גבולות חופש הדת

מ
אני אכן דורש תורה אחת לכל העולם כולו. מאבני היסוד של תורה זו שלא יכפה חברה אחת על השניה את נוהגיה דתותיה והלכותיה. 

התורה הזו הוא יסוד כל חוק ומוסר אנושי שיכול להיות. ומדינה/חברה שמתעלמת מזה לא מתחילים בכלל לדון על שאר הדברים כאשר היסוד פגום. 

מ
אני חולק על כל מה שאמרת. ואיני יודע מה ענין המצב האידיאלי שבחלומך לכאן. במציאות שיש כרגע היום מה שעשו בצרפת זה עוול. עד כאן. 
רק תחשוב לרגע אילו היה מדובר על מנהג של היהדות שנאסרה שם מה היית חושב. 

מטפחת,

אולי לא הבהרתי מספיק.

הדיון מניח כי הדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר לסידור העניינים בין קבוצות ופרטים.

מי שחולק על כך יהרוג או ייהרג כאוות נפשו. (כשיבא להרוג, אני בעד שייהרג).

יהי,

אכן לזה כיוונתי.

 האם מעשה שנעשה מתוך דת/ערך ראוי לפריבילגיה יתרה על מעשה שנעשה סתם מתוך רצון או שגעון.

שאלת הגבול נוגעת למה נחשב פגיעה בסיסית בזכויות וגם זה תלוי תרבות. זו מורכבות הבעיה.

צבוע, או סתם נעדר חוש ביקורת, מי שסבור כי מילת בנות היא מחוץ לגבול ומילת בנים היא בתוך הגבול.

חינוך חובה אינו נובע רק מרצון לתת אפשרות להתערות בתרבות, מה שנשמע כפטרוני, אלא מהרצון לתת לכולם שוויון הזדמנות, עד כמה שניתן.

כלל לא פשוט, כי להורים הזכות לשלול מילדיהם את שלל הזדמנויות החיים, בגלל ערכיהם האישיים.

שאלת הרעלות בצרפת מורכבת. אם נסכים כי הנשים אנוסות בכך, אין ספק כי יש להגן עליהם וחזרנו לשאלת הגבולות.

מלבד זאת יש כאן פגיעה בזכות יסוד של שוויון הנשים ושוב אנו בהתנגשות בין ערכים. הצרפתים הכריעו בעד הנשים נגד האסלאם.

קסת,

טענתך מעוררת מחשבה, אבל גם כאן יש למתוח גבולות.

לדבריך, בהפקידך את התינוק לחינוך הוריו אין כמעט מה שלא יסכים בגדלותו כי טוב עשו עמו.

וזה בהחלט אמור לעניין את היהודי אם הוא מתכון להיות חלק מהאנושות ולא לחשוב רק כיצד הוא מתחמן את הגויים.

מי שנוהג כך, בל יתלונן לנוכח שום גילוי של אנטישמיות.

מ80,

מעלה גדולה יש בכתיבתך הגלויה, המדגימה את הסכנה בקיום יהודים בעולם.

דבריך הם ההכשר לכל מעשה נבלה שבוצע נגד יהודים.

מה לך כי תלין על הגרמנים. וכי רק לך מותר לחשוב שאתה גזע עליון וכל השאר חייבים לרקוד לפי חלילך ושבע מצוותיך?

מקס היקר,

אשמח לשמוע את דעתך על מילת נשים.

יתכן

השאלה שלך נחלקת לשלושה.

1. האם הרוב (ז.א. החלטה חוקית הנהגה ראויה עפ"י רעיון הרוב) ראוי שיכוף על המיעוט את דעתו בעניני דת פרטיים, מעוררי סלידה ברוב (כברית מילה למבוגרים, למשל) כמו שיכול לכוף את דעתו בנושאים כלליים (הנהגות חברתיות, כלכליות, מדיניות, בטחוניות, כלל-פנימיות).

2. האם הרוב (כנ"ל) אמור להתערב בענינים פרטיים אצל הכפופים לו כשאין דעתם ידועה. למשל ברית מילה בתינוקות.

3. האם הרוב (כנ"ל) אמור להתערב בענינים פנים דתיים, בהגנת פרט שהופך קרבן לרדיפה דתית. במקרה שאינו מסכים עם דרך דתו. כאשר עפ"י דרך הקבוצה הדתית הרדיפה מחויבת.


נדמה לי שעל שאלה 3 התשובה פשוטה, וודאי שכן. ברגע שישנה התנגשות בין זכות פרט (שפרש מהמסגרת הדתית אליה שויך בעבר ואיננו מסכים עם הרדיפה) לזכויות הדתיות (רדיפה בשם הדת) של קבוצת מיעוט שאין רעיונותיה מקובלות על הרוב. חובת החוק להתערב להגנתו.

בקשר לשאלה 2. אני מקבל את דעת מי שאמר שיש לשקול את דעתו הסבירה של הפרט בבגרותו. ולמשל במקרה המילה, נדמה לי שכיום רוב מוחלט של הנימולים אינם מביעים חרטה על נימולותם בקטנות. באם המצב ישתנה ויהיה מיעוט שכיח שמתחרט על ביצוע מעשים כאלו בקטנותו, וודאי יש לשקול את ההתערבות.

בקשר לשאלה 1. זו שאלה כבדת משקל, מצד אחד הנהגה דתית שאינה פוגעת בזכויות הרוב היא ענינו הפרטי של כל פרט ממנה, אך מצד שני חלקים דתיים מעוררי דחיה הם כבר ענינו של הרוב (איננו סובל שנעשים ברשותו נבלות לדעתו). יש גם מקום גדול לדון מה הם "נבלות"? האם בערות דעת או כסילות דתית יש בהם כדי לעורר את ענינו של הרוב? האם הכוונה דתית לאורחות עניות או דיכוי חיים יש בהם כדי לדרוש התערבות?
למעשה שאלה 1 היא לא רק דתית, היא גם שאלה סוציולוגית. ישנם קבוצות מיעוט אתניות שלהם מנהגים (לאו דווקא דתיים) שאין דעת הרוב המודרני סובלן. האם עליו להתערב ולבטלם? (אלא שלמשמעות הדת ישנה משקל כבד יותר אצל מאמיניה ויש להתחשב בו).