|
|
| נשלח ב-8/7/2012 23:33 |
|
| |
אני אנסה, במילים קצרות ובשטחיות איך שהבנתי את דברי הכותב/ת, אולי אני חוטא בפשטנות, או שיותר גרוע אני רחוק מהמכוון, אם כן עמכם הסליחה
לפי הבנתי הוא אומר שכדי לטפל בטראומה שנוצרת אצל התינוק מאי זמינותו של אמו בשלב שעדיין אינו מסוגל להכיר בנפרדות שלו, או שהנפרדות שלו בתהליך של גיבוש ואי הזמינות של האם יותר מדאי קיצונית עבור היכולת שלו בשלב זה (ואני לא יודע אם הוא מדבר על מקרה חד פעמי של "מעידה" של אם שהיא טובה דיה, או שאם העדרותה השפיעה עד למצב שגורם טראומה אז ממילא היא אם שלא טובה דיה במובן זה), הנזק כבר נעשה, הוא חלחל לתת מודע מחוסר היכולת של התינוק להתמודד איתו ישירות, ולכן לא די אחר כך בחוויה מתקנת לבדה, אלא החוויה המתקנת צריכה להעשות בתנאים נפשיים מקבילים למצב המסויים בו אירעה הטראומה, לשחזר את המצב הנפשי, את התפיסה העצמית (או התפיסה העצמית החלקית ביחס לחלק שלא רואה נפרדות אלא חווה כסימביוזה) של המטופל בשעה שאירעה הטראומה, רק אז החוויה המתקנת "יהיה לה על מה לחול" והיא תוכל לתקן באמת ותהווה מענה אמיתי. ואז המטופל (דרך ההעברה אל המטפל, הוא משתמש בו כאילו היה האם) יוכל לצלוח והפעם בהצלחה את המעבר להכרה שלימה במציאות עצמית, ויוכל לוותר על מנגנוני ההגנה שמילאו עד עתה תפקיד זה. את התנאים המיוחדים הללו רק המטפל יכול ליצור בשל התפקיד המיוחד שלו, השונה מתפקיד ההורים
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2012 19:04 |
|
| |
בענין סכום דבריך רונית -סכמתי את הדברים בשפה אשר אני מבינה אותה ,ולא ניסיתי לרדת לעומק הדברים. כמו שלמדתי אנגלית , וכדי להבין את רעיון המשפט , תרגמתיו לעברית , ואז קראתי בעברית . זה נעשה גם למטרת סדר בראש , ורציתי לדעת שעם כל זה שזה פשטני , זה גם נכון .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2012 20:32 |
|
| |
תודה, נשמה, מה שעוד ניסיתי להבין - ויתכן ושגיתי - זו העובדה שהמטפל זמין אבל במרחב טוב דיו... והעודה שאפשר להשליך עליו את הכל, כולל השלילי והוא נשאר איתן, גורם למטופל לחוש שיש משהו מאד שלם, בנוי, יציב בעולם שעד עתה נחווה לו כמבולבל ומחריד. לפיכך, יש משקל עצום לשנה הראשונה של החיים. אבל יש פגיעות רבות, שגם הן מטופלות - ובכלל בלי הקשר לשנת החיים הראשונה, איפה המשקל שלהן בטיפול?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2012 21:16 |
|
| |
מה שכתבת "והעובדה שאפשר להשליך עליו את הכל, כולל השלילי והוא נשאר איתן, גורם למטופל לחוש שיש משהו מאד שלם, בנוי, יציב בעולם שעד עתה נחווה לו כמבולבל ומחריד"
זה מצב שמזכיר את הרעיון של "אין האור ניכר אלא מתוך החושך" וכיוצא בזה, בכלל כל דבר מקבל את גבולותיו והגדרתו העצמית על ידי המנוגד לו (מנוגד לא בהכרח הפוך, אלא בעל קיום עצמי נפרד). כשאין ניגודים אז שום דבר לא מתייחס לשום דבר, אי אפשר להבחין בקיום ובתכונות העצמיות. אפשר להבחין בקיים נפרד בעל עצמיות המייחדת אותו רק כשמוצאים את המבדיל, את הגבול והתחום. ואולי זו הכונה "אם אין דעה - הבדלה מנין". דברים נפרדים יכולים להתחבר, דבר שהוא כבר אחד לא יכול להתחבר, הוא כבר אחד. אולי זו החוויה של התינוק לפני שהוא מכיר בנפרדותו. יכול להיות שזה המצב של אדם הראשון וחוה לפני החטא, אי יכולת להסתכל על עצמם מבחוץ, כנראה זו חוויה שלימה מאד, רק אח"כ כשאכלו מעץ הדעת "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם", יש מקום לבושה להכנס.
