האם ניתן לצוות על אדם לסבור סברא עובדתית

שש זכירות, מלבד זכירת יום השבת, עניינן (לרוב הראשונים) הוא לזכור שמעשה הסטורי מסויים אכן אירע. כלומר לא זו בלבד שיש כאן מצוה להאמין שמעשה מסויים אירע אלא אף ציווי לזכור את המעשה ולא לשכוח אותו.

המאורעות הם: יציאת מצרים, מעשה עמלק, מעמד הר סיני, מעשה העגל/ההקצפות במדבר, ומעשה מרים.

חלק מזכירות אלה כמו יציאת מצרים ומעשה עמלק מוסכם בראשונים שהן מצוה דאורייתא לזכור המאורע. לגבי השאר יש מחלוקות בראשונים. לרמב"ן כולן מצוה דאורייתא לזכור שהמאורעות קרו, מלבד זכירת מעשה העגל שהרמב"ן מסתפק לגביו. דעה זו היא הרווחת באחרונים.

ראה בכל זה ובפרטי מצוות אלה בספר "שש זכירות" של הרב יצחק בוגץ', הוצאת המחבר, תשס"ה (מהדורה שניה). 

הנה כי כן, יש מצוות להאמין בעובדה הסטורית.

הענין הוא הרבה יותר רחב.
יש מצווה להאמין בהשם, יש מצווה לאהוב אותו, לאהוב את הרע, יש איסור לשנוא, יש איסור לנטור שנאה, יש 'וידעת היום והשבות אל לבבך', יש איסור להאמין בע"ז, וכו'.
כלומר, יש צווים על מחשבות ועל רגשות ועל זכירות ועל אמונות.

עכשו זה נחלק לשניים.
אנו, הקבוצה שהמקורות הם סמכות בשבילה, ואיננו מחפשים מקור מחוץ לכתובים כדי לאושש את הכתובים
אז הנה ראיה שאפשר לאדם לצוות עצמו להאמין בטענות עובדה, ואפשר לאדם לצוות עצמו להרגיש הרגשות מסויימות ולחשוב מחשובת מסויימות ולהאמין בעובדות הסטוריות. עובדה שהתורה מצווה, ומה שהתורה מצווה-אפשרי.

הקבוצה השניה, שנמצאת הרבה בעצכ"ח, היא זו שהמקורות אינם סמכות על בשבילה, והיא זקוקה לראיות מחוץ למקורות כדי לאושש את המקורות או להפריכם.
והקבוצה השניה הזו, בשבילה השאלה איך ניתן לצוות לחשוב\להרגיש\להאמין, היא שאלה.
אז מה יעשה, לפי קבוצה זו, מי שאינו מאמין\חושב\מרגיש לפי הנדרש?

ולתשומת לב, יש פה כמה וכמה ניקים שהחלוקה הבסיסית הזו לא ברורה להם
והם מנסים לדבר לקבוצה 2
בכלים של קבוצה 1 ולהגיד להם: כתוב, כתוב, חז"ל אמרו, צדיקים אומרים.
אז ראשית כל כדאי להבין את החלוקה
ומי שרוצה לשכנע ניק מקבוצה 2
לא ישתמש בטענות שמדברות אלינו, לקבוצה 1.
זה לא יעיל, אם אין את האמון הבסיסי הזה.
האמון לא יבוא בהוכחות מתוך טקסט שעליו הם מערערים.

נתנאל

בזכירת מעמה"ס הזכירה של הר"מ ושל הרב שטיינמן הינה זהה?

עד כמה ניתן "להרוג" את הזכירה (כפי שעשה הר"מ למעמה"ס) והיא עדיין זכירה?

לומדת

האם ברור שהצוים באשר לרגשות הם צווים להרגיש [שזה מן הנמנע, חשבי על ישראל הנשוי לעמלקית בטעות ומגלה זאת שפתאום "חייב" לשנאותה] או להתנהג כמרגיש?

1. הצווי הוא להרגיש. ואהבת. לא תשנא.

2. איך? יש כמה דרכים, חלקן במפרשים. (אבן עזרא, הכפרי ובת המלך, למשל)
אחת מהן היא כדבריך להתנהג כמרגיש, ואחר הפעולות נמשכים הלבבות.

3. ספציפית לענין דוגמתך, אינני בטוחה שמחוייב לשנוא אותה,  כנראה מחוייב לעזוב אותה.
וכי הצטווינו לשנוא עמלקי או למחותו?
אולי מצווה למחותה, אבל לא יודעת אם מצווה לשונאה.

4. מכל מקום זו דוגמה מקומית, יכולת לשאול שאלות יותר קשות בדוגמות.
למשל, בטח הרבה משתתפים פה יגידו שיותר קשה לפעמים לאהוב את האשה שנשואים לה, כדת משה וישראל, מאשר לשנוא את העמלקית. 

לבעל-
1. אינני רמב"ם שיש מה למצוא בי סתירות.

2. אדרבא, הרי גם שם אמרתי שצריך לקבל הכל בלי ערעורון!

3. אתה נוהג מנהג חדש שאותו לא מניתי...: מדבר לקבוצה 1 כאילו הם קבוצה 2....

לומדת

1.       הר"מ בסה"מ כתב שמצווה לשנאותו (עמלק). אהבת אשתו גם אינה מצווה בתורה ורק ברמב"ם נזכרה..

2.       הדרכים המוכרות המובילות לאהבה  אינן עומדות דיין במבחן המציאות.

1. הרי אשתו לא פחותה מכל אדם, שמצווים עליו 'ואהבת לרעך כמוך'. ככה שהיא כן מדאורייתא.

מלבד מה שחייב לאהוב אשתו כגופו.
ותודה על הידע בענין שנאת העמלקים. 

2. בלי קשר לנושא הנידון כאן, אני כן חושבת וגם לומדת בלימודים מקצועיים, שניתן להגיע לאהבה גם אם הרגש לא מוביל אליה אינסטנקטיבית, ויש שלב התפתחות נפשי-ריגשי, בעל, שיותר קל לאהוב מלשנוא. וזה כאמור מבחינה נפשית-פסיכולוגית, בלי קשר כאן לנושא הנידון. 

לומדת,

למרות הכותרת ה"עקרונית" שלו, פותח האשכול הביא את דעת לייבוביץ' על כך ש"לתורה אין שום אמירה עובדתית". ואני הבנתי שעל זה הוא שאל אם יש דעות חולקות. לכן הבאתי מקורות מהתורה שבהם היא מצווה על זכירת עובדות הסטוריות. 

כמובן שניתן לדון בשאלה העקרונית באופן שיתאים לקבוצה 2 , אבל אני לא לכך כיוונתי אלא כנ"ל.

תוקן על ידי נתנאל34 ב- 24/07/2012 08:48:28

ת"ט

למיטב זכרוני האבן עזרא שואל את שאלתך על "לא תחמוד", כיצד ניתן לצוות על כך, על איזה כפתור ילחץ האדם ויפסיק לחמוד? והוא עונה שהכרה שכלית חזקה בכך שזה לא שלי ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, מפסיקה את החמדה, כמו שכפרי לא חומד את בת המלך מתוך ברירות שזה לא עבורו, כך כל רכושו של הזולת עבורי. זו בעצם הגישה שהשכל שולט על הרגש.

באותה צורה תהיה הדרך לשנוא אשה עמלקית וכיו"ב. אדם המאמין לתורה ורואה בה את תיעוב הקב"ה לעמלק, מבין בשכלו שהוא נשוי למפלצת, לחיה רעה, ליצור מזיק ארסי מתועב ומזהם שהקב"ה ציווה למחותו מעל פני האדמה ולא להשאיר זכר. ברור שזה קשה, בפרט שהוא עצמו לא רואה אותה ככזו, אבל לדעתי הדרך היא אותה דרך כמו בלא תחמוד.

השאלה היא עד כמה ברור לו שמה שאומרת התורה הוא נכון ואמת, עד כמה מה שאומרת התורה על עמלק הוא מבחינתו מציאות קיימת. אם זה ברור לו, הוא פשוט יגלה שטעה. שהוא נשוי בטעות לגוש רעל קטלני עטוף בעטיפה מתקתקה, שמסכן אותו ואת כל עמו. לכן גם מבחינת התורה, שהיא עצמה ודאי רואה את קביעותיה כאמת מוחלטת, זה לגיטימי לגמרי לצוות את האדם על זה. כי מבחינתה היא בסה"כ מגלה את עיניו למה שהוא לא ידע מקודם. והיא סומכת על כך שהאדם ג"כ מכיר בתורה שהיא כזו, שהרי זהו עיקר האמונה שתורה מן השמים שהוא עיקר לכו"ע ובלעדיו אין יהדות.

שוב, ברור שזה קשה, להשליט הכרה שכלית על הרגש, אבל אפשרי. לגישה זו מוקד העבודה אינו להרגיש או לא להרגיש, אלא לחזק את ההכרה השכלית המסויימת, הרגש המתאים כבר יבוא ממילא.