פשוטה של משנה – עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה, חנן גפני; הקיבוץ המאוחד, 2011, 398 עמ'

מאחורי כותרת בעלת חזות אקדמית ומעט אפרורית מסתתרת דרמה אינטלקטואלית שהסעירה את העולם היהודי באירופה של המאה התשע עשרה. השאלה הנידונה בספר היא שאלה תמימה לכאורה: האם אפשר לפרש את המשנה – ספר היסוד של ספרות חז"ל – שלא על פי פירושיה בתלמוד. אלא שכפי שמראה חנן גפני בספרו, השאלה הזאת לא הייתה תמימה כלל ועיקר, והדיון סביבה גרר התנצחויות ענייניות ואישיות מרתקות.

הכותרת "פשוטה של משנה" נשענת כמובן על השאלה המקבילה והידועה הרבה יותר: שאלת "פשוטו של מקרא". כלומר, האם מותר לפרש את התנ"ך בדרך שונה מזו המצויה בדברי חז"ל. שאלה זו, הבוחנת את גבולות המחויבות של הפרשן לפרשנות המסורתית והמקובלת, נידונה כבר בימי חז"ל ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"), ועלתה לדיון שוב בימי הביניים בבית מדרשם של רש"י ("ואני לפרש פשוטו של מקרא באתי") ושל פרשני פשט נוספים. עד לימינו ממש מתחבטת הפרשנות המסורתית בשאלה עד כמה מחויב הפרשן לפרשנות שקדמה לו ועד כמה 'מותר' לו להפליג ולהציע פירושים חדשים. חלק מן הדרכים החדשות והמקוריות בפרשנות התנ"ך היוו מוקד לפולמוסים ולחיכוכים לא מעטים.

לעומת זאת, שאלת "פשוטה של משנה" מפורסמת הרבה פחות. הפרשנות המסורתית של המשנה פירשה אותה – כמעט ללא יוצא מן הכלל – על פי מסקנות התלמוד. ספרו של חנן גפני מראה ששאלה לא כל כך ידועה זו הייתה שאלה כבדת משקל בעולם היהודי של המאה התשע עשרה, ושהיא קשורה בכמה מן התהליכים המשמעותיים שעיצבו את היהדות בתקופה זו. הספר פורש בהרחבה את המעבר ההדרגתי שחל בפרשנות המשנה, מן ההתחלות הצנועות של "משנה כפשוטה" בפרשנות המסורתית גופה ועד לפולמוסי רפורמים ואורתודוקסים.

כפי שעולה לאורך כל פרקי הספר, שאלת 'פשוטה של משנה', שהייתה אמורה להיות שאלה תורנית אקדמית גרידא, הפכה לדיון סוער שהיה כרוך במאבקים אידיאולוגיים ודתיים בתוך החברה היהודית לגווניה השונים. המחקר, תולדות האישים ותולדות האמונות והדעות כרוכים וסבוכים זה בזה, ולא בכדי. היכולת ללמוד מקורות קדומים כפשוטם, ושלא על פי המסורת הפרשנית וההלכתית המקובלת, היא מצד אחד היסוד של לימוד פרשנות באופן מדעי וביקורתי. מצד שני, קריאה עצמאית וביקורתית היא גם אחד מ'כלי העבודה' הראשונים של מהלך התובע התחדשות דתית, גם בעולם היהודי וגם מחוצה לו.

הספר הוא ספר מדעי במובן החמור של המילה. הקביעות שבפנים הספר נתמכות בסימוכין הבאים בהערות שוליים ארוכות ומלומדות. נושאים צדדיים העומדים ברקע הסוגיות העולות בספר זוכים לסקירה של תולדות הנושא ושל תולדות המחקר. גפני מצליח להתמודד באופן מרשים עם סבך הספרות המחקרית הענפה של המאה התשע עשרה הכוללת מאמרים בכתבי עת, הערות פזורות, קובצי מכתבים וספרים הכתובים בעיקר בגרמנית ובעברית.

