוג או צורה [ר'ל מהות] של נפש, מכיל ככלול בתוכו את כל שמתחתיו.

1. נפש מזינה. מצויה בכל היצורים החיים, צמחים וחיות.
2. נפש בעלת תחושה, מצויה בכל החיות.
חמשת החושים: מישוש, טעם, ריח, שמיעה, ראיה, יוצרים סידרה. מישוש היא הצורה הבסיסית. טבעה של התחושה – קליטות של צורה ללא החומר של האוביקטים המוחשים.
מן התחושה מופיעות תחושות של הנאה וכאב, ומכאן גם תשוקה. אלו מופיעות בכל החיות.
שני כשרים אחרים נובעים מכושר התחושה, אבל אינם מצויים בכל החיות.
א. דמיון [ביוונית פנטסיה]. ממנו מתפתח הזיכרון.
ב. כושר התנועה מצד התשוקה. בבסיסה תשוקה למזון.
3. השכל. כושר המיוחד לאדם. כולל יכולת מחשבה ושיפוט. תופיעה גם תשוקה תבונית להשגת הטוב.

כל היצורים החיים מהווים מערכת אחת הן מהבחינה הפיסיולוגית והן בהיות כולם בעלי נפש. האדם נכלל במערכת ההיררכית הזו ונמצא בראשה. מכאן שיש לו תכונות נפשיות המצויות גם אצל יצורים נחותים ממנו במדרג, ותכונות המיוחדות רק לו.

שאלה היא אם שלמות האדם הפרטי משמעה שהוא משתדל לזנוח, עד כמה שנתן, את כל התכונות המשותפות לאדם וליתר היצורים החיים, ומשתדל למצות את המיוחדות לאדם, או ששלמותו היא במלאות התכונות הנפשיות כולן על פי טעם בוחר ומידה ראויה אותם יש לברר.
עודד

ומה נאמר על אלו שהפכו את יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, לחג האהבה, ומה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת.