ויגזל את החנית מיד המצרי: כשטיעונים הופכים לבומרנג

רציוס

הביטוי "אל תתבכיין" יש בו מן הגנאי. אני ממליץ לא להשתמש בו.

גם לא ברור מה ההצדקה להשתמש בו. וכי הזלתי דמעות?

נכון שצר לי שאתה קופץ מנושא לנושא.

אני מסכים שזה מאד משמח כאשר אשכול זוכה לתשומת לב ולתגובות.

אבל תשומת לב אינה יכולה לתקן העדר של מתווה.

אני גם מצטרף למיכי בהערה שכדאי לשים אליה לב:

כאשר אנו מתווכחים עם פלוני, אל לנו להתווכח עם מי שאינו יודע לייצג את העמדה שבעינינו אינה נכונה, אלא עם מי שיודע לייצג אותה במיטבה.

אם למשל לי אישית יש בליבי נגד הקבלה, אין ראוי שאתפוס מי שאינו מבין בדבר כדי להצביע על טעויותיו ולקרוא בקול: הנה ההוכחה שהמקובלים אינם חכמים.

זה שיש יהודים שומרי מצוות שאינם חכמים, אינם בקיאים, אינם רהוטי לשון, אינם בעלי מודעות עצמית פילוסופית - האם זה הופך את היהדות לכזו?

אכן ראוי לאדם שישתדל להיות חכם, מודע, בקיא, אבל מה יעשה מי שלא נחן בסגולות האלו? או מי שבורח מפניהן מתוך איזה שיקול, כגון שהתחנך לכך?

אם כבר, עלינו לשמוח בחלקנו שאנו זכינו להיות בין החכמים יותר.

ולגבי הנושא של מודעות עצמית של שומרי תורה, כמדומה שחלק מאלו שכותבים כאן עונים על התנאי הנדרש.

האנשים החכמים בעלי המודעות העצמית מקבלים כאקסיומה (או, לפחות, כברירת מחדל שקשה עד מאוד להוציא אותה מחזקתה) את דבריהם של האנשים הטפשים חסרי הביקורת העצמית מלפני כמה מאות / אלפי שנים (על פי אקסיומת האמת של הדת לפיה ערך האמת של טענה כפונקציה של מספר השנים שעברו מאז שהיא נאמרה לראשונה - ראה אשכולו של יתכן על המסורת שאסור לאתגר ואחרי 1000 שנה אומרים ש'הנה היא החזיקה 1000 שנה'), מה שמביא להתפתלויות אבסורדיות. יפה מאוד שחלקם המזערי מודע לכך שיש בעיות, אבל הם לא מסיקים שום מסקנה. בערך כמוך, מיימוני, שכאשר מעלים שאלה אתה מתחיל לשתף את השואל יחד איתך במאמץ למציאת הפתרון או בצער שכזה אינו בנמצא, במקום לערער את ברירת המחדל שלך (אה, הארכאולוגים אומרים שהסיפור התנ"כי לא התרחש? כיצד עלינו המאמינים להתמודד עם מצב כזה? אולי נחפש את ביסוס הדת על ידי פנייה אל המיסטיקה הסיינטולוגית (= פסאודו מדע שמשתמש במונחים מדעיים. סטייל הרמב"ם והשכלים הפועלים)? אולי בחוויה האישית? אולי בפוסטמודרניזם? למה לא, פשוט, לזנוח את התיאוריה המקורית, כפי שעושים בחשיבה המדעית הדוגמטית*?)

*כן, שמענו על מקרה שכטמן.

רציוס

שוב, לפי חשיבתי האיטית מאד, אתה מחליף נושא.

האם מודעות עצמית מחייבת לאמץ מייד ביקורת שאם בוחנים אותה מתברר שהיא אינה הכרחית או אפילו תקפה?

ואני מבקש לא לפתוח כ-א-ן את הנושא הארכיאולוגי או ביקורת המקרא. בשניהם עסקתי באשכולות למכביר. לעומת זאת, לא ברור לי מה אתה רוצה כאן. לצערי אני מציין שעושה רושם שאתה עורם יחד טענות שונות שיש להן מכנה משותף אחד: הדתיים עסוקים באפולוגטיקה של שקר וזה מעיד על חוסר תבונה או חוסר מודעות או, אם נדון אותם לכף זכות, פיקחות כיון שהם משקרים לאחרים ולעצמם, הלא כן?

היו שהעלו טענות דומות בפורום, אבל הם לא הצטיינו בחכמה ובביקורתיות שראיתי אצלך עד היום. סליחה שאני כותב כל כך בחריפות, אבל אולי תציג בצורה מסודרת מה אתה טוען ומה אתה רוצה? ונוכל לבדוק הכצעקתך?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");