סיפור המרגלים - גרסת דברים מול גרסת שלח

ההבדלים בין הפרשיות נוצרו בעיקר, כי בפרשת דברים משה רבינו אינו סתם כך מספר ליהודים את קורותיהם - אותם הם יודעים כמובן כמו משה רבינו עצמו
אלא הוא בא להוכיחם!
אפרט את ההבדלים, שהם בעצם לא סתירות אלא הבדל בסיפור הדברים וכפי שאפרט: (האדום - הסבר)

ייתכן כתב:   א.      גרסת שלח: אלוהים מצווה על שילוח מרגלים. גרסת דברים: העם דרש מרגלים העם אכן דרש, וכיון שכך ציוה אותו הקב"ה לשלוח אבל בפרשת דברים הדגיש משה רבינו דווקא את בקשתם, והתוכחה - היה עליכם לבטוח בקב"ה אחרי שראיתם את קריעת ים סוף ב.      גרסת שלח: משה מקיים את ציווי האל גרסת דברים: וייטב הדבר בעיני משה. רש"י מאריך בענין, תוכחה גדולה מצויה כאן בדברי משה רבינו עיין ברש"י עם המשל שהוא מביא והדיוק של רש"י וייטב הדבר בעיני ולא בעיני המקום ג.       גרסת שלח: המרגלים כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, מפורטים בשמותיהם. גרסת דברים: שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט. בסיפור הדברים בפרשת שלח, פורטו שמותיהם,  אבל בפרשת דברים בגלל שזה תוכחה, שמותיהם אינן רלוונטיים ד.      גרסת שלח: המרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה, למעט כלב ויהושע.  גרסת דברים: המרגלים אומרים טובה הארץ. גם בפרשת שלח אמרו המרגלים טובה הארץ וגם זבת חלב ודבש וזה פריה - אפס כי עז העם וכו' לעומת זאת בפרשת דברים גם כתוב אחר כך שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה "ותרגנו באהליכם ותאמרו... אחינו המסו את לבבינו לאמר עם גדול ורם... ערים גדולות ובצורות בשמים גרסת שלח: לא יכנסו לארץ כי אם כלב ויהושע.  גרסת דברים לא יכנסו לארץ זולתי כלב. יהושע ייכנס כמנהיג במקום משה. לא מוזכר כלל שהיה מן המרגלים. ההסבר שיש לי כאן קצת חלש, אבל בכל זאת הסבר מענין: משה רבינו ביקש להוכיח את ישראל (וכמובא במדרש "זולתי כלב" שהוא יותר מ60 ריבוא ישראל וכו') כאן הוכיחם שהנה כלב אחד מהם היה, והאמין ובטח בקב"ה כאן לא יכל להוכיחם מיהושע בן נון שהיה תלמידו המובהק ומורם מעם, ואולי לכן רק הוא האמין ו.        גרסת שלח: המעפילים נגפו לפני העמלקי והכנעני.  גרסת דברים: נגפו לפני האמורי. (אבן עזרא כתב הוא הכנעני) כאאסתמך על תשובת האבן עזרא

יהיאור כתב - סתירה חמורה, אבל ניתנת ליישוב אם נבין את המתח המובנה בענין זה בתורה בכלל, ומה נקרא בכלל ציווי האלקים ונבואה וכו', מתי באמת אלקים יוזם ומתי היוזם הוא בן אדם בהסכמת האלקים והאם השנים ניתנים להבחנה מדוייקת. [זו סוגיא חמורה, ומכל מקום נראה שתופסת מקום די מפורש בסיפורי המקרא, בפרט בפרשיות כאלה.]. יתכן טען שהשקפת המקרא ברורה שלא כיהיאור.

כיהודה ועוד לקרא (יהיאור)  - בראשית כח/כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה ...עִמָּדִי. וכבר פירש הטור בפירושו לתורה מהו הספק (אם) והסביר שהיה לו ספק אם זה דבר ה'. הרי שנבורה יכולה להיות בספק אם זה אני הוא "הוא".

וכן בראש פרק לא בבראשית. בדיוק כשיעקב מזה שמצבו בבית לבן רופף ה' מדבר איליו. הסמיכות מעט תמוהה. כמו כן הוא משדל ומשכנע את נשיו (פרקטית ומוסרית) ואינו מנמק בצו ה' בלבד, גם זה מעט תמוה. התמוה ביותר הוא איזכורו את תכסיסו בעניין הצאן שאינו קשור כלל לכאן, ותליתו במלאך (דבר שלא נזכר קודם. כאן תירוץ המגילות מעט דחוק). אם נאמר שנבואה ואינטואיציה נכונה הם היינו הך (כמו שאולי חושב יהיאור) או שהם לפחות שכנים קרובים, הדבר מובן.

 לרגום אתם באבנים: מעיד אני עלי שמים וארץ שלא היה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאים הללו מישראל אלא משום
שהיו רצים אחר משה ואהרן לרגום אותם באבנים עד שנמשכו ונכנסו תחת ענני הכבוד תחת כנפי השכינה שנא' ויפול משה ואהרן וגו' ויהושע בן נון וגו' ויאמרו וגו' ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו'
(תנא דבי אליהו פכ"ט)

יהי,

להערתך הכללית.

אינני טוען "אולי" התנ"ך אינו נבואי. אני מצביע על סתירות. מזויף מתוכו. (אין הכוונה לזיוף כפשוטו במזיד, אלא לכך שמוכח מתוכו כי אינו אחיד).

ולפרטים

א.      אין טעם לטעון, לא לוויתי (לתרץ את הסתירות) פרעתי ("אני לעצמי לא מבין בכלל למה זה משנה מי וע"י מי נכתב התורה") זה לא היה מאה אלא חמישים ("בהחלט ישנם סתירות ושאלות ותהיות בכל העניינים") ולקינוח לטעון כי אין כאן טענה כלל, שהרי יש טענה חזקה יותר... (בכל מקרה משנה תורה סותר את מה שנכתב לפניו).

ב.      יש שתי אפשרויות בלבד. או שהמקרא נכתב כולו על ידי כותב אחד, או שנכתב על ידי יותר מכותב אחד.

האפשרות של יותר מכותב אחד, פותחת מגוון של אפשרויות והשערות, שאכן ממרחק הזמן קשה מאד לבססן.

אין מקום להחיל את אותו קריטריון על הצבעה על סתירה ועל העלאת תיאוריה חליפית, שאין משמעות עקרונית לדיוקה ואמתותה, למעט מבחינת כותב התיאוריה או הדוקטורט. העיקרון הוא זה שצריך להתברר. האם סביר כי הכול נכתב בידי כותב אחד אחד. כל השאר אינו משמעותי לדיון.

אין כאן "פשעטיל" מצד המחקר, אלא ניסיון לניתוח הטקסט, שנעשה, בדרך כלל, לטעמי, בהצלחה רבה, ולהצביע על חוסר ההיתכנות של כתיבת המקרא על ידי כותב אחד, או למצער, על כותב שכלל לא דייק וכדברי הרב מיימוני לא זכר מה שכתב קודם לכן.

וכי על הטוענים לזיוף הגניזה החרסונית, להוכיח מי זייף, מתי ולמה? דיים בהצגת הסתירות ושאר ההוכחות לאי אותנטיות. כל השאר הוא בבחינת דרוש וקבל שכר ופרסום.

הרמב"ם בהקדמתו למורה נבוכים מנה שבע סיבות, לסתירות המצויות בטקסט.

חמש מהן תומכות באחידות הטקסט או בתבונת הכותב ושתים מצביעות, או על אי אחידות, או על קוצר דעת הכותב.

לחשיבות העניין אעתיק את דבריו. (אני משנה את הסדר לפי הסיווג וכותב בסגנוני).

הסיבה הראשונה, התומכת באחידות הטקסט, שאין כל הדברים כפשטן וכאשר תובן הכוונה האמתית יתברר שאין כאן סתירה.

לכאורה סיבה זו מתאימה יותר כאשר מדובר ברעיון ופחות כאשר מדובר בעובדות יבשות, אם כי ניתן לטעון כי הכותב כלל לא כיון לעובדות. עדיין לא סביר שיבחר באותו מקרה, כדי לתת מסרים שונים, בשתי מקומות נפרדים.

הסיבה השנייה, כי יש בדברים תנאי מסוים שלא התברר כל צרכו מחמת סיבה כלשהי. סיבה זו גם כן מתאימה פחות כאשר מדובר בעובדות, אם כי אפשר לעתים להשתמש בה בדוחק.

