סיפור המרגלים - גרסת דברים מול גרסת שלח

תלמיד,

אתה בוודאי יודע כי הרד"ק בכלל ודעתו אודות הטעיות בפרט, חריג, הן בדורו, ובוודאי במאות השנים האחרונות.

יהי,

חזקת החפות, עומדת לך, כי הערפול והטשטוש שאתה מפזר סביב הדיון, הוא בתום לב.

א.      ברמת המקרו, מה שמכונה ביקורת המקרא, עוסקת בשתי שאלות.

1.      מתי נכתב המקרא.

2.      על ידי מי נכתב.

הגישה המסורתית הרווחת - אין טעם לשלוף בפינצטה את החריגים, שאף הם כתבו את מה שהם כתבו בזהירות מופלגת (אבן עזרא מגדיר זאת תמיד "סוד") – היא כי התורה נכתבה על ידי משה רבינו בזמן אמת, למעט אולי אי אלו פסוקים על פטירתו, שגם ביחס אליהם,  הגישה הרווחת בדורות האחרונים, היא הדעה המוזכרת בתלמוד "משה כותב בדמע".

ביקורת המקרא, שמה לב, כי קריאה ביקורתית של הטקסט מעלה, כי הוא נכתב בזמנים שונים, על ידי כותבים שונים. הגרסה הסופית, היא עבודת עריכה, של מי שגיבש את כל הנוסחאות לכדי נוסח קנוני אחיד.

האם עד כאן מוסכם?

דומה כי מה שכתבתי כאן שייך יותר לתחום העובדות ופחות לתחום הפרשנות. אא"כ נאמץ עמדה רדיקלית, כי אין כלל עובדות והכול פרשנות וחסל סדר דיון.

הדיון הוא בהתקבל ההנחות האמורות.

מכאן ואילך, מתקיים דיון על הפרטים. האם הטיעונים חזקים מספיק? האם אפשר ליישב באופן מתקבל על הדעת את הדעה המסורתית?

זהו ויכוח ענייני, שאני נוקט בו צד ומסוגל לדון עליו בכבוד, עם כל מי שסבור אחרת.

דיון משנה נוסף, פחות חשוב, אם כי מעניין מאד מבחינה היסטורית, מתקיים על מי כן כתב ומתי כתב ומי ערך.

דיון זה מעצם טבעו אינו מדע מדויק ומתבסס על השערות, לעתים סבירות יותר ולעתים פחות. הדיון מפרנס לא מעט מרצים וכותבי עבודות דוקטורט וספרים.

הצבעה על שגיאות מתודולוגיות, או מקצועיות, של אחת מהתזות, יש לה משמעות נקודתית בלבד.

הניסיון להגחיך את כל הדיון על ידי העלאת רעיון כי כל פסוק נכתב בנפרד אינו רציני.

אם אתה סבור מראש, כי המקרא נכתב על ידי כותבים שונים בתקופות שונות, אחים לדעה אנחנו. מה המוטיבציה שלך ליישב כי הכול מרועה אחד ובזמן אחד ניתן?

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקיים את הדיון, תוך כדי דילוג רצוא ושוב מעמדת ריבוי כותבים לעמדת האחידות וחוזר חלילה. זה עלול ליצור שבירת כלים.

ב.      מכאן לדיון נוסף.

מה המשמעות של ההכרה (אם מכירים) כי המקרא הוא אוסף של טקסטים שנקבצו לכדי ספר אחד.

העמדה המסורתית, לא מוכנה לקבל זאת. מבחינתה זה סותר את רעיון תורה מן השמים.

אם יש לך פרשנות שונה לתורה משמים והתייחסות אחרת למושג תקפות וסמכות התורה, באופן שאין משמעות לשאלות הללו, אין לנו ויכוח.

ראוי שתגדיר את התייחסותך באופן ברור, שיאפשר דיון על עמדתך בכלל ועד כמה היא עולה בקנה אחד עם הדת היהודית. אם אינך חפץ בכך, זכותך.

ג.       למושג נבואה יש הגדרה מסורתית קלאסית. אמנם מעצם טבעה, היא מופשטת ולא מוגדרת, אך עדין איננה חסרת משמעות לחלוטין.

הנבואה אמורה להיות דבר ה' בידי נביאו.

מהי רמת הבהירות בנבואה?

ברור שיש בזה בחינות שונות. אספקלריה מאירה ושאינה ועוד.

על משה רבינו נאמר בנוסח המקרא המצוי בידנו כדלהלן.

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת (במדבר יב ח).

וכך כתב הרמב"ם, שכידוע, אינו סמן ימני, בכל הקשור לפירוש הכתובים ומשמעותן.

"כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה. ומשה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא), ונאמר "ותמונת ה', יביט" (במדבר יב,ח): כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו". (יסוה"ת ז א).

במורה נבוכים הוא אף מרחיק לכת ואומר, כי המסר השני בסיפור העקידה הוא:

"והעניין השני להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון.

כדי שלא יחשוב אדם, שכיון שזה בחלום ובמראה כמו שביארנו, ובאמצעות הכוח המדמה, אפשר שלא היה מה ששמעוהו או מה שנמשל להם אמת, אלא מעורב בו השערה מסוימת.

