שאלות של חיים ומוות

מטפחת

כנראה לא הובהר מספיק מה קורה לאדם המחובר למכונות.

יש כאן כמה סוגים של תמיכה ממכונות. אף אחד מהם אינו קל. כולם כרוכים בסבל ועד כמה שאני יכול להבין: בהשפלה. לא השפלה מכוונת אלא מחמת ההכרה שאפילו גופי שלי בוגד בי, שאיני מסוגל לדאוג למינימום של צרכי. האם מישהו כאן חשב אי פעם על מה שמרגיש אדם שחוזר להיות תינוק, שצריך להחליף לו טיטול? ושיעור הזמן שיש להמתין להחלפה תלוי כמובן באיכות השירות במקום בו הוא מאושפז. קשה לי לחשוב על כך ולכתוב זאת, ומסתבר שגם למי שקורא, אז אסתפק בכמה שורות אלו.

כאשר אדם לא בהכרה, איך אפשר לדעת מה הוא חש אם הוא חש?

בכל אופן, אני בא להדגיש שמדובר לדעתי בסבל רב, סבל שניתן להימנע - אם מניחים לאדם למות ולא כופים עליו חיבור למכשירים. השאלה היא אם זה יופקד בידי האדם, ומתי. ועד כמה יש להתחשב במה שאדם חושב מראש, לא כאשר הוא בשעת הנסיון בפועל. כמובן, בשעת הנסיון בפועל בדרך כלל כבר לא ניתן להידבר.

וזה גם מעורר את השאלה החשובה מאד מה עדיף: הסבל של האדם, או עצם היותו חי ומסוגל לנצל את הזמן לתפילה, לקשר עם השם.

זו כמובן תפיסה יהודית ותורנית שמבוססת על הנחות יסוד מסויימות. אבל האשכול בא לדון בשאלות כאלו מתוך הנחות יסוד כאלו.

אמנם מה שאומרים בשם הרב אלישיב לכאורה הוא שיש לקיים חיי אדם גם כאשר אין "שם" מאומה שבו החיים באים לידי ביטוי הכרתי או רגשי אלא רק פעילות מכנית. הוספתי את ההסתייגויות של "לכאורה" ו"אומרים בשמו" כי קשה לי להאמין שפה קדוש יאמר דבר זה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

חשיבותו של הסיפור העצוב הזה, באנושיות הפשוטה שבו, שהיא כואבת מאד וישרה.

לא הוליכם שולל בדברי שוא, ולא עשה להם נסים, ולא פתר להם דבר כי אין, ולא הוריד מהם עול ולקח על עצמו. אמר להם אדם אני כמוכם, לכו בעצת לבכם ואין חטא במעשיכם. 

יש המבקשים לראות ברבם בעל ידע אלהי  העדיף על ידע לימודי, וכוחו משמים לסיע להם בצרכים חומריים ונפשיים, לעשות להם ניסים ונפלאות. יש רבנים הנענים לרצון חסידיהם, לפעמים מאמינים בעצמם במה שנדרש מהם, לפעמים מוליכים שולל לצרכי כבודם וכיסם.

עודד