לגבי השאלה נראה אם רונית תענה, ומה. אני גם לא בטוח שהבנתי נכונה דברי הכותב שניסיתי להסביר, ואת מושגי היסוד, כך שלא כדאי לי לבנות מגדלים פורחים
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2012 21:29 |
|
| |
זה נפלא. חוזר למקום של הפרידה, האבל וההשלמה. הנפרדות קשה כל כך, אבל באמת מתוכה צומחת הישות העצמית והמובדלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 08:19 |
|
| |
המשכתי לחשוב על כך, אחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, התורה אומרת "ותפקחנה עיני שניהם". מהו הדימוי הזה?
אולי הכונה, שלפני כן הם לא יכלו להכיר בנפרדות שלהם, חיים במובן של חוויה טהורה, אין הבחנות ואבחנות, זה כמו מה שרואה מי שעיניו עצומות, שלימות שמכילה הכל ללא הפרדות. הדעת הפרידה אותם מהמציאות הסובבת, יכלו להכיר בעצמם ובמה שאינו עצמם, כמו מראה שניצבת מול ומכריחה את האדם לראות מה הוא ומה הגבול שלו, מה כבר אינו הוא. יתכן שזו ההדגשה של התורה במילת "שניהם", יכלו להכיר שהם שנים, שנים ושונים, שונים מעצם זה שהם שנים, לא כמו בתחלה שאדם אמר זו עצם מעצמי ובשר מבשרי, לא מצא את ההבדל.
מיד אחר הגירוש מהגן כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", הם מכירים כבר בקיום העצמי שלהם ובקיום העצמי של זולתם, מכירים בכך שהם שנים, עכשיו שייך חיבור מחדש של נפרדים ומובדלים. דעת במובן של להכיר בנפרדות, ומתוך כך היכולת להתחבר - דעת במובן של חיבור. עכשיו הם משלימים זה את זה, בכל אחד יש משהו שאין אצל רעהו, ובכל אחד יש משהו שחסר, מה שמעורר את הצורך ומאפשר נתינה, רק מתוך כך יכולה להיווצר אחדות, שלימות שלא יכולה להתקיים כשכל אחד לעצמו, הם מכירים בכך שהם שנים ושונים ונפרדים, וממילא חסרים, אין אני זולתי ואין זולתי אני, לכן השלימות ותחושת השלימות מוכרחים להיות רק של שניהם יחד, להיות יצירה משותפת. "ותהר ותלד", הילד הוא האב והאם ביחד "בשר אחד", בלא אפשרות להפריד. אבל רק עד השלב שהוא מכיר בקיום העצמי שלו, ושוב נוצר החוסר והצורך ושוב החיבור, וחוזר חלילה
תוקן על ידי נשמה_תועה ב- 10/07/2012 08:52:54
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 08:38 |
|
| |
נשמה, תודה על ההסבר הבהיר והפשוט של הטקסט המורכב. אנסה להשלים את התמונה ומקווה שזה יענה גם לשאלות שעלו פה.
התחקתי אחר הטקסט ומדובר בהרצאה שניתנה על ידי טריאסט . מצרפת לינק למי שמעוניין http://www.triest-sarig.co.il/ArticleOpen.asp?Sec=66
מהות הטיפול ועמדתו של המטפל התפתחה עם השנים ועדיין נחקרת קלינית.בעיני העמדה העכשווית אינה מבטלת את הקודמת . אדרבא, היא מלמדת על המורכבות והרב מימדיות של פונקציית הטיפול ומתעצבת מחדש בהתאם לכל מטופל ומטופל בהתאם לצרכיו המשתנים והמתפתחים בתהליך הטיפול. .לכן, כדאי לסקור בקצרה את ההתפתחות הטפל שהתפתחה עם התפתחות התיאוריה על נפש האדם.
בתחילה פרויד ראה את המטפל כ'מנתח' שמטרתו לנקז את ה'מוגלה' (רגשות חנוקים) שהצטברה בעקבות הטראומות שהמטופלים נחשפו להם בחייהם - פורקן רגשי. בהמשך, פרויד דיבר על התחקות אחר משמעותם של הסימפטומים ושורשם של האירועים הטראומטיים שחוללו אותם . תהליך שמטרתו להבנות מחדש את העבר.
בהמשך, פרויד ראה את המטפל כAuxiliary Super-ego (סופר אגו עוזר) המציע למטופל את עמדתו הניטרלית והאובייקטיבית כ"מסך השלכה" נקי מעוותים, על מנת שהמטופל יוכל לפגוש את עוותי הטרנספרנס (העברה) שלו .עמדתו העניינית, האובייקטיבית, של המטפל אמורה הייתה לתת למטופל הזדמנות להפנים אותו כ"סופראגו" פחות רודפני ויותר גמיש. בדרך זו, סבר פרויד, יוסר לחצו של הסופר-אגו הארכאי מעל האגו המותש של הפציינט ויושב לו כוחו להשתלט מחדש על חלקי איד המאיימים לפרוק עול. מרבית המטופלים ראו במטפל דמות סמכות, דמות אב (טרנספרנס) - ולפיכך ייחסו לו מלכתחילה ביקורתיות "סופר-אגואית" והופתעו ככל הנראה, לגלות שהוא מגיב ממקום ענייני, לא ביקורתי ולא מעניש - ממקום של אגו.
