גבולות זכותו של אלוהים לצוות ולתבוע - שאלה להרב מיכי

נדמה לי שמשהו מוחמץ בדיון הזה, ואולי לא רק בו.
לפעמים צריך להרים קצת את הראש (והעט), כדי שיראו ראשי ההרים.
מה משמע גבולות זכותו של אלוקים לצוות?
מי הוא זה ששם לו גבולות? אנחנו, המצווים?
האם הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, שם יכולים הנתינים לקבוע חוקית את גבולות זכויות השלטון?
הרי ברור שבתוקף היותו בורא מנהיג, זכותו לצוות כל אשר יחפוץ, ושאין לנו שום זכות\אפשרות להגבילו. לא מוסרית, לא סתירתית, לא הגיונית. הוא בראנו ולו אנחנו, כגבוה שמים על הארץ וכו'.

אלא מה, מה שאתם מנסים לשאול הוא לדעתי משהו אחר -
1. מה הגבול שבו אנו מוכנים להשמע לו? מתי ועל מה נאמר, כדברי מיכי, "צווה את עצמך"?

2. או\ ו - היות שצווייו כרוכים במידה מסויימת של אמון בכך שהוא בכלל צווה אותם, כי הם לא נאמרים לנו היום בצורה של הוכחה חותכת שהם צווייו, אלא נאמרו בעבר ואנו צריכים לרחוש מידה של אמון במסורת ובמקורות כדי להיות משוכנעים שאלו צווייו, על כן, השאלה השניה היא:
מה הגבול שאם הצוויים יעברו אותו, נחדל להאמין שאלו צווייו, ונחשוב שאנשים בדו אותם ועל כן איננו מחוייבים אליהם?

3. או \ ו - אולי אין מנוס כאן מהשאלה מה הוא בכלל אלוקים, ומה גבול הצווי שגורם לנו שינוי בתפיסתנו אותו?
שאם הוא מצווה כך וכך, אז אנו אומרים: "לא אל האלוקים הזה התפללתי"?

4. או \ו - אולי השאלה היא, מה גבול הצווי שגורם לנו לערער על עצם המושג צו אלוקים? מה הגבול שבשלו נאמר: מה פרוש שהוא מצווה? למה לשמוע לו? משום מה? לשם מה? מה יוצא לו או לנו מזה שנשמע לצוויו? האם הצווי שלו הוא חיצוני לנו או פנימי בתוכנו, כקול נשמתי-מצפוני?
בכך העברנו את זירת השאלות אלינו, והשיח אודותיהן יהיה הרבה יותר שפוי וצלול. במקום שמיכי ויהי אור ויתכן ידונו מה הגבול של אלוקים, בשעה שאין להם בהירות אודות רצונו, אפשרויותיו, גבולותיו, מטרותיו וכל היתר, הם ידונו על עצמם, על מה וכמה הם מוכנים ורוצים  לקבל ולהתחייב, כבני אדם, כיהודים, כשומרי מצוות, וכך הלאה. לדעתי דיון כזה יהיה יותר כן, פחות נצחני, ויותר נוגע בחיינו.

 לתשומת לב
שאלות אלו (ובכך הן דומות לשאלות שאתם שאלתם) הן רק למי שלא מוכן להסתמך לגמרי על המקורות והפרשנות המסורתית שלהם, כי אם הוא מוכן - שאלות אלו אינן בתחום האפשרויות שלו. הוא יקבל כל צווי, בלי קשר למידת הגיונו או מוסריותו, ויחשוב שבשל מוגבלותו וקוצר ראייתו, אינו מבין זאת, כמו את רוב השאלות הנוקבות של היקום והחיים. זו גישה מכובדת וראויה.

אין סיבה לעקם מקורות, ולא לכופף או לעוות אותם. אפשר, יפה וראוי לקבלם למרות אי הבנתנו אותם. מה שפחות ראוי זה להסתמך עליהם לגמרי, אבל לנסות להציגם כעומדים בקריטריון של מוסר, הגיון או אחידות. לא כל מקל ניתן לאחוז בשני קצותיו.
ולמען הסר ספק, לא התכוונתי שישימו בסוף דברי סימני שאלה. פיסקתי נכון!

(לומדת, ר' מש"כ לפני שעה קלה בתגובה ליהי באשכול סמוך "חרדים אנוסים". ג"א סבור שהדיון באופן שהצגת אותו הנו יותר יעיל ונוגע.)

יהי,

מדוע להעניש בנים על אבותם, או מגולגלים על מגלגליהם סביר בעיניך יותר מלהעניש על אונס?

מדוע אפשר "להעניש על מצווה" ואי אפשר להעניש על מה שלא נעשה?

בע"ב,

יש המגבילים טענה הגיונית זו לקודם הדיבור /  מתן תורה, ואינם מקבלים אותה מאותה שעה שניתנה תורה.

בע"ב,

לא כפשוטו אלא הכל בהתאם למושגים התורניים שנתחדשו משניתנה תורה. (אולם, זוהי גישה אחת, הסבורה שמאז מתן תורה בטל ה"משפט הטבעי" )  וע"ע  דבריו על מהר"ל של דוד סורוצקין שהזכרתי באשכול סמוך ("חרדים אנוסים") שכנראה לא נבהל מהמסקנה ה"אבסורדית" שהעלית וסבור שעם ישראל ואורייתא חד הם ונעלים ו"נבדלים" מכל השאר ו"יוצאים מן הסדר" הטבעי. עיי"ש.

הרב מיכי,
מה שאתה עושה כאן - הוא בדיוק הכיפוף, שאותו אני חושבת שלא ראוי לעשות, ולטעמי אין בו יושרה.
אם אני מציית ומחוייב, ולא משנה למה, אז לדעתי עלי לומר: אני מאמין שהכל טוב וישר, גם אם אינני רואה זאת. אבל לנסות לפרשן דברים בצורה עקומה ויצירתית, זה לא ישר בעיני. וכי בחרת את הישות הכי מוסרית בצווייה, ולכן קבעת שהוא אלוקים? הרי זה לא התהליך. אתה מאמין בטובו, ולא רואה את זה לוגית. אתה מאמין שהתורה מיטיבה, ולכן מרחיב את האמונה גם למקומות שבלוגיקה לא רואים זאת. אבל לומר שאתה עובד אותו רק כי הכל מוצדק בעיניך, ולא סותר בעיניך, וכו, זה לא ישר בינך לבין עצמך או בינך לבינינו. אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע, הוא לא מוסרי בצורה יצירתית אלא מוסרי בצורה עוורת לגמרי. לדעתי אפשר וטוב להאמין שזה מוסרי למרות, אבל לא להבין שזה מוסרי בגלל. 

אתה עצמך הרי מסביר שלדעתך התורה לא תמיד מוסרית בצווייה (משל האש הידוע שלך, שאפשר הרבה להתווכח עליו), ובכך בעצם אמרת שהאלוקים לא תמיד מוסרי בצווייו, בהנחה שהוא נותן התורה, הנחה שאתה מאמין בה.

והנה, כאן אענה על שאלתך באשכול ההוא, דיונים כאלו על המוסריות והסמכות והר סיני ותורה מן השמים והלוגיקה והצוויים והאפשרויות והאינדיבידואליזם האפשרי או לא בדת והבחירה והשכר והעונש ודורנו לעומת דורות קודמים וההלכה ומקורותיה וכל היתר, הם נושאים שמעסיקים מאד מאד נשים ובנות. אולי שפתן קצת שונה משל הגברים, זה הכל. וכן, אני פוגשת אותן שוב ושוב.
וגם ברגשות ובחוויות ובשאלות הנובעות מהן אין לזלזל כלל.
לפי רוב השיטות הפסיכולוגיות העכשוויות, הן המערביות והן המזרחיות, המניעים שלנו (אפילו להתנהגותנו הכלכלית!) רובם נפשיים-רגשיים, וזה קשור גם לדבריך אודות האטמוספירה של החטא פעם והיום. רבים (לאו דווקא יהודים ולאו דווקא דתיים) סבורים שמניע החטא או המעשה הוא אכן ריגשי ונפשי, גם כשנדמה שהמרידה היא לוגית ובדעות. לפי רוב השיטות, הדעות הולכות אחר הנפש והלב. וזה עמוק ומובנה בנו, לפי שיטות אלו, ולא עלבון לשכלנו. 

בעל-
לא ולא.
מקווה שלא התכוונת לפגוע בי...
אינני שוטה, למרות שאני אשה.
רגשות וחוויות הם עולם מורכב ומופלא, משפיע על חושינו ותודעתנו, צובע את עולמנו הפנימי והחיצוני, זורם בכל אישיותנו, מתקשר בינינו לבין העולם, למה לזלזל בהם? אין בכורה לשכל על פניהם. אנשים מתים וחיים סביב רגשותיהם. הם לפעמים גדולים עלינו ומאתנו.