תוכו זרק קליפתו אכל

ייתכן.
[אם הדיון קשור למה שאני כתבתי], אז, לעולם לא אמרתי את מה שאתה שם בפי.
הפוך, אני מתנגד נחרץ לגישה שאתה מביא משמי. מי שלא מקבל את העיקרים המובילים למצוות, אין שום סיבה שיקיים אותם.
אני מתחיל מהנקודה הפשוטה ביותר [לדעתי, אם כי יש שחולקים עלי], שהחיוב הבסיסי ביותר של האדם הוא לעשות את מה שנראה לו נכון. וזהו גופה ועיקרה של כל עבודת ה' מתחילתה ועד סופה. מכאן נובע בפשטות, שאם אני לא  רואה את האל כשרך שהוא נראה במקרא, אין שום סיבה שאעבוד לאל המקראי, אדרבה, אני חייב לעבוד לאל של 2012. זהו גופא החיוב שעומד ביסוד של המקרא, ואי אפשר שהנובע ממנו יהיה חזק ממנו עצמו. יוצא מזה שאם אני רואה את המצוות כבלתי נובעים מזה, למה שאקיים אותם, ובאי קיומם, או בקיום מה שכן נראה לי נובע מהיסודות שלי, אני עושה בדיוק את מה שה' דורש ממני.

[אם אתה שואל עלי בפרטיות, אז אני כן מזדהה עם רוב המצוות שאני מקיים, לפחות בצורה שאני נוהג לקיימם, לפחות אחרי שישנם כבר, וממילא אין לי סיבה לעזוב אותם. ]

את הדברים אודות החיוב לבדוק את עצמו מנגיעות וכדו' כתבתי שהיא התשובה האורתודוכססית היחידה שאני יכול לחשוב עליו שיענה לטענה הזאת. ואני עצמי במפורש לא מזדהה עם הטענה הזאת, בדיוק מהסיבה שכתבת, כי אותה טענה יכולה להיות מופנית כלפי מי שכן מקיים את המצוות אורתודוכסית.

לגבי שאלתך איך ייתכן שלגבי המצוות יש פחות  מרחב בחירה לכאורה מאשר לגבי העיקרים. זו שאלה שיש לדבר בה , אם כי היא לא שאלה על מה שאני כתבתי.

נד. להרמב"ם נצחיות התורה נעוצה במעמד העולם בעת מתן תורה, אין דבר זז מן התורה אף על פי שעניני העולם משתנים. נבואת משה רבינו אינה מהטבע הרוחני של ההויה, כמו שהיא שאר נבואה, שהעלמתה מן הראוי לה היא פליאה, והופעתה היא טבעית, אבל נבואתו של אדון הנביאים נס היא, כבריאת העולם יש מאין. וכמו שהמומנט של חידוש ההויה הוא עובר בכל הזמנים השוטפים ובאים, ויסוד פרוצס זה לא יקבל שינוי, כן לא תקבל שינוי התורה. הקרבנות היו אז צריכים כדי לעקור עבודה זרה, ועבודה זרה הולכת ונעקרת, ואף כשתיעקר כולה, יסוד קיום עקירתה יישאר, העבודה שהיא עקרתה, על פי עצה עליונה של הופעה אלהית עליונה, היא תקום. לא חרד הרמב"ם, בשביל נימוק זה, ליתן למצוות טעמים שערכם אפשר להיות עובר, ולפעמים גם כן כבר עבר, מפני שהנצח התורי, במאורע של מתן תורה בעצמו הוא תלוי, ומה שהיה אז מחויב, חוק הוא ולא יעבור.

נה. אמנם עיקר הכל תלוי לדבריו בהכרת אלהיותה של התורה, והיה אפשר לשנות איזה דבר אם רואים שהזמן מרשה או מכריח, אבל הדבר יביא לחשוב שהתורה אינה אלהית, וזה עוקר יסוד הכל. על כן הכל קיים לעד, והשינוי הוא אפשרי רק על פי תנאים מיוחדים, הוראת שעה שבאה מנביא או בית דין וכיוצא בזה. אלה התנאים ערבים הם שלא יצויר על ידי ביטול חלקי ושינוי פרטי שאין התורה אלהית, ותשפיע תמיד באור חייה על האומה והעולם.

ייתכן

אנסה לענות מה שאני חושב לגבי השאלה ששאלת. לא אתווכח איתך האמנם עיקר היהדות הם עיקרי הדת או קיום המצוות הטכנית, אע"פ שיש מה להתווכח על כך, כי גם לי נשמע מוזר מאד להגיד דבר כזה, ואין ספק שאלמלא המוזרות הגדולה שמעוררת השאלה שלך, אף אחד לא היה חושב על אופציה כזאת.

אני חושב שצריך להבדיל היטב, במציאות של הדברים, ובמציאות של הצורה שבו בני אדם מתייחסים לדברים, בין החלטות מחשבתיות עקרוניות לבין החלטות מעשיות טכניות. ובהבדלים אלו נעוץ עיקר המוזרות הנדמית כאן.

קודם כל, המחשבה בעיקרון אינה ניטראלית. לא ייתכן שתהיה דעה אחת עם שני הסברים סותרים, או אפילו קיימים במקביל. אם אני חושב כך, אז בהגדרה אני לא חושב אחרת. זה מהותו של עולם הדעות והמחשבות. אין בה מקום להחלטות פרגמטיות, או לשיקולי כדאיות. יש רק שאלה אחת, מה אני חושב. מתוך כל מחשבה נובע בהכרח מה שנובע ממנה, המחשבה במהותה אומרת משהו, אי אפשר שמחשבה אחת או דעה אחת נוכל להסיק ממנה כמה דברים ואפילו סותרים.

ממילא כל מה שנראה לי בעיקרי האמונה, בין ממה שאני מסיק מתוך התורה, בין ממה שאני מסיק מתוך כל מקור אחר, הוא בהכרח מה שאני חושב ומאמין. ואם תראה אותי מתעקש על דעה מסוימת, או מנמק את אותה דעה כל פעם בנימוק אחר, בצדק תחשוד אותי בחוסר יושר.

שונה ממנה בכל אלו עולם המעשה. המעשים ברובם ניטראליים במהותם. אני לא חושב שיש שום מחשבה או דעה שנובעת בהכרח מתוך הפעולה של הנחת תפילין או אי אכילת חזיר. המעשה במהותה היא קליפה, ודווקא בשל כך ניתן להכניס בה כמעט כל תוכן שרוצים. זהו גם סיבת המבוכה של טעמי המצוות, באשר ניתן להציע טעמים שונים ואף סותרים לכל מצווה. ממילא גם אם אני משנה את הדעה שלי, אני בסך הכל צריך להכניס תוכן חדש לתוך התפילין, לא להפסיק להניח אותו. השאלה למה אני לא נוטש את הכל הוא אותו שאלה על המחשבה כמו על המעשה, בשניהם מנסים להישאר כמה שאפשר בתוך הפרדיגמה הקיימת. אלא שאצל המעשים, אין שום בעיה בזה שכל יום אני אניח תפילין מסיבה אחרת, וזה אולי אפילו מתבקש וצודק.

אני חושב שכך נוהגים בני אדם גם לגבי מעשים חילוניים וארציים במהותם. משנים את התוכן שלהם מאות פעמים, ולא משנים את הקליפה. וגם זה מטעם הזה.

כמו כן יש את הסיבות הפשוטות, שלגבי מעשים  שייכים שיקולים פרגמטיים טכניים ומעשיים, ואולי שייכים רק שיקולים כאלה. כמו גם שיקולי כדאיות וכו'. משא"כ לגבי מחשבות.