ממשיכי פרויד ראו במטפל מעין "Auxiliary Ego" (אגו עוזר) שאמור לאפשר למטופל לבחון את דפוסי ההגנות שלו ולרכוש בתוך כך יכולת אדפטציה טובה יותר למציאות החיצונית והפנימית כמו גם אינדיבידואציה ונפרדות
קליין וממשיכי יחסי האובייקט מציגים את המטפל כדמות תלת ממדית, "מיכל " כאשר המיכל מתמלא הוא מתמלא ממה ש"הושם בו" על ידי המטופל באמצעות הזדהות השלכתית. הזדהות השלכתית מתייחסת למצב שבו למטופל יש דברים בלתי נסבלים בתוכו (חרדה, תוקפנות, חוסר אונים, שנאה, תשוקה וכד') והוא משליך אותם מתוכו ו'שם' אצל המטפל. המטפל מזדהה עם אותם חלקים, מכיל אותם ומעבד אותם ומנגיש אותם למטופל בצורה יותר נסבלת ומעוכלת. המטפל מעין "מכונת דיאליזה" . התהליך נעשה באמצעות כחלק מעיבוד הקאונטר טרנספרנס (העברה נגדית) .
ההמשך זה החלק שהסטודנטית הביאה ונשמה הבהיר.
מכאן שעמדת המטפל היא מורכבת, והטיפול הוא הרבה יותר עמוק ותהליכי ממה שמוצג בפסקה של יאלום עם כל הכבוד לו.
לגבי שאלתך עייפה, ככל שהפגיעה יותר ראשונית כמובן הפתלוגיה יותר חמורה ומכאן הטיפול הוא יותר מורכב. עם זאת, אף לפגיעות שקרו במהלך הילדות המאוחרת יותר יש השפעה והם צריכים עיבוד וטיפול.
תסמכו אני מבינה את הצורך לתמצות ולארגון וסדר. עם זאת, הייתי מציעה לקרוא ולפתוח זאת להרחבה ואסצויאציות נוספות כי הנפש שלנו- על אף נטייתה לסדר- מתפתחת, נעה וזורמת דווקא מתוך הלא ברור עד תומו.
אתם מוזמנים להמשיך להבהיר ולהרחיב את הדברים.
המשך יום טוב,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 09:02 |
|
| |
חח אין קיצורי דרך, אני מתחיל להבין כמה אני לא מבין
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 12:34 |
|
| |
סורי :)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 20:16 |
|
| |
ה"עצמי האמיתי" של המטפל יצטרך להמתין עוד כמה עשורים עד שהמודל האינטר-סובייקטיבי "יוציא אותו מן הארון" ויעניק לו מעמד של שותף הכרחי ולגיטימי במעשה הטיפולי. באותה הזדמנות תקרא ג'סיקה בנג'מין ((Benjamin, J., 1998 תגר על משפטו המפורסם של פרויד מתוך הקישור לעיל היש מבין ?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2012 20:45 |
|
| |
מתוך ויקיפדיה
הגישה האינטרסובייקטיבית היא גישה בפסיכואנליזה, מהמרכזיות העוסקות ב"פסיכולוגיה של שני אנשים", המדגישה את השותפות והקשר בין אדם וזולתו כשני סובייקטים. גישה זו רואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא...
בתחילת דרכה, הגישה האינטרסובייקטיבית התפתחה מביקורת של מושגים מרכזיים בפסיכואנליזה כגון "אובייקטיביות" ו"חשיפת האמת", בטענה כי האובייקטיביות אליה חתרו אבות הפסיכואנליזה, כגון פרויד וקליין (למשל חתירתם בטיפול פסיכולוגי אל המניע ה"אמיתי" מאחורי התנהגותו של מטופל), היא בעצמה עיוות סובייקטיבי. הגישה פסלה את הרעיון הריאליסטי של מציאות אובייקטיבית והתייחסה אל מציאות דיאדית המתרחשת במפגש בין שני בני אדם. הפסיכואנליזה לפיכך אינה מתבטאת במסקנות אדם אחד על אדם אחר, הפסיכואנליזה היא מדע של האינטרסובייקטיביות המתמקד במשחק בין שני עולמות סובייקטיבים. הסובייקט אינו ממשי אלא במפגשו עם סובייקט אחר. לפיכך, הפרשנות היא דרך לבניית משמעויות ויצירת חוויה...
...התאורטיקנים האינטרסובייקטיביים מתייחסים בביקורת ל"מיתוס הנפש המבודדת", על פיו לאדם יש מבנה אישיות הקיים קודם לאינטראקציה שלו עם הסובבים. לטענתם כל חלקי הנפש נוצרים אך ורק בהקשר הבין-אישי. לכן יש למקד את החקירה האנליטית שמתרחש במהלך הטיפול, בעיקר במערכת הרחבה שנוצרת באינטראקציה ההדדית בעולם הסובייקטיבי שנוצר בין המטפל והמטופל.
אינטראקציה זו, בדומה למתרחש בין כל שני אנשים, מתנהלת על-פי העולם הסובייקטיבי של המטפל והמטופל, הכוללים את הצרכים והתוכניות שלהם. כמו בכל מערכת יחסים, כל פרט מארגן ונדרש לארגן את עולמו הפנימי כדי לבטא אותו ולקדם את ענייניו. הסובייקטיביות של האדם, מרגע לידתו, מוטה לטובתו בצורה אדפטיבית ומשרתת את האינדיבידואליות של הפרט.
טכניקה טיפולית כלשהי עלולה לתת למטפל הסבר למעשיו, בעוד הוא פועל לקידום האינטרסים שלו. מטפל המודע לסובייקטיביות שלו, צריך לבחון את האינטרסים שלו ולנהל משא ומתן בתוכו לגבי מתי הוא פועל כדי לקדמם. האפשרות שהמטפל נותן למטופל להשפיע על תהליך פנימי זה, מאפשרת גם למטופל לבחון את השפעתו על הסביבה, ומאפשרת לו תהליך של ארגון מחודש של עצמו. האינטראקציה הזו מושפעת לא רק מהבדלי האינטרסים אלא מכל שונות בין המטפל והמטופל, וזוהי ליבת הקושי ביחסי סובייקט.
...
גישות מסורתיות מדגישות את הדיכוטומיה בין המטפל והמטופל. היחסים הטיפוליים מתעוותים בטיפול על ידי המטופל באמצעות ההעברה. לעומת זאת, המטפל הוא בעל הסמכות והוא תופס אותם בצורה אובייקטיבית ואמיתית. המטפל נדרש להביט פנימה אל רגשותיו ולהתייחס אליהם כנתונים גולמיים. רגשות המטופל דורשים הבנה ופיענוח ואין להתייחס אליהם כפשוטם. המטרה הטיפולית היא לסייע למטופל לראות עצמו בצורה מציאותית יותר.
הגישה האינטרסובייקטיבית מציעה תפיסה טיפולית שונה בבסיסה. היא מניחה שאין מציאות אובייקטיבית ולכן המטפל חייב להתייחס גם לעצמו כסובייקט. מטפל אינטרסובייקטיבי על פי גישה זו, אינו מטפל נייטרלי. הוא מכיר בעולם הבין-אישי שלו ובחלקים האינטרסובייקטיביים שלו, להם הוא נותן המשגה בטיפול. מטרתו היא חקירת האינטרסובייקטיביות של המטופל. חקירה זו היא חקירה מגדלת ומאפשרת התפתחות, היוצרת סביבה מתקפת ומתכווננת, בה המטופל יכול לחקור את החוויה הסובייקטיבית שלו.
למטפל על פי גישה זו אין ידע קודם, אלא אחריות יתרה. אל לו לכפות על האדם הגדרה או מחשבה. הוא צריך להיות מוכן למפגש ייחודי ולהשתנות בהתאם למפגש ולמטופל. תפקיד המטפל הוא "לגעת בחוויה" (experience near), להיות במקום של החוויה לפני ניסיונו להבין ולפרש את המטופל.
קבלתה של הסובייקטיביות של המטפל אינה הופכת את הטיפול לתהליך שיוויוני. המטפל יכול לפעול מתוך רגשותיו, אך רק מתוך זהירות והתחשבות במטרה הטיפולית המכוונת אל המטופל.
המטרה המרכזית של המטפל היא ההבנה של המטופל וההיכרות עם עולמו הסובייקטיבי. באופן זה נוצרת סביבה טיפולית בטוחה ותומכת המאפשרת חקירה חופשית של נפש המטופל.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2012 20:55 |
|
| |
תודה, רונית, על הלינק שצרפת. הוא מרתק. באופן אישי בי זה נגע במקום האמוני - בו המטפל לעולם לא ייקח את מקום ההורה. הורה הוא הורה. מטפל הוא מטפל, ולעולם לא טוב יותר עבור המטופל - מאשר ההורה האמיתי שלו והשיעור אותו הוא צריך לעבור וללמוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2012 19:03 |
|
| |
צריך לשים לב שהמאמר מדבר על טיפול בילדים ונוער שודאי הם צריכים את ההורים בחייהם
|
|
|
|
|