על אף הכתיבה המדעית המוקפדת מצליח המחבר גם לספר סיפור. סיפור של אישים, סיפור של תהליכים דתיים וחברתיים, ובעיקר סיפור של רעיונות שהתגלגלו והשתנו, השפיעו והושפעו במהלכה של המאה. פרקי הספר בנויים סביב אזורים גיאוגרפיים. לאחר סקירה היסטורית של סוגיית פרשנות 'פשוטה של המשנה' עד למאה התשע-עשרה, עוסקים פרקי הספר בניתוח תפיסותיהם של חכמים באזורים שונים של אירופה. בזה אחר זה נידונים חכמי ליטא, איטליה, גליציה, גרמניה ווינה שעסקו בפרשנות עצמאית של המשנה. כל אחד מן הפרקים מתמקד בשלושה-ארבעה אישים מרכזיים שעסקו בשאלה הנדונה. שרטוטה של כל אחת מן הדמויות נפתח בביוגרפיה האישית והאינטלקטואלית שלה, בקשרים עם בני הדור, ולעתים בוויכוחים סביב השאלה הנדונה.

אחד האישים המסורתיים המרכזיים ששמם נקשר בשאלת 'פשוטה של משנה' הוא הגר"א, הגאון ר' אליהו איש וילנה. כמה וכמה ציטוטים המיוחסים לגר"א קובעים שאפשר לפרש את המשנה שלא על פי התלמוד: "שאף במשנה יש פשט ודרש…". אחד מתלמידי הגר"א, ר' ישראל משקלוב, מבאר בשם הגר"א את אחד המונחים התלמודיים הבעייתיים מבחינת פרשנות המשנה – 'חסורי מחסרא והכי קתני'. מונח זה בא בדרך כלל בעקבות קושיה תלמודית שאותה מתרץ התלמוד בקביעה שהמשנה חסרה, ויש להוסיף לה כמה מילים או משפטים נוספים ובכך תיפתר הבעיה. פעמים הרבה דרך זו אינה הולמת את המובן הפשוט של המשנה. על כך נמסר בשם הגר"א: "כי כל חיסורי מיחסרא שבתלמוד… דלא חסרה כלל בסדר שסידר רבנו הקדוש המתניתין… רק שרבי סבירא לי כחד תנא דאליביה סתמא, ולא חסר כלל אליביה, וגמרא סבירא ליה כאידך תנא ואליביה קאמרה הגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני". על פי הסבר זה המשנה מובנת בפני עצמה, אלא שהתלמוד ביקש להתאים את מילות המשנה למסורת הלכתית אחרת, ומתוך כך נאלץ להידחק ולהוסיף מילים המעמעמות את הפער שבין שתי המסורות.

מסורת זו, בשמו של אחד מגדולי החכמים בדורות האחרונים, צפוי היה שתתקבל ללא עוררין. אלא שזו הפכה להיות אחד ממוקדי המחלוקת בין המשכילים שעטו על מסורות אלה כמוצאי שלל רב לבין השמרנים שהסתייגו ממסורות אלה, פקפקו בהן, והאשימו את מוסריהן בחילול הקודש.

בעוד שבדברי הגר"א אין משמעות הלכתית לפירוש המשנה שלא כפשוטה, הרי שבקרב הרפורמים שקראו לתיקונים בדת היהודית הייתה משמעות רבה לפרשנות המשנה בניגוד למסורת התלמודית.

חלק מן המבקרים טענו שפירושי התלמוד משובשים, ומשום כך אין לקבל אותם וכתוצאה מכך אין לקבל את המסקנות ההלכתיות הנגזרות מהם. יהושע השל שור, איש גליציה ועורך "החלוץ", היה אחת הדמויות הקיצוניות וחריפות הלשון בתחום זה. שור חיפש טעויות בפרשנות של חכמי התלמוד והוא מבקש להראות "איך טרחו ויגעו בסברות וקושיות רחוקות לירד לעמקו של דבר המובן בהשקפה ראשונה, ולדחוק ולהוציא דברי משנה או ברייתא ממשמעותם" (עמ' 143). דבריו של שור גררו תגובות חריפות, חלקן תוך משחק מילים על שמו: "רוב ענייני הספר הם מהשור המזיק"; "וכי זה בעל החלוץ, אשר שור שמו ושור נגח הוא מתמול גם שלשום" (עמ' 144).

בגרמניה ניצב אברהם גייגר, אחד מראשי הרפורמה, בחזית הביקורת על הפרשנות התלמודית. הביקורת החריפה של גייגר על הפרשנות של התלמוד למשנה עמדה ביסוד דרישתו להתנער ממסורת זו תוך יצירת תיקונים בדת היהודית. לעומת זאת, בהמשך ימיו נקט גישה דומה אך הפוכה. גייגר ביקש להראות כי דווקא אי ההתאמה שבין המשנה לבין פרשנותה בתלמוד נובעת מפרשנות יוצרת, שביקשה לגשר בין לשון החוק הקדום לבין הנסיבות המתחדשות, ו"הדגיש את חיוניותו של התלמוד, שהיטיב להתאים עצמו לנסיבות חיים משתנות" (עמ' 240). כמובן, לפרשנויות אלה היו השלכות רבות על הפולמוס הרוגש בעניין תיקונים אפשריים בהלכה היהודית.

כמה מן הדמויות הססגוניות המתוארות בספר הן הדמויות השמרניות, שאחזו ביד אחת בפרשנות חדשה ועצמאית למשנה ואילו ביד השנייה החזיקו בחוזקה את המסורת ההלכתית הנשענת על הפרשנות התלמודית למשנה. שניים מחכמים אלה היו הרב שלמה יהודה רפפורט – שי"ר – רבה של פראג באמצע המאה התשע-עשרה, והירש מנדל פיניליש, איש גליציה. חכמים אלה ביקשו לשמר בכתביהם את העצמאות הפרשנית ואת רוח הביקורת החופשית, ומאידך גיסא לא ניסו לגזור מסקנות מעשיות והלכתיות מן הפירושים שלהם. שני אלה זכו לביקורת משני המחנות. המחנה השמרני ביקר אותם על עצמאותם הפרשנית, ואילו מחנה מבקשי התיקונים ביקר אותם על שמרנותם ההלכתית. היו שטענו שגישתם איננה עקבית, והיו שהאשימו אותם בצביעות ובפחדנות על כך שהצניעו את ההשלכות המעשיות של פירושיהם – ולמעשה של דעותיהם האמיתיות – מכיוון שחששו מן התגובה של הקהילה היהודית המסורתית.

חכם נוסף שצעד בכיוון זה היה הרב דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין. על פי גפני, "הישגו הבולט נקשר ביכולתו לשלב בין השקפת עולם אורתודוקסית לבין גישה ביקורתית בחקר המסורת היהודית" (עמ' 267); "בדרך שסלל הופמן פסעו עד מהרה אחרים מבני החברה האורתודוקסית, שכמוהו עשו חיל במדע היהדות, מתוך מחויבות בלתי מתפשרת למורשתם הדתית" (עמ' 273).

הספר אינו עוסק בחכמי המאה העשרים, אך די לציין שני חכמים מרכזיים על מנת להדגיש את חיוניותה של שאלת "פשוטה של…" גם בזמננו: ר' חנוך אלבק, שפירושו הנודע למשנה מציע פירוש עצמאי, מנותק מן הפרשנות התלמודית הקלאסית, של פשוטה של משנה; ור' שאול ליברמן, שהכותרת של כמה מחיבוריו מלמדת על מגמתם: "ירושלמי כפשוטו" ו"תוספתא כפשוטה".

מעבר לשלל האישים, השיטות והפרטים, הספר מעורר גם למחשבות הקשורות בתהליכים עכשוויים, והדברים נכונים במיוחד למי שמצויים בין שני העולמות – העולם המדעי-ביקורתי מזה והעולם היהודי-הלכתי-מסורתי מזה. מכיוון שהספר מוקדש בעיקרו למאה התשע עשרה, העמודים האחרונים של הספר, המוקדשים להתפתחויות מודרניות עד לזמננו ממש, נוגעים רק בכמה מן התהליכים של הזמן האחרון.

כך מסתיים הספר: "כאמור, עימותים על מקומו של המחקר התלמודי ככלל, וסוגיית 'פשוטה של משנה' בפרט, חוזרים וניעורים לעתים גם בימינו… אך דומה שרק מעטים מבין המתעמתים מודעים להיסטוריה הדרמטית של חידת 'פשוטה של משנה'. את סיפורה של פרשייה מרתקת זו בא ספרנו לגולל". גפני אכן הצליח לחשוף ולספר את סיפורה של פרשייה מרתקת זו בספר יסודי, חשוב ומעניין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011