לפיכך רצה להשמיענו, שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא, אין לו ספק בשום דבר ממנו כלל, ודינו אצלו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל.

והראיה לכך, שהרי חש לשחוט את בנו יחידו אשר אהב  כפי שנצטווה, ואף על פי שהיה הציווי הזה בחלום או במראה.

ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה, או שיהיה להם ספק במה שמשיגים במראה הנבואה או טעות, לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו, ולא הייתה נפשם נענית לעשות המעשה הזה רב הסיכון  מספק.

ובצדק ראויה הייתה פרשה זו ליעשות על ידי אברהם, ובכגון  יצחק, כלומר: העקידה, כי אברהם אבינו הוא שהחל בפרסום הייחוד, וקביעת הנבואה, והשרשת השקפה זו, ומשיכת בני אדם אליה, אמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' .

וכשם שהלכו אחרי השקפותיו האמתיות המועילות אשר נשמעו ממנו, כך חובה ללכת אחרי ההשקפות הנלמדות ממעשיו, ובפרט המעשה הזה אשר אימת בו יסוד אמתת הנבואה, והודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". (ח"ג פכ"ד מהדורת קפאח מתוך אתר דעת).

זו הדעה המסורתית מהרמב"ם וימינה.

זכותך לחשוב אחרת. הדיון מתנהל על בסיס תפיסה זו.

אם הנבואה אין בה ממש, אין ממש לדיון.

בהערת אגב אוסיף כי גם אם נביא יכול לטעות, הנבואה אמורה להיות חפה מטעויות.

פטור בלא פרטים קטנים אי אפשר.

כתבת, איני יודע אם אני זה שלא מבין או אתה, אבל הרי העובדא שיש סתירה. עכשיו או שאנו מניחים שזה אותו סיפור, ואז הרי לנו ראייה ברורה לחוסר ברירות הנבואה. או לטעון שיש כאן סתירה באמת, ואז מה?

יש לנו גרסאות סותרות אודות סיפור המרגלים האם היה בציווי ה' (אגב, לא נבואה כללית אלא ציווי. האם לכל המצוות בתורה נתייחס כאל משהו לא ברור???) או על פי בקשת העם.

הפרשנות המסורתית אומרת כי הציווי בא בעקבות בקשת העם. אפשר לחיות עם זה.

הביקורת סבורה כי הדבר מצביע על שתי גרסאות שונות.

אתה בא וטוען כי זו "ראיה ברורה לחוסר ברירות הנבואה".

כנראה שיש לך גם השגות על המונח ראיה ועל המונח ברור.

ישפטו הגולשים.

כלל איני מבין מה מין תשובה הוא זו סתם להניח שזה סתירה ומחלוקת באמת. נניח שזו מחלוקת המקורות, אז מי מהם צדק? ואולי ניתן לקיים שניהם? איני רואה בכלל איך אילו המקרא היה אחיד אז היית מקבל אותו כאמת שצריך ליישב השאלות שבו, ועכשיו שנחלק לארבע חלקים, לא. מה הקשר בין הדברים? האם יש סיבה שנקבל אותו כאמת אילו רק היה הכל מתאים? אדרבה, עכשיו שתדע שיש מקורות, אז כבר אין זה מזויף מתוכו, אלא עריכה של מישהו שניסה לשלב את הכל וכנראה חשב שניתן לשילוב.

ביקורת המקרא אינה באה "ליישב". היא באה לחקור ולבדוק. במחשבה שניה אולי כאן טמונה אי ההבנה בינינו. אתה עוסק ב"ליישב" אני עוסק בלבדוק.

מה עניין השאלה מי צדק לכאן?

אם המקרא היה אחיד, הייתי מקבל אותו כאחיד.

אם היו שאלות נוספות, שאינן קשורות לאחידותו, הייתי דן עליהם.

נכון כי ההתאמה לבד אין בכוחה להפוך את כל הנאמר לאמת. אי ההתאמה, מונעת את התפיסה כי הכול מקור אחד.

מעולם לא טענתי מזויף מתוכו במובן של זיוף. הדגשתי זאת בצורה ברורה.

נכון. זו עריכה, של מי שניסה, מטעם כלשהו, לשלב בין הרבה מקורות וטקסטים לידי ספר אחד.

אנו מסכימים על כך?

יש!

כתב ייתכן:

"מה המשמעות של ההכרה (אם מכירים) כי המקרא הוא אוסף של טקסטים שנקבצו לכדי ספר אחד.

העמדה המסורתית, לא מוכנה לקבל זאת. מבחינתה זה סותר את רעיון תורה מן השמים"


העמדה המסורתית:  שמות רבה ה, כב "ומשה אמר לפני הקב"ה ... נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול ...ומעשה דור הפלגה, של סדומיים וכו'' ושם יח "מלמד שהיו בידם מגלות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת" (מהרז"ו: "משמע שספר בראשית היה כבר כתוב כולו")

משעה ש"הסכים הקב"ה על ידו" (לכלול מקורות קדומים נפוצים בעם) אין יותר סתירