הסבר החזו"א לאיסורים בשם חז"ל

מיכי
לא טענתי שלפי החזו'א אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן, אלא שלפי דבריו אין הבדל היום בין פרשנות על הדרבנן לבין חקיקה על הדרבנן. ויש בזה חילוקים עצומים. החז"א רוצה לתקן משהו, אז תחת להגיד ישר אני מתקן כך וכך מי שרוצה שיקבל את התקנה שלי, הוא מעגן את התקנה שלו בתקנה של חז"ל או של התורה, ועכשיו אתה חייב לקבל את התקנה שלי. אם אתה מודה שאילו סבר החזו"א שהיה כח לתקן תקנות הוא היה אומר ישר שזה תקנה, אז מה שהוא עושה עכשיו שהוא לא יכול לתקן גובל בשקר. שיש כאן משהו שבמהותו שייך לחקיקה, עם כל הגדרים שלה, והוא לא מוכן להודות בזה.

אני חושב שפשוט, שחוסר הסמכות לתקן, יותר משהוא ענין הלכתי, הוא ענין מציאותי. החזו"א יודע שאם הוא יגיד היום יצאה גזרה חדשה מבית דינו של החזון איש, אף אחד כמעט לא יציית אליו. לכן הוא מנסה להגיד שזה כבר כתוב בגמרא. ועכשיו כולם מצייתים אליו. האם אין כאן חוסר ישרות?

יש בזה נפק"מ עצום, לא רק לגבי האדם מן השוק, אלא בעיקר כלפי רבנים ופוסקים אחרים. פוסקים רבים למשל לא מבינים בכלל למה אסור לפתוח מטרייה, אלא לפי שהחזו"א אסר הם אומרים, נו, הוא ידע ללמוד יותר ממנו, אז כנראה זה אסור. אם החזו"א היה אומר יש שהוא מתקן תקנה, סביר מאד שלא היו לדבריו את הכח שיש להם עכשיו שהוא אמר שזה כתוב בגמרא. [וה"ה לגבי בונה בחשמל, ועוד פסקים רבים שלו]. והיו בנקל הרבה יותר מוצאים את העוז לחלוק עליו.

אם זו לא שימוש בטקטיקות לא ישרות לקבל סמכות שלא מגיעה לך, אני לא יודע מה כן.

עוד, לפי החזו"א גם רבים מתקנות חז"ל כבר עבדו בנוסח הזה, שהרי כך הוא מפרש את המחלוקות שיש אי גזרינן וכו', הרי שכבר בימיהם עיקר התקנות לא היו חקיקה אלא פשרנות לאיזשהו יסוד עלום, שמשום מה אתה חושב שיש בה משהו פשוט, שכל דבר שיש בו חשש יש לתקן.

עדיין לא גלית לנו [וודאי שהחזו"א לא גילה לנו] אפילו הצעת נוסחא לאיזה מין חשש חיישינן, ולאיזה לא חיישינן. ואיזה הוא פשוט ומתבקש, ואיזה לא. יש בזה ספקות רבות ועצומות,. גם רבים מהתקנות של חז"ל בכלל לא מובנות לנו. לפעמים נראה שהם לוקחים חשש רחוק מאד ועושים מזה דב. ולפעמים מתעלמים ממה שלנו היה נראה אולי מתבקש. עד שאין לך מהלך קוהירנטי שמסביר את מה שעומד בבסיס התקנות של חז"ל, אי אפשר להסיק שום דבר מכללא מהם. ואולי באמת אין שום מהלך קוהירנטי מאחוריהם, אלא כל בי"ד לפי הנראה לו תיקן, ומה שיש לנו זה לקט של בתי דינים שונים בזמנים שונים ועם סברות שונות, מה שמעקר את האפשרות לגזור מכל זה משהו ללא שנהיה בעצמנו בית דין.

ענין גזרה שאינה מתקבלת על הציבור הוא עקרוני מאד לכאן. הגזרות והתקנות שואבים את סמכותם מהכח שהציבור נותן לבית דין שיתקנו בשבילם תקנות, שלכן אם היא לא מתקבלת היא מתבטלת. כאשר רב אומר לפי דעתי זה כתוב בגמרא, הוא לא משתמש בסמכות שהציבור נתן לו כלל, והחיוב לציית הוא החלטי כפי החיוב לציית לגמרא. בזה לא שייך שתתבטל בגלל שלא התקבל. [ולא ענית לשאלתי אם אני טוען שזו פרשנות לגזרה שכבר התקבלה האם על הפרט הפרשני הזה שייך שיתבטל בגלל אי קבלת הציבור]  וממילא מי שלא מקבל אותה הוא פשוט עבריין. עצם הגת הפסק בצורה שזה פסק ולא תקנה כבר מעקר את האפשרות הזו, ושוב, לוחק לעצמו סמכות לא צודקת.

מיכי
בדיוק בגלל שאין קריטריון "אובייקטיבי", צריכים סמכות פורמלית שיחליט. כך הדבר נוהג בכל מערכת משפטית. אי אפשר מחד לטעון שאין סמכות ומחד לקבוע קביעות שיש בהם מן השרירתיות [גם לדעתך, אלא שאתה קורא לזה שיקול החכם. החזו"א קורא לזה טביעת עין או משהו] ולטעון שמישהו צריך להאמין לי.
השאלה על תקנות חז"ל לא מובנות אכן קשה עליהם. אבל מי שטוען להסיק משהו מתוך הכללים שמניעים את הגזרות, חייב מקודם להגדיר את הכללים האלו. אני יכול לומר אכן איני מבין מה החשש, אבל עד שלא יהיה ב"ד שיבטל את התקנות הם נשארות. מי שמסיק מתוך התקנות האלו למקרים חדשים, חייב להגדיר מה עומד מאחוריהם.