אפולוגטיקה. עד מתי?

כל אחד והגבול שלו.

אלי,

יפה שאלת. ואני אוסיף:

כל דיון ניתן בקלות להפוך לכזה שלא ניתן מעשית לדון בו ובכך להתחמק. על כל מילה שמישהו אומר בטענתו ניתן לטעון שראשית יש להגדיר את המושג ומה כלול בו ומה לא, ועל כל מילה במענה לזה אפשר הלאה והלאה לטעון כך. מערימים על הטוען עוד ועוד בכל שלב שאלות אפולוגטיות או הרמנויטיות או לוגיות ומשאלה אחת נהיה אינסוף שאלות והדיון מתפוגג מחוסר יכולת אנושית להכילו. ולבטח מאבד כל יכולת להכריע כי לאחר כל כך הרבה הסתעפויות תמיד ימצא סעיף כלשהו בדרך שתהיה בו מחלוקת, ולך תחשבן את השפעתה על כל עץ ההסתעפויות כולו.  

לא הייתי מעלה את זה לולא ראיתי באשכולות רבים בפורום גישה כזו.

אתן דוגמה סאטירית סתמית, ואל תתפסו אותי במילה אלא את הרעיון: 

שאלה: מה דעת ההלכה על אכילת שרצים?

תשובה: א. ראשית יש לדון מהי הלכה, מה כלול בהלכה, ממה בנויה ההלכה, מתי נחשבת הלכה לחתומה, מי ראוי לקבוע הלכה, מה כללי הפסיקה במקרה של ספק, מה יחס ההלכה לגילויים מדעיים חדשים. ב. ובאשר לאחרון יש לדון מה נקרא מדע, מה נקרא חדש, ומה נקרא גילוי. ג. באשר לגילוי: האם הכוונה לגילוי עובדתי, או שכלי, או חווייתי. ומהי עובדה, מה נחשב עובדה והאם יש ביכולת האדם להניח קיומה של עובדה... וכו' וכו' ועוד לא הגעתי לחצי.

מאידך זו באמת בעיה. כל טענה מניחה הנחות רבות כחלק מובנה ממנה שלעתים היא אינה שמה לב אליו, ובאמת יתכן שהדיון בהנחות האלה רלוונטי לדיון המקורי. כנ"ל לגבי השלב הבא בעץ ההסתעפויות. במקרים רבים יש אמת בגישה הזו. אבל כאמור היא מעקרת את הדיון והופכת את היכולת לדיון בין שני בני אדם לבלתי אפשרי.

אולי באמת דעתו העכשווית של פלוני בנויה על גבי ומורכבת ומושפעת מכל מה שעבר עליו הן בטבעו הן בחייו והן בהשכלתו, וממילא באמת אין מקום אמיתי לויכוח כלומר לנסיון שכנוע. אומר את האמת: לדעתי תועלתו של ויכוח היא ללבן כל צד בפני עצמו, היא אינה להכריע, אי אפשר להכריע, גם הכרעה בין שניים היא מקרית וזמנית ואולי יבוא שלישי ויתפח הכל מחדש בדברים שלא חשבו עליהם מקודם או ששני הראשונים הסכימו לגביהם ואילו הוא מעורר דיון גם על זה וכן הלאה.

הרווח האמיתי מדיון לדעתי הוא לבעל כל צד בפני עצמו שדבריו, מעלותיהם ונקודות חולשותיהם התבררו לו יותר. אבל לעצם הדיון - לכל שאלה יש תשובה, ועל כל תשובה יש שאלה, יש שאלות שפשוט לא נשאלו כי הדנים במקרה לא עלו עליהן, וכדברי אלי או דבריי ניתן תמיד לענות באפולוגטיקה טובה, או להרחיב את הדיון ולעקר אותו.

בעצם בעיה זו נוגעת כבר למושג האמת בכלותו, מהי אמת, איך מבררים אותה והאם ניתן לברר אותה. גם אם נניח שיש מקור חיצוני לאדם שהוא יברר, הויכוח אודות אותו מקור חיצוני, או שאר מקורות סמכות - נכנס גם הוא לבעיה בעצמו. וחזרנו לאותה נקודה. ניתן הרי לדון על עצם המציאות, על עצם מציאותנו שלנו וכיו"ב. אין לדבר סוף. ממש אין לדבר סוף. לכן, דעתי האישית היא שאין אמת אחת. אלא [בנוסח העממי של הדבר] כל אחד והאמת שלו שבנויה באמת מכל מי שהוא ומכל מה שעבר. מה שצריך בעיקר זה ללמוד לחיות אחד עם האמת של השני, ועד כמה שאפשר גם להפיק תועלת זה מזה. 

לדעתי אם מבינים את זה לפני הויכוח, כל צורתו משתנה, נחסך הרבה מאמץ מיותר, ויש ממנו הרבה יותר תועלת.

מקסמן, אתה כבר המצאת לך יהדות חדשה, לך בוודאי אין בעיה.
נתנאל, אפולוגטיקה היא לא רק בויכוח חיצוני, השאלה של הגבולות שלה הם גם בצדדי הויכוח שלך עם עצמך.
ואמאי, לא דיברתי על הדעה האישית שלי. הרעיון היה כללי. מרגיש מאויים?

?
יש לך אפשרות לכתוב בצורה מובנת וקריאה?

נתנאל

הצגת את הבעיה יפה.

זו דרכה של תורה וזו דרכה של פילוסופיה. אך אני לא מסכים שזה הופך את הדיון לבלתי אפשרי. זה רק מאתגר. משום שלכל שאלה יש מספר סופי של שאלות יסוד רלוונטיות. אולי התהליך הוא יותר ארוך מהמצופה כשהשאלה הראשונה עולה, אבל יש לדבר סוף ברמה כזאת שמאפשרת דיון ובירור כראוי.

יתר על כן, נוכחתי, שהחכמה כמין פירמידה הפוכה. בראשה היא רחבה מאד ויש בה נושאים רבים ושאלות אינספור, אולם ככל שמעמיקים חקור היא הולכת ונהיית צרה והמעט מכיל את המרובה. יסודות החכמה אינם כה רבים כענפיה, הבנה ראויה של מעט יסודות תניב תשואה רבה בהבנת ענפי החכמה הרבים והמסתעפים וכשיש את היסודות יש את המפתח לכל נושא ושאלה. משום כך חקירה של הנחות יסוד, בנוסף להיותה הכרחית, משתלמת.

הרמב"ם במורה (חלק א' פרק לד') כותב חמש סיבות שמונעות מהאדם לימוד מדעי הא-להות ואחת מהם היא זו שהצגת:

"והסיבה השלישית אריכות המצעים, כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות אלא שעל רוב הוא נלאה או דוחה את המצעים. ודע כי אלו הושגה תכלית מסויימת בלי המצעים הקודמים לה כי אז לא היו אלה מצעים אלא היו נעשים הטרדה ומותרים בהחלט. וכל אדם אפילו הפתי ביותר אם תעירהו כמו שמעירים את הישן ותאמר לו האם אינך משתוקק אתה לדעת את השמים הללו כמה מספרם? והיאך תבניתם ומה יש בהם? ומה הם המלאכים? והיאך נברא העולם בכללותו? ומה היא תכליתו כפי סדורו זה עם זה. ומה היא הנפש? והיאך התהווה הגוף? והאם נפש האדם תיפרד ואם תיפרד היאך ובמה ואל מה? וכיוצא בחקירות אלה, הוא יאמר לך כן בלי ספק וישתוקק לידיעת הדברים הללו כפי אמתתן השתוקקות טבעית. אלא שהוא ירצה לשכך את תשוקתו זו והשגת ידיעת כל אלה במילה אחת או בשתי מילים שתאמרם לו. אבל אם תחייבהו להתבטל מעסקיו שבוע ימים כדי שיבין את כל זה לא יאות לכך אלא יסתפק בדמיונות כוזבים שנפשו נינוחת בהם וידחה את הדברים אם תאמר לו שיש דברים הצריכים הקדמות רבות וזמן רב לחקור עליהם... ורוב החכמים כלומר המפורסמים בחכמה נגועים במחלה זו כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכלתו להשיגן או שמתעצל ללומדן וידמה להראות שהם מזיקים או בלתי מועילים.
ואם ההתבוננות האמת ברור וגלוי."

נקודת המוצא של פותח האשכול היא שהאפולוגטיקה היא זו שיוצרת את האמונה, והיא הביסוס לאמונה זו או אחרת,
"בחר לך כל טענה או אמונה בעולם, ותראה כי באם לגיטימי לתרץ ולדחוק ככל שרוצים, אין מניעה להגיע לאיזו מסקנה שמבקשים" כך כתב.
אבל התהליך הוא בדיוק להפך, מאמינים במשהו ברמה וודאית, ואם יש לו סתירה, טורחים, כן כן, טורחים לתרצו בצורה אפולוגטית.
הגבול לש האפולוגטיקה הוא רק בהכרעה בין שני מקורות את האדם מעדיף "לכופף" בפני מה, אבל כשישנה סתירה אחד מהצדדים זוכה לכיפוף.
הכרעה זו היא סובקטיבית כמעט לגמרי, ואין לה שום שייכות לאינטילגנציה, [מלבד דברים שאין להם כל צד במציאות, אך לא במקומות מסופקים].