מטפחת ספרים

אתה יודע למה זה משול
לילד שמבקש כל יום מאבא אופניים
כשהאבא מסכים כבר לקנות לו
מצטער הילד שהוא כבר לא יוכל לבקש יותר אופניים

מטפחת ספרים,

אני לא מבין אותך. אתה אומר שהמקדש והפולחן בו וחלוקת המעמדות [כל זה דברים מפורשים באריכות עצומה ובפרטי פרטים בתורה שבכתב] לא נראים לך או נראים לך שליליים, ואז בנשימה אחת אתה עובר לומר שהמקדש יאפשר קיום הרבה מאד מצוות שקיומן מותנה  במקדש [מי התנה? אותה תורה באותן אמירות שכנ"ל לא נראות לך], וחוזר שוב לומר שבטעמים כאלו ואחרים ניתן לדחות הרבה מצוות.

אם לא נראה לך מה שכתוב בתורה, זרוק את התורה לכל הרוחות, קיים מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה. מי התנה ומה התנה, יש מקדש, אין מקדש, מה זה משנה בכלל.

לא הבנתי את ההגיון הפנימי בדבריך. 

יש מעט צדק בדבריך, שהרבה מתפללים מהשפה ולחוץ ואינם מכוונים בתפילתם
אבל בעיקרון כל יהודי רוצה היה מאוד שיבנה ביהמ"ק במהרה, ומידי פעם ובפרט בימי בין המצרים ותשעה באב, מתפללים בכוונה על הגאולה ובנין ביהמ"ק

אגב נזכרתי במדרש הידוע (הולחן עליו גם שיר) הסותר את מדרש שלושת השבועות גם הוא
"בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש ואומר 
ענווים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח"
לפי פשוטו משמע בית המקדש נבנה קודם ואחר כך  בא המשיח

האם כשיחזור בית המקדש יתבטלו התפילות - שחרית ומוסף ומנחה?

ציפייה לגאולת חמשת החושים הציפיה והאמונה כי יבוא גואל היא מעיקרי אמונה. "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". נוסח זה של הרמב"ם שנכתב למעלה מאלף שנה לאחר החורבן כבר הניח את הקושי שבשמירה על גחלת לוחשת של ציפיה ואמונה וזאת לאחר תקופה כל כך ארוכה בלי שום סימן. ואף על פי שיתמהמה... מאז עברו עוד קרוב לאלף שנה נוספים ועדיין הוא לא כאן.אבל פעמיו וחבליו אולי כבר נשמעים. אולי. עם הקמתה של מדינת ישראל החלה עולה קצת להבה באותה גחלת עמומה. אנשי הציונות הדתית החלו לחוש בתחילת הסוף. הסוף הטוב כמובן. הציפיה הפכה כבר לכיסוס ציפורניים של חלקים מהעם. אנשים רבים כבר מניעים רגליהם בעצבנות ומותחים צוואר לראות טוב באופק אולי כבר יש זכר לחמור. אחרים כבר אינם מוכנים רק לשבת ולחכות הם רוצים להאיץ את בואו. לדחוק בו. ציפייה ערטילאית המתבטאת בכיסופי הנפש אינה מספיקה להם כבר. הם רוצים כבר תגובה של חמשת החושים. הם רוצים למשש ולראות או לפחות להריח ולשמוע. הקמנו כבר מדינה ראינו שזה אפשרי לשנות בידינו את נתיב ההיסטוריה. או במבט אמוני יותר ראינו כי ריבונו של עולם תומך ברעיון האקטיבי. לא עוד מנטאליות גלותית פאסיבית. לא עוד ערגה ותפילה בלבד. מעתה עובר מרכז הכובד מהלב והראש לידיים ולרגליים. כך חושבים חלקים בציונות הדתית. היינו בקיפאון ואולי אף בנסיגה במשך 2000 שנה אבל עכשיו המושכות שוב בידינו. לא עוד "אחכה לו בכל יום שיבוא" אנחנו נביא אותו. אנחנו נסלול את דרכו ישר אל משכן ה' אשר בראש ההר. לפני כשנה התפרסמה כתבה גדולה בעיתון מקור הראשון המנסה להתמודד עם הבעיות הלוגיסטיות והתחבורתיות המורכבות של עלייה לרגל של העם כולו עם בניית בית המקדש. תוכננו דרכים ושורטטו מפות. אפילו הובאו מקבילות מהחא'ג במכה להבדיל. כבר יושבים עם המהנדסים ומתכננים את המחלף. זאת לאחר שכבר תכננו את כלי המקדש ואת בגדי הכהונה. אנחנו כבר רואים עצמינו עם הזבחים ועם הפסחים. לא זו אף זו, מן היום הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים עולים קולות באשר לנחיצות הצום ולרלבנטיות של הקינות. אין כבר מקום לא לצום ולא לקינות שהלוא כבר יושבים זקנים וזקנות בחוצות ירושלים. אנחנו כבר בשלב הבלתי נמנע של צמיחת גאולתנו. חזרנו לעסוק במוחש – בקרקע, בבניין, בכלים, בבגדים ובזבחים עצמם. אנחנו שוב בספר מלכים. נגמרה הגלות המשתקת ואנחנו שוב בתנועה. אבל האם אכן זה כך? האם תקופת הגלות והחורבן הייתה נסיגה בלבד שיש להתנער ממנה? האם הגלות הייתה אכן תקופה של שיתוק?או שמא גם עיתות גלות וחורבן היוו בסופו של דבר זרז לצמיחה פנימית שיש לבנות על גביה ולא להתנער מתוצריה. האם אנחנו צריכים לייחל לחזרה לחיים של המקדשות שעברו כאילו לא עברנו 2000 שנות גלות בתווך? מזמן יבנה וחכמיה ועד ימינו גילתה לנו תורת ישראל יותר מטפחיים של צפונותיה. ד' אמות של הלכה הסתברו לנו כמועט המחזיק את האינסוף. ניתן אולי לומר כי תקופת הגלות יצרה תהליכים אדירים בהווייתו הרוחנית אינטלקטואלית של העם היהודי. ההלכה היהודית והעיסוק העיוני בה. תורת הסוד ותורת הנפש היהודית – בעיקר החסידות. תהליכים אילו שלובים זה בזה במארג סבוך של רעיונות וקשרים פנימיים וכולם תוצרי הגלות. ההלכה היהודית - התפתחות התורה שבעל פה המכילה מתודולוגיות שונות של סידור והבנה של התורה האלוקית. החל מסידור קודיקטיבי של ההלכה, דרך הבנתה הפנימית וחשיפת הלוגיקה התלמודית המיוחדת במינה. יכולת ההפשטה והסידור הנ"ל הם פרי החורבן והגלות. שישה סדרי משנה והוויות אביי ורבא ומשם לר' סעדיה ור' האי גאון וחבריהם, עבור לרש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרמב"ן הרשב"א וכל הראשונים, הנודע ביהודה, ר' עקיבא איגר, ר' חים מבריסק ור' שמעון שקופ יחד עם כל גאוני הגאונים שבכל הדורות הם תוצר של הגלות. תורת הסוד - תורת האמת החל מספרות ההיכלות, ר' שמעון בר יוחאי, הזוהר, הרמ"ק האר"י וכל גדולי תורת הסוד לאורך הדורות הללו. התפתחותה של תורת הנסתר והשפעותיה על עולם התפיסה וההלכה היהודית היא עצומה והיא התפתחה וקיבלה דפוסים וטרמינולוגיה בכל שנות החורבן בין אם בארץ (צפת) או בתפוצות. החסידות – ההתפתחות המאוחרת ביותר בגאנט ההיסטוריה היהודית. העברת מרכז הכובד אל הדבקות בה', השמחה ההתקשרות דרך הצדיק וכל יסודותיה המוכרים של התנועה החסידית הם פריה המובהק של הגלות אשר מעצבים את דמותה של היהדות בימינו אנו בכל מקום ואתר. מה המשותף לכל זרמי ההתפתחות היהודית הללו? במה תרמה ה"גלותיות" להתפתחותן? החורבן בעצם היווה מעין פסק זמן לתקופת חמשת החושים ביהדות. בתקופת הבית הראשון ובתקופות ראשונות של הבית השני התקשר היהודי לבוראו דרך הריטואל המעשי בבית המקדש. העברת התרומות והמעשרות לכוהנים והלוויים והקרבת הקורבנות היוו את מרכז עבודת ה'. האדם היה רואה את הקרבן עולה כליל ואת ענני הקטורת ובפעילות טכנית פשוטה יוצר התקשרות עם ריבונו של עולם. זה היה סוד התקופה - המעבר מפעילות בסיסית של הבאת קורבן אל התקשרות רוחנית בלי הכנות, בלי כל עבודה נפשית או אינטלקטואלית יהודית. לפחות לא כפי שאנחנו יכולים להתרשם מן המקורות. עם חורבן הבית הקיץ הקץ על שלטון חמשת החושים והתחילה תקופת העיסוק הנפשי, פנימי ואינטלקטואלי. תורת ישראל הפכה עיסוק במושכלות ובמקום ידיים ורגליים כלי ההתקשרות היו מעתה המח והלב. האם זו נסיגה התפתחותית? האם עצרה ההיסטוריה היהודית את התקדמותה אל היעוד הסופי עם החורבן והיא תחזור למסלולה רק בבניינו של הבית השלישי? או שאולי מכוון הבורא יתברך התקדמות בלתי פוסקת אל עבר היעד האוטופי בגאולה השלמה? האם אנחנו שואפים לחזרה לשלטון חמשת החושים כבימי הבתים שנחרבו ומה שהיה הוא שיהיה כאילו לא היתה גלות? אינני חושב. לא דומה הבית השלישי לאילו שלפניו. לא דומה הבית שאחרי רבי יהודה הנשיא, רב, אביי,רבא, הרמב"ם הרמב"ן האר"י,הבעש"ט, הגר"א והבית הלוי לאילו שלפניו. אינני יודע אם ניתן להגדיר את עולמינו כמתקדם יותר מזה שלפניו כי אנו אמונים במידה מסוימת על עקרון ירידת הדורות (שאיננה מתואמת עם ההתקדמות האנושית הכללית) אבל בוודאי שאנו שונים. היהודי שלמד ב"מ, עם פירוש רש"י ותוס' ראש ורן יחד עם הרמב"ם והאור שמח ואת ההלכה בטור ובשו"ע עם נושא כלים, את המהר"ל, מי השילוח וספרי הרב קוק איננו כמו היהודי שהקריב קורבן לפני 2500 שנה. דרך ההתקשרות היא שונה. האם עכשיו עלינו לשאוף ולהמחיז את שאיפתנו לגאולה במה שאנו מדמיינים כחיים בעת העתיקה ולתכנן כבישים להר הבית, לארוג את בגדי הכהונה, ולחכות לרגע שנשחט כבשים ועיזים כאילו כלום לא השתנה מבחינת התוכן היהודי? לדידי התשובה היא ברורה. אינני יודע כיצד יבחר הבורא ברוך הוא להביא את גאולתינו? כיצד ידאג ליישב את אלפיים שנות מח ולב עם תורת הקרבנות והקדשים? אינני יודע ולכן אינני כמהה לכך. אני כמה לגאולה שלמה בה יתקשרו ישראל עם אביהם שבשמיים. שיוסרו המחיצות ויתקשרו הנשמות. אני מתפלל לתקופה של ביטול הצרות והמועקות, של הרמת קרן ישראל כמייצגה של תורת ישראל הנצחית. הדרך היחידה שאני מכיר היא בעשיית הישר והטוב, בלימוד תורה ובקיום מצוותיה אותם אלה שאנחנו יודעים לקיים באלפיים השנים האחרונות ואת אילו שלא, בלימודן בדרך העיונית. אני לא מתכנן כבישים ולא מדמיין שחיטות. אני מייחל לכך שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אני עורג ומתפלל כדרך שהתפללו אבותי אלפי שנים. אמנם "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" אבל אינני יכול לדמיין את ראיית אותה עין עתיקה רק את ראיית אותה עיין שלמדה ויצרה את עולם התורה משך 2000 שנה של צרות ופורעניות. ואם ישתמע כי בדברים הללו יש מעין כפירה בחזון הדתי ציוני של ראשית צמיחת גאולתנו ונקיטת עמדה חרדית גלותית אומר כי להשקפתי יש להבחין בין כינון המדינה היהודית ושיבת ישראל לארצו לבין השלמת תהליך הגאולה והשאיפה לה. התהליך הציוני המופלא שהתחיל לפני קצת למעלה ממאה שנה והמשיך בהקמת מדינת ישראל הוא נס גלוי מעשה ידי אדם. לראשונה, במהלך היסטורי שאין שני לו, לקחו יהודים את גורלם בידיהם ובסיעתא דשמיא גרמו לבלתי יאומן. אבל לא לחינם יש הבדל בין קדושת הארץ לבין קדושת ירושלים והמקדש. קדושת הארץ באה והלכה. קדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ויש דעות כי יש קניין לעכו"ם להפקיע את קדושת הארץ. אין היא מוחלטת ולכן גם נתונה בידינו. לכן התאפשר הנס הציוני. אנחנו חוננו את עפרה של הארץ כי בידינו היא כאשר חפץ ה'. עלינו להיאחז בארץ ולדאוג לביסוסה. להגן על יושביה ולקרוא לכל אחינו בתפוצות לקחת חלק בשיבת ציון. אבל אנחנו לא יושבים כרגע על הגה הגאולה. אנחנו לא שועטים עם מדינת ישראל אל עבר המשיח שמעבר לעיקול הדרך ההיסטורית. מי יודע עוד כמה עיקולים ועליות יש בהמשך? מי יודע היכן עוברת הדרך לירושלים? מי קיבל זאת ברוח קודשו? קדושת המקדש מעולם לא זזה ממקומה. זוהיא קדושא עילאה, אין היא בידינו. שתי המקדשות הראשונים נבנו בידי אדם וחרבו. לא בכדי. הגאולה השלמה עוסקת באוטופי. בנצחי. מעשי ידי אדם לא יכילוה. אני יודע כי קיימת מחלוקת באשר לבית המקדש השלישי האם ייבנה בידי אדם או בידי שמים. עבורי התשובה היא ברורה.

<הרמב"ם כותב "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם". מה יכול להיות מפורש יותר? איפה בדיוק מקומו? הוא ידע? אתה יודע? הרב מצגר יודע? הרב שטיימן יודע? הרב מיכי יודע?>

ר' אשר גרוסברג, "איתור תחומי הר הבית ומקום המקדש". (תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 502-458):

http://www.zomet.org.il/?CategoryID=268&ArticleID=269

אנחנו עובדים על עצמנו בעיניים. אנחנו מדברים על ייעוד שבעצם זר לנו ואנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאכן הוא יעודנו ואנו משתוקקים אליו.

נתחיל בנושא המרכזי שאנחנו מתפללים עליו בכל תפילותינו, המקדש. חז"ל טרחו לייצר תדמית של מקדש אידיאלי, שכאשר נחרב לבנו נחרבנו גם אנו, אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. השחיתות בבית המקדש לא הייתה מביישת שום מוסד רבני בן זמננו. בבית ראשון עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו ובבית שני, כשבטל יצר עבודה זרה, קנו כהונה גדולה בכסף. הצדוקים שלטו תקופה ארוכה בבית המקדש וגם למתייוונים היה מה לומר. המקדש המפואר ביותר נבנה ככפרה על דמי חכמי ישראל.

אנחנו עובדים על עצמנו וטוענים שאנו רוצים לחזור למקדש אידיאלי שבעצם לא ברור מתי היה. אנחנו מתפללים על חידוש הקרבנות, האם באמת אנחנו רוצים ללכת יחפים עד ארכובותינו בדם ושכל חגינו יסובו סביב הצטופפות בבית המקדש ואכילת בשר בירושלים הנודפת ריח מנגל?

האם מישהו ניסה לחשוב איזה חג נראה יותר יפה, חג הפסח שלנו בסלון הנאה, או בירושלים הצפופה, המדיפה ריחות צלי, ושצריך למצוא פינה כדי להניח את הראש (חמשה מליון איש חייבים ללון בתוך החומות, מה עם הבעיה האקולוגית?). איזה יום כיפור עדיף, האם יום כיפור שלנו של צום ותפילה בבגדי לבן או יום כפור של אז, של ימי המקדש, שרוב העם לא עשה בו דבר ורק חלק קטן הצטופף בבית המקדש. וככלל, במה עדיפה עבודת הקרבנות על התפילה שלנו?

כשיש בית מקדש קיימים גם דיני טומאה וטהרה. האם מישהו נתן דעתו למשמעות של דינים אלו? יש להם השלכות שנראה שאף אחד לא נתן עליהם את הדעת, וגם מי שנתן מתאמץ להדחיקם במידת האפשר.

אתחיל במעמד האשה, אנו גאים במעמד האשה כיום (גם בחברה החרדית), ביכולת העבודה והלימוד שלה במקביל לגידול ילדים ואחריות על התא המשפחתי. כאשר נוהגים דיני טומאה וטהרה, האישה היא נידה = מנודה כפשוטו. אחרי כל הכרכורים, אם מדובר בבית של כהן או של חבר, או בתקופת הרגל, אין ברירה אלא לסגור אותה בחדר צדדי ושלא תיגע בדבר. אוי ואבוי אם היא תישן על מטתה הקבועה, שכן המיטה תהפך לאב הטומאה ותטמא את כל הנוגע בה. עליה ללון בבית הטומאות וכמובן שאינה יכולה לנגוע באוכל של בני הבית (בעיקר הגברים) הטהורים. סטטיסטית, היא לא תשתתף בלפחות ברבע מסעודות השבת המשפחתיות (עוד אגדה מודרנית) וכמובן שלא תיטול חלק בחגים ובמועדים. מכאן גם שחייבים לגור במשפחה מורחבת ולא במשפחה גרעינית כנהוג אצלנו. הילדים שלא טעמו טעם חטא, חזקתם שהם טמאים כי נשים נידות מגפפות אותן. כלומר, בדרך כלל אב ובן אינם יכולים לסעוד יחד, כי חזקתו של הבן שהוא טמא, אלא אם כן האב יטבילו ויחכה ללילה.

הואיל והאשה בזמן נידתה מורחקת (כדאי גם לא לדבר אתה, כידוע, שמא בטעות היא תירק על המדבר אתה) מהו היחס בין בני הזוג? אם בכלל קיים מושג זוגיות בחברה שאין בה חדר"ג, קיימת אגדה מודרנית שזמן הנידות מיועד לשיפור היחס הרוחני בין בני הזוג בשעה שאין ביניהם מגע פיזי, אך אין לה אחיזה במקורות (ומי שרוצה שיעיין בפירוש הרמב"ן על התורה). על מה בכלל מבוססת התשתית הרוחנית בין בני זוג, אם האשה מנועה מתלמוד תורה שאמור להיות התוכן העיקרי של הגבר?

האם ניתן לבנות מוסדות לימוד לבנות בצורה כזו? האם סביר שבת תפסיד בקביעות רבע (אם לא חצי) מחודש הלימוד? האם נבנה בכיתות אגף טהורות ואגף טמאות (כמו בסמינר בעמנואל)? האם לא תהיה רתיעה מללמד טמאות דברי תורה? האם ניתן להחזיק פנימיה לבנות? האם אשה תוכל לעלות לרכב כלשהו בימי נידתה, הלא הרכב הוא מושב והוא ייהפך מיידית לאב הטומאה.

דיני טומאה וטהרה יצרו בימי חז"ל ריבוד חברתי שהביא לקיטוב (טענה שכבר הועלתה ע"י תוספות), האם זה מה שאנחנו רוצים? חבר בעל מכולת אסור לו אפילו למכור אוכל למי שאינו חבר, שלא לדבר שאין אפשרות לאירוח הדדי.

דיני טומאה וטהרה מהווים סתירה לגדרי הצניעות שגדלנו עליהם. כיום רק שני אנשים בעולם אמורים לדעת אם אשה היא נידה, היא ובעלה. בסביבה שדינים אלו נוהגים בה, כל צוציק בן חמש יודע אם אמו, אחותו, ושאר קרובותיו הן נידות, הוא יודע גם אם מישהו בעל נידה. אם כיום איש מקיים יחסים עם אשה אזי שוב זה ענינם הפרטי בלבד, אולם כשנוהגים דיני טומאה וטהרה, כולם, בפרט בני הבית, יודעים מה אבא ואמא עשו בלילה (אין בסביבתנו מספיק שרצים לתלות בהם). אם זה נשמע מוגזם תראו בגמרא בברכות שכולם ידעו שהרב הוא בעל קרי.

החזרת המקדש תחזיר את מעמד הכהונה. אנחנו משתפכים על הכהונה האידיאלית, אבל הגמרא כבר מתארת סיאוב של משפחות הכהונה. אנחנו בעד עבודה, אך שבט לוי בעצם מנוע מעבודה ("ואמר, ספחני נא אל-אחת הכהנות--לאכל פת-לחם"), שבט שבהגדרה יושב בכולל בצורה תורשתית, האם אין כאן מתכון לניוון?

תשובות

צופר,בנוגע למה שכתבת על דיני צניעות -זה שאנחנו חונכנו בדיני צניעות מטורפים אין זאת אומרת שכך היה כשהמקדש היה קיים שאז התייחסו למיניות בצורה טבעית ונורמלית ולא בצורה נערווית מטורללת כמו היום.

היו אז דיני טומאה וטהרה וביניהם היו גם דיני נידה ואף אחד  לא חשב שצריך לשמור על זה בסודי סודות כמו היום שכל נושא הכרוך במיניות הפך לפחד אלוהים.

אז אולי מבחינה זאת דווקא טוב שנשוב אל המקדש.(כמובן שירד משמיים )