בניית בית המקדש בזה"ז

אנחנו עובדים על עצמנו בעיניים. אנחנו מדברים על ייעוד שבעצם זר לנו ואנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאכן הוא יעודנו ואנו משתוקקים אליו.

נתחיל בנושא המרכזי שאנחנו מתפללים עליו בכל תפילותינו, המקדש. חז"ל טרחו לייצר תדמית של מקדש אידיאלי, שכאשר נחרב לבנו נחרבנו גם אנו, אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. השחיתות בבית המקדש לא הייתה מביישת שום מוסד רבני בן זמננו. בבית ראשון עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו ובבית שני, כשבטל יצר עבודה זרה, קנו כהונה גדולה בכסף. הצדוקים שלטו תקופה ארוכה בבית המקדש וגם למתייוונים היה מה לומר. המקדש המפואר ביותר נבנה ככפרה על דמי חכמי ישראל.
המטרה של המקדש היה לאחד את ישראל שיש לכל הפחות מקום אחד שכולם מחוברים אליו וכך היה גם בזמן החורבן שעל אף המחלוקות והשנאה שהייתה שם על המקדש עצמו הייתה אחדות והסכמה וכך גם להלכה בזמן הרגל לא חוששים לטומאת עמי ארצות "וכל ישראל חברים". ולהפך המחלוקת שהייתה שם היא זאת שייתרה את מציאות המקדש ולכן על פי חז"ל הוא חרב.
למיטב הבנתי המחלוקות בתוך התורה התחילו רק לאחר שכבר לא הייתה סמכות מוסכמת והסמכות של הסנהדרין שישב במקדש בטל והדבר קרה בעיקר לאחר החורבן על ידי תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל הצורך [אם כי השורש כבר היה בזמן המקדש ואולי יש בכך לבטא את המחלוקות הגדולות שהיו בתוך ישראל וחוסר הסמכות להכריע ובעיקר יש בכך ביטוי של הסנהדרין שהפסיקו לשבת בלשכת הגזית "משרבו ההרגין כתב:

אנחנו עובדים על עצמנו וטוענים שאנו רוצים לחזור למקדש אידיאלי שבעצם לא ברור מתי היה. אנחנו מתפללים על חידוש הקרבנות, האם באמת אנחנו רוצים ללכת יחפים עד ארכובותינו בדם ושכל חגינו יסובו סביב הצטופפות בבית המקדש ואכילת בשר בירושלים הנודפת ריח מנגל?

האם מישהו ניסה לחשוב איזה חג נראה יותר יפה, חג הפסח שלנו בסלון הנאה, או בירושלים הצפופה, המדיפה ריחות צלי, ושצריך למצוא פינה כדי להניח את הראש (חמשה מליון איש חייבים ללון בתוך החומות, מה עם הבעיה האקולוגית?). איזה יום כיפור עדיף, האם יום כיפור שלנו של צום ותפילה בבגדי לבן או יום כפור של אז, של ימי המקדש, שרוב העם לא עשה בו דבר ורק חלק קטן הצטופף בבית המקדש. וככלל, במה עדיפה עבודת הקרבנות על התפילה שלנו?
המטרה בבית המקדש היא עבודת ה' ועבודת ה' מטבעו הוא דבר שמחייב הקרבה כיון שאילולי כן אין בה תוכן עצמי ולא די בכוונה נכונה כיון שיש צורך במעשה דווקא ומהסיבה הזאת ברור שעל אף שפחות נוח לעלות בשלושה רגלים בכל זאת ברור שלא זה מה שנמצא בתוכן של התפילות שלנו - כאן יש מקום לברר מהו באמת התוכן העמוק והמשמעותי יותר שיש במציאות הבית היכן היא קרבת ה' שיש בקיום המקדש יותר ממה שיש כיום - והדברים ארוכים מאוד ובכל זאת בכמה מילים - במקדש ובקרבנות יש את התוכן הנפשי יותר והבסיסי יותר בנפש מאשר תפילה לחוד שמבוססת בעיקר על הדמיון - וגם זה אילולי המקדש שהיה בעבר בחלק המציאותי שלו לא היה על מה לבסס את מציאות התפילה כיון שלא היה בה תוכן מעבר לביטוי של רצון אישי לקבלת מטרה מסוימת ולכן רק על ידי הציבוריות של המקדש והמרכזיות שלה בתוך ההרגשה של כללות העם יש בכוחה לבסס תפילה של ציבור שגם בה המרכז שלה והתכלית בה ירושלים וצמח דוד ולבסוף בשלום כללי בעם ובתוך האדם עצמו - בקיצור החילוק בין מקדש לתפילה הוא בין שטחיות לבין עומק נפשי  שנאחז בחלק הפנימי יותר של החיים עצמם עם כל הדם והחלבים שיש בו

