ויגזל את החנית מיד המצרי: כשטיעונים הופכים לבומרנג

הרב מיכי,

אני שואל שאלה פשוטה עד מאד.

כאשר ישנה פרדיגמה שגויה חד משמעית, הנוגעת לקודש הקדשים של החברה.

האם אתה מסכים כי בחברה שאינה דתית הסיכוי לתיקון גבוה לאין ערוך?

נניח כי הזכות להומוסקסואליות שגויה מתודית/לוגית/פילוסופית/מוסרית. האם הסיכוי שהזכות תישלל במוקדם או במאוחר, אינו גבוה לאין ערוך מהסיכוי שפרדיגמה דתית כלשהי תשונה?

מה לא נכון בהשוואה?

אם כוונתך כי בהגדרה הפרדיגמה הדתית לעולם קדושה יותר וכדברי הראי"ה, אינך אלא מחזק את טענתי.

פועל יוצא מכך, כי ערכי התרבות הלא דתית, גם הקדושים ביותר, נתונים לערעור ולבחינה מדוקדקת יותר מערכים דתיים.

מה זה אומר? זו שאלה נוספת. אך קודם נסכים על העובדות.

בעיני זה אומר כי יש להתייחס בחשדנות יתירה (גם עצמית) לפרדיגמות דתיות, ובהרבה פחות חשדנות לפרדיגמות אזרחיות.

ניתן לומר בפרפרזה כי מה שלא ניתן לערעור לא ראוי לאימון.

חשבתי על משהו -
התיאור של PhDabraham הסתדר יותר מדי טוב, היה ברור שיש פה קצ'. 
אמת היא שנערכו דיונים פנימיים בדת ונערכו רפורמות מרחיקות לכת למדי.

אבל הקצ' הוא - 
הדיונים שנערכו בדת, ובסוף חלקם התפצלו הדתות לתת-דתות
(
לפי הסכמה הבאה, כאשר לאחר כל נקודותיים מובאים הפיצולים מהזרם המודגש, והזרם המודגש עצמו הוא אחד הזרמים של הפיצול הקודם:
ישראלים קדומים: לא יהוויסטים, יהוויסטים: שומרונים, יהודאים: קראים, רפורמיסטים: פרושים (: קונסרבטיבים/רפורמים, אורתודוקסים: מתנגדים: חרדים, דתיים לאומיים, חסידים: ברסלב, חב"ד, גור, וכו'), נוצרים: קתולים, פרוטסטנטים: מורמונים...
במרחק גיאוגרפי וכרונולוגי גדול יחסית נולדה דת חדשה שאפשר לראותה כפיצול של היהוויזם בהגדרתו הנרחבת (כלומר, של מונותאיזם): אסלאם: סונים, שיעים: ... (מואדיב מוזמן לפרט)
)
לא התבססו על קריטריון כלשהו. 
ניתן לראות שכל פיצול התבסס על שינוי מסוים מהקיים.
אין קריטריון מוסכם שלפיו יכולים, דרך משל, הפרושים, להוכיח שרצון האל הוא שיהיו רפורמות בהלכה בהתאם למצב, שלא כהקראים, אך לא רפורמות מרחיקות לכת כאלו של היהודים המשיחיים (Christians, בתרגום מילולי). כל אחת מהקבוצות אוחזת באקסיומות מסוימות, והמאמץ נעשה בעיקר כדי להגן על הגישה מפני טענות לסתירות פנימיות, כלומר להגן על הגישה מפני הטענה להוכחה פוזיטיבית שהיא שגויה, ולא להוכחת נכונות האקסיומות של הגישה עצמה. המשחק הוא על תערו של אוקהאם: כל אחת טוענת כל אחת מהגישות נוקטת כאקסיומה מובנת מאליה שהרפורמות עד אליה כולל הרפורמות שלה עצמה הן מתבקשות ולכן מייצגות את רצון האל, ואילו הרפורמות שאחריה הן 'מהיכי תיתי' שהאל ישנה את דעתו (כלומר, תערו של אוקהאם). 
במילים אחרות, פשוט היו תקופות שבהם נוצר שינוי שרירותי. בתקופות רבות נוצרה התעוררות של תנועות רפורמציה, של טענות שצריך לעשות אדפטציה לעולם המודרני; בד"כ דוכאו תנועות אלו על ידי המיינסטרים שחשש למעמדו ו/או האמין באמת ובתמים שרפורמות אלו אינן מייצגות את רצון האל, אך לעיתים הצליחו הרפורמטורים להתגבר על הדיכוי ויסדו זרמים חדשים בדת המקורית שחלקם התפצלו ונחשבים כיום לדתות שונות.
אדם מקבל את מערכת האקסיומות של הקבוצה הדתית לתוכה נולד במקרה, הכוללות את קביעה שכל הרפורמות עד אליה הן נכונות, וכל הרפורמות שאחריה מגולחות באמצעות תערו של אוקהאם.
מה שPhDabraham עושה זה להגדיר את מערכת האקסיומות של האורתודוקסיה המודרנית, שהיא המיינסטרים של ממשיכי דרכם של מנהיגי הזרם הפרושי. כך, לפי מערכת האקסיומות של האורתודוקסיה המודרנית, יש לראות את הטקסט התורני כקביעותיה של מערכת משפטית, שיכולה להשתנות אם ורק אם ישנה הנהגה המוסכמת על רוב העם באופן פורמלי ומלכתחילה (אני בטוח שאם מישהו יתחיל היום תנועה שתתיר נסיעה ברכב בשבת, הוא יאגד סביבו את רוב העם המאמין, כך שיהפוך בדיעבד להנהגת רוב העם המאמין. להערכתי, מבחינה היסטורית, גם רפורמות הפרושים התבצעו באופן דומה ולא קיבלו הסכמת רוב העם מלכתחילה. כאן נוצרת בעיה, ומאמיני הזרם הפרושי נאלצים, כדי לא להקלע לסתירה פנימית, להחזיק בטענה העובדתית שאז זה היה אחרת. טענה עובדתית זו היא כנראה שגויה, וכנ"ל), כאשר הרפורמות החדשות צריכות להתברג בטקסט התורני על ידי פעלולי לשון המקובלים במדעי הרוח ששום בית משפט לא היה מקבל אם היה מדובר על חוזה נדל"ני.
אי אפשר לסתור מערכת אקסיומות זו, אבל אין דרך להראות שהיא נכונה יותר ממערכת האקסיומות של הקראים או הנוצרים, כלומר להכריע עד כמה ללכת עם תער אוקהאם ריגורוזי שאין לנו דרך לדעת על אל שאין לנו שמץ הבנה בו יותר ממה שכתוב בספר שהוא הכתיב למין האנושי, ועד כמה ללכת עם האינטואיציה שהאל לא מעוניין שניתקע במאה ה13 לפנה"ס (ולקבל את הרפורמות הפרושיות), וגם לא במאה השנייה או החמישית לספירה (ולקבל את הרפורמות של הקונסרבטיבים במאה ה19). אדם מחזיק בנקודת האבחנה, באקסיומה איפה לשים את הגבול, בהתאם לקריטריון אחד ויחיד: הקבוצה הדתית שלתוכה הוא נולד, במקרה (כזכור, אותיות המרק).

במדע, היו מהפכות, אבל היו להם קריטריונים. בודהיסט, נוצרי קתולי, מוסלמי שיעי איראני, אתאיסט, הינדואיסט פוליתאיסטי, סיינטולוג (בהנחה ובמקביל הוא גם עוסק במדע, סיינטולוגיה לא תתקבל במדע) - כולם עושים את אותו המדע, וכולם משתמשים באותן ההצדקות על פני אופציות חילופיות לחקר העולם, ויודעים אותן. 
הקריטריון הטוב ביותר - יו נואו, זה עובד... אנחנו אולי לא לומדים על האונטולוגיה, על מהותנות, על מהות הסיבתיות, בלהבלהבלה - אבל דיונים אלו הובילו לאפס תוצאות (מלבד המצאת דתות חדשות), כי אין ממש קריטריון לקבוע לפיו שהגענו לאמת. לכן אנחנו עוסקים בדברים שניתנים לאישוש. לא ידע מושלם ומעמיק - אבל ידע נכון במסגרת הגדרות המדע, שהן: מה עובד (או מה הפנומנה, אצל קאנט. סליחה אם אני לא מדייק). דברים עובדים לפי המשוואות, אנשים מגיעים לירח, מרפאים חולים, יוצרים תחליפים סינתטיים לכל דבר שניתן להעלות על הדעת, וכו'... בדת - נותר לך רק לקוות שנולדת במקרה לקבוצה הדתית שמערכת האקסיומות שלה היא מערכת האקסיומות שקלעה לרצון האל/ים. אין לך שום קריטריון לדעת זאת. 

אי אפשר בלי דוקינס ממחיש את הנקודה במבטא בריטי ופני ספינקס:
http://www.youtube.com/watch?v=aCIzSA0vhyk 

מדשתק, ש"מ אודויי אודי ליה :)