הסיבה השלישית, עומק העניין. אין כאן באמת סתירה, אלא בעיון שטחי נראין הדברים כסתירה. בכל הקשור לסיבה זו יש לדון כל סתירה לגופה ולבדוק אם יש ליישבה באופן סביר.

הסיבה הרביעית, היא רצון המחבר לגלות טפח ולכסות טפחיים, מטעם עקרוני או מתודולוגי. סיבה זו אינה תופסת כאשר מדובר בעובדות המוזכרות ממילא במקום אחר.

הסיבה החמישית, היא חזרת המחבר ממה שכתב בראשונה.

מובן כי במקרא אין טעם להצביע על סיבה זו.

הסיבה השישית, היא איסוף החומר מכמה מקורות.

הסיבה השביעית, היא אי שימת לב המחבר לסתירה. (מזכיר את טיעון הרב מיימוני...).

על זה אומר הרמב"ם "זו מגרעת גדולה מאד ואין להביא את זה בחשבון מי שצריך להתחשב בדבריו".

בשורה התחתונה עלינו לבדוק האם סביר כי הטקסט אחיד.

איני טוען כי פרשת המרגלים לחוד יכולה להכריע את השאלה. הצבעתי עליה כדוגמה מייצגת.

אני כן טוען, כי ריבוי הדוגמאות על סתירות, וכפי שכתבתי, הן מצויות כמעט בכל מקום בו מצוינים פרטים עובדתיים, לא רק בין משנה תורה לשאר הספרים, מביא למסקנה על אי אחידות הטקסט.

ג.       מה זה אומר?

זו שאלה נוספת. אם אתה סבור כי אין בזה שום בעיה, אין לי ויכוח אתך.

זו לא הדעה המקובלת בחז"ל ובתפיסה המסורתית לאורך הדורות. אפילו הרמב"ם רואה לעיקר את התפיסה כי כל התורה המצויה בידנו ניתנה למשה רבינו עליו השלום.

אגב, השאלה ההיסטורית בהחלט מעניינית.

ד.      העובדה שאינך יודע מה היא נבואה אינה תומכת אוטומטית באמיתות הנבואה...

כל דיון ניתן לקיים מלמעלה למטה ולהיפך. המחקר מנסה לבדוק מתוך דברי הנבואה מי אמרן ומתי וכו'?

ה.      יש לערוך הבחנה בין המקרא לבין שאר ספרי הנ"ך.

במקרא אין שום רמז לבלבול ולספקות במשמעות הנבואה. (לא בטוח כי בנ"ך יש, אך נניח לזה).

קורח לא טען לבלבול אלא לשקר ולפי המקרא נערכה בדיקת נאותות ונבואת משה הוכחה כנכונה.

כך המקרא גם מתמודד עם בעיית השרלטנות (שהנך מציגה משום מה כסייעתא לטענתך) על ידי סדרת בדיקות וסימנים. יעילותן היא עניין אחר.

בכלל אינני מבין את הטענה כי לא ייתכן שהם היו מיסטיים . וכי כיום איננו עדים לאנשים המאמינים ב"נבואות" חסרי בסיס?

להלביש על המקרא את קונספט אי בהירות הנבואה, מהווה עלבון לאפולוגטיקה. זו הכפפת כל הטקסט לאילוץ רעיוני, שמשום מה אתה מרגיש חייב להלמו עם המקרא.

בדרך הזאת ניתן לומר כי "הקפיטל" הוא מניפסט קפיטליסטי רדיקלי.

ו.        עלינו להבדיל בין "גישה אחרת לסיפורים" לבין תיאור עובדות, מקומות, תאריכים, שמות, מצוות, באופן שונה וסותר.

ז.       בשום מקום הטקסט אינו מצהיר בפירוש כי אינו מדייק. אפשר לדרוש יותר דיוק ואפשר לדרוש פחות. יש רף מינימלי של דיוק אליו כל כותב מחויב.

אתה מניח מראש כי התורה נכתבה על ידי כמה כותבים, או למצער שאין בזה נפקא מינה ואתה מנסה לתפוס את החבל בשתי קצוות ולטעון מחד כנגד מי שמנסה להתעמת עם גישת האחידות, כי הוא תופס שלא בצדק את הגישה הפשוטה והתמימה כאובייקטיבית ומאידך לטעון כי אין סתירות. שני הטיעונים (אין נפק"מ מי כתב. אין סתירות) יכולים להיות נכונים. הם אינם יכולים להיאמר בנשימה אחת.

הגישה כי כל המקרא נכתב על ידי משה (למעט כמה פסוקים) היא קיצונית?

עם גישה זו אני מתווכח. עם מי שמסכים כי המקרא נכתב על ידי כמה כותבים אין לי שום ויכוח עובדתי.

ח.      ההסבר על שינוי מעמדו של יהושע נאה ואפשרי. הוא אינו מיישב את הסתירות בגרסת שלח גופא ואת ההתעלמות המוחלטת בגרסת דברים מעמידתו כנגד המרגלים יחד עם כלב. אינני מתעלם מכלום. אני מצביע על כל נקודה.

תלמיד,

אתה מביא דוגמאות יוצאות מן הכלל שגם עליהן ניתן להתווכח.

בכל מקרה אין זה פותר את הסתירות העובדתיות במקרא.

ייתכן
חוששני שלא הובנתי כראוי.
אנסה להבהיר.
ישנם כמה שאלות שונות, שחשוב להבדיל ביניהם.
א- סתירות שונות במקרא. אלו היו קיימים זמן רב לפני הבקורת וכולם יודעים את זה. להכחיש את זה ולטעון שלפי הגישה התמימה אין בה שום סתירות לכתחילה היא היתממות. ישנם סתירות וישנם נסיונות שונים ומשונים ליישב אותם, מוצלחים יותר או פחות.
ב- מי ומתי נכתב המקרא. ועל ידי כותב אחד או שנים. או יותר. זו שאלה היסטורית מעניינת. [שכמובן יש למסורות דעה בה] אך לא יותר מזה. האם ההנחה כי למשה רבינו היה נבואה וכו' היא יותר מסתבר מזה שלעזרא היה נבואה? [נניח כעת את ההבדלים האמורים להיות בין נבואת משה לשאר נבואות, שעכ"פ אינו משנה לנידון זה.]
ג- האם המקרא הוא טקסט נבואי אלקי. שאלה זו גם מובחנת לחלוטין משני השאלות הקודמות.
עובדת הימצאות הסתירות בתוכו אינו קשור לשאלה זו כלל, שכן לזה אתה צריך להניח הנחה שבטקסט נבואי לא אמורים להיות סתירות או אפילו טעויות. הנחה שפשוט אינה נכונה. [עכ"פ אינה נכונה לפי הגישה המסורתית שהיא זו שהביאה לנו את צד הנבואה] [הרי חז"ל אמרו שיחזקאל הנביא טעה בתאריך. וכו']
כמו כן שאלת מי ומתי נכתב ומכמה מקורות נצטרף אינו קשור כלל לשאלה זו. כי לכולם היה יכול להיות נבואה או לא.
כדי להכריע בשאלה ג' צריך ראשית כל להבהיר למה הכוונה טקסט נבואי. כל זמן שלא תהיה לנו הגדרה ברורה, זה אמנם לא מוכיח שהוא נבואי כמובן, אך גם מעקר כל דיון בזה ממשמעות.

הבקורת היא פשעטל שמנסה ללמוד משאלה א' על שאלה ב' [ויש שמנסים ללמוד מכאן גם על שאלה ג', מה שלדעתי לא נכון וקשר בכלל]. כלומר, הוא מציע תיאור שמחלק סתירות רבות לשלש או ארבע מקורות שונים, ובכך מנסה ליישב סתירות רבות תוך ההנחה שנכתב ע"י כמה כותבים שנצטרפו לבסוף.
את זה בדיוק אני מכנה פשעטל, שכן יש בתיאוריה הזו כו"כ חלקים שכ"א צריך לחברתו. למשל אם לא נקבל את ההנחה שישראל ויהודה כתבו לפי מאווייהם ולהאדיר את הגבורים שלהם שוב אין משמעות לרבים מן השיוכים שנעשו במחקר המשייכים פסוקים שונים למקורות שונים. כמו עוד הנחות רבות שצרכות רק לבסס את חלוקת הטקסט למקורות מובחנים. מסכים אני כי הבקורת עשתה עבודה גאונית בזה, אך ככלות הכל היא פשעטל שיש להיות חשדני כלפיה. כל פשעטל ניצן להצגה בצורה בו התשובה שלה מתבקשת, ובכל זאת צריך להיות חשדני כלפי פשעטלאך.

ממילא נשארת השאלה היסודית האם החלוקה למקורות שונים עם מגמות שונות הוא תירוץ יותר או פחות טוב מאשר שלל גישות אחרות שייתכנו. זו שאלה שקשה מאד להכריע בה. ובכל אופן הוא מחלוקת בין כמה פשעטלאך.


עכשיו לנידון דידן.
ברור ומפורש במקרא ובמסורת, שספר דברים נבדל משאר החומשים. זה לא המצאה של הבקורת. סגנונו שונה, מטרתו שונה, ואף תיאוריו עובדות שונים שונה.
כך שלנפנף עם זה לא נראה לי הוכחה גדולה למשהו. שכן ניתן לערוך פשעטל בדיוק כמו שהבקורת יכולה על כך שמשה רבינו יש מטרה שונה בחומש זה וממילא משתמש בחלקים אחרים של הסיפורים וכדו'.
אין ספק שהמקרא לא מנסה להיות ספר היסטוריה. ואף ספר היסטוריה רגיל לא מדייק בכל פרט ובכל מקום אלא מנסה לבנות סיפור שבו ייכנסו מרבית הפרטים הרלוונטיים [וכבר עסקו בזה רבות הפילו' של הבקורת ההיסטורית]

שאל הנבואה ומקורה לדעתי ברורה ומפורשת בתורה. איני חושב מפשט הכתובים שקרח למשל טען על משה שהוא פשוט שקרן ושרלטן. האם הכחיש את כל ניסי יציא"מ ומ"ת? אף מטענות קרח לא נראה שזו מסקנתו, טענותיו מדוע תשנשאו וכו' כולם שאלות ספציפיות שלכאו' אם פי ה' דיבר מה הקושיא בכלל. נראה בעליל שקרח טען שבגלל חוסר היושר של משה וכו' לכן התנבא בצורה זו.
וכבר הודית במקצת שזה נמצא בפירוש בנ"ך. החלוקה בין החומש לתנ"ך לא נראית לי נכונה בזה. שכן בחומש אין כ"כ תיאור של הנבואה עצמה וכל הקשור בה, ויש לראות בתנ"ך חומר משלים לשאלה זו. [על החלוקה בין נבואת משה לשאר נביאים אכמ"ל, אך בכל אופן הוא רק לתיאור המסורתי, ומה לך איתו?]
נחשב למשל שהעם בא למשה ותבעו מרגלים, משה התייעץ עם אלקים וקיבל תשובה לא מחייבת. כלומר שיש להסתפק בה האם היא רק נתינת רשות והודאה למשה שיכול לנהוג כתביעת העם לפי מה שנראה לו, או שאלקים באמת רוצה את זה. [אולי כמו שרש"י מפרש שלך לך לדעתך] סיפור זה ניתן להציגו בשני הדרכים, וזה נעשה בהתאם למטרות שני החומשים.

עיקר טענתי לגבי השינוי ביהושע הוא שהשינוי במעמדו מפורש בכתוב ואינו רק השערה יפה. המתעלם מזה ומבכר תיאוריה אחרת צריך לשאול את עצמו למה.
אמנם אולי נשאר קצת דוחק למה אינו מוזכר בכלל במרגלים, אבל הרי זה מתורץ בשאלה האחרת למה לא נמנה בכלל שאר המרגלים. כמו כן ניתן ליישב את זה עם הסתירה בשלח עצמו. בכל אופן מדובר בסתירה מכמה צדדים והשאלה העיקרית היא האם תזת המקורות מיישבת אותו יותר טוב מאשר גישות אחרות.

בענין הנבואה, יצויין כי יש כאן ממ"נ. לפי גישת המסורת, הרי סיפור זה עצמו [כמו הדוגמא שהביא תלמיד, ועוד דוגמאות] הוא הוכחה ברורה שאותו סיפור ניתנת לסיפור בדרך של יוזמה אנושית ובדרך של נבואה אלקית. האם זה לא מספיק להוכיח [לפי גישת האחידות] שזה ייתכן?
[או למצער, ששייך ציווי לא ברור או לא מחייב, כמו שלח לך לדעתך. ]

נכון שרוב נבואות משה נאמרו בצורה שהם ברורים. אך זו השאלה מה יוצאים מהכלל אלו מלמדים אותנו.

ייתכן היקר, שמחתי על הדיון הנפלא הזה, אבל דווקא דיון כזה מספק אפשרות ליישב באופן עמוק ויסודי בעומק פשוטו של מקרא.