כשיש בית מקדש קיימים גם דיני טומאה וטהרה. האם מישהו נתן דעתו למשמעות של דינים אלו? יש להם השלכות שנראה שאף אחד לא נתן עליהם את הדעת, וגם מי שנתן מתאמץ להדחיקם במידת האפשר.

אתחיל במעמד האשה, אנו גאים במעמד האשה כיום (גם בחברה החרדית), ביכולת העבודה והלימוד שלה במקביל לגידול ילדים ואחריות על התא המשפחתי. כאשר נוהגים דיני טומאה וטהרה, האישה היא נידה = מנודה כפשוטו. אחרי כל הכרכורים, אם מדובר בבית של כהן או של חבר, או בתקופת הרגל, אין ברירה אלא לסגור אותה בחדר צדדי ושלא תיגע בדבר. אוי ואבוי אם היא תישן על מטתה הקבועה, שכן המיטה תהפך לאב הטומאה ותטמא את כל הנוגע בה. עליה ללון בבית הטומאות וכמובן שאינה יכולה לנגוע באוכל של בני הבית (בעיקר הגברים) הטהורים. סטטיסטית, היא לא תשתתף בלפחות ברבע מסעודות השבת המשפחתיות (עוד אגדה מודרנית) וכמובן שלא תיטול חלק בחגים ובמועדים. מכאן גם שחייבים לגור במשפחה מורחבת ולא במשפחה גרעינית כנהוג אצלנו. הילדים שלא טעמו טעם חטא, חזקתם שהם טמאים כי נשים נידות מגפפות אותן. כלומר, בדרך כלל אב ובן אינם יכולים לסעוד יחד, כי חזקתו של הבן שהוא טמא, אלא אם כן האב יטבילו ויחכה ללילה.
אתה נכנס כאן לדמגוגיה מיותרת שאין בה צורך - אין צורך לסגור את האשה אלא שהיא צריכה להיזהר מצידה שלא לגעת בכלים טהורים - לא ידוע לי על צורך או עניין שהיא תשהה במקום נפרד ואמנם שהיא צריכה לאכול בכלים נפרדים ולהזהר שלא יתערבו בכלים טהורים אלא שזה לא משהוא שהוא מעבר להפרדה שבין כלים של בשר וחלב ובכל מקרה ההפרדה הזאת הייתה קיימת בין הכלים וגם גברים יכולים להיטמא מהרבה סיבות שונות ולהיות מחויבים להשתמש רק בהם כך שההפרדה וההבדלה וההבחנה באשה דווקא הם דברים ללא בסיס
הדבר העיקרי שהיה קיים היה חובת הזהירות היתרה ועל זה כבר אמר רבי פנחס בן יאיר "זהירות מביאה לידי זריזות וכו'" שהוא מעיקרי התורה

הואיל והאשה בזמן נידתה מורחקת (כדאי גם לא לדבר אתה, כידוע, שמא בטעות היא תירק על המדבר אתה) מהו היחס בין בני הזוג? אם בכלל קיים מושג זוגיות בחברה שאין בה חדר"ג, קיימת אגדה מודרנית שזמן הנידות מיועד לשיפור היחס הרוחני בין בני הזוג בשעה שאין ביניהם מגע פיזי, אך אין לה אחיזה במקורות (ומי שרוצה שיעיין בפירוש הרמב"ן על התורה). על מה בכלל מבוססת התשתית הרוחנית בין בני זוג, אם האשה מנועה מתלמוד תורה שאמור להיות התוכן העיקרי של הגבר?
-בליל של דברים ללא פשר. וביחס ליריקה שמוזכרת בחז"ל ביחס לעם הארץ - לא נראה שהיא קיימת באשת חבר שיודעת להיזהר

האם ניתן לבנות מוסדות לימוד לבנות בצורה כזו? האם סביר שבת תפסיד בקביעות רבע (אם לא חצי) מחודש הלימוד? האם נבנה בכיתות אגף טהורות ואגף טמאות (כמו בסמינר בעמנואל)? האם לא תהיה רתיעה מללמד טמאות דברי תורה? האם ניתן להחזיק פנימיה לבנות? האם אשה תוכל לעלות לרכב כלשהו בימי נידתה, הלא הרכב הוא מושב והוא ייהפך מיידית לאב הטומאה.
אשה טמאה אסורה ללמוד ?! - המצאה ללא בסיס - ולהפך בעל קרי נאסר רק קודם טבילה כיון שהוא בקלות ראש ואם כן אשה בזמן שאסורה לבעלה ודאי לא שייכת בזה
הדגש של דווקא אשה ברכב הוא לא נכון וכנ"ל ורכבים כמו כל הכלים האחרים יש צורך בטמאים וטהורים גם בשביל נגיעה ואין הבדל בין נגיעה לרכיבה ובפרט לתרומה ולקודש שבהם יש גם שלישי ורביעי 

דיני טומאה וטהרה יצרו בימי חז"ל ריבוד חברתי שהביא לקיטוב (טענה שכבר הועלתה ע"י תוספות), האם זה מה שאנחנו רוצים? חבר בעל מכולת אסור לו אפילו למכור אוכל למי שאינו חבר, שלא לדבר שאין אפשרות לאירוח הדדי.
אפשר לחשוב שכיום כל ישראל חברים.. ודווקא מבני עמי הארץ יוצאת תורה על אף שאבותיהם מנודים

דיני טומאה וטהרה מהווים סתירה לגדרי הצניעות שגדלנו עליהם. כיום רק שני אנשים בעולם אמורים לדעת אם אשה היא נידה, היא ובעלה. בסביבה שדינים אלו נוהגים בה, כל צוציק בן חמש יודע אם אמו, אחותו, ושאר קרובותיו הן נידות, הוא יודע גם אם מישהו בעל נידה. אם כיום איש מקיים יחסים עם אשה אזי שוב זה ענינם הפרטי בלבד, אולם כשנוהגים דיני טומאה וטהרה, כולם, בפרט בני הבית, יודעים מה אבא ואמא עשו בלילה (אין בסביבתנו מספיק שרצים לתלות בהם). אם זה נשמע מוגזם תראו בגמרא בברכות שכולם ידעו שהרב הוא בעל קרי.
כנ"ל וכנ"ל

החזרת המקדש תחזיר את מעמד הכהונה. אנחנו משתפכים על הכהונה האידיאלית, אבל הגמרא כבר מתארת סיאוב של משפחות הכהונה. אנחנו בעד עבודה, אך שבט לוי בעצם מנוע מעבודה ("ואמר, ספחני נא אל-אחת הכהנות--לאכל פת-לחם"), שבט שבהגדרה יושב בכולל בצורה תורשתית, האם אין כאן מתכון לניוון?
קודם כתבת שדם דוחה אותך ועכשיו אתה כותב שכולם ירוצו לשם וצ"ע

תשובות

תוקן על ידי צופרהנעמתי ב- 02/08/2012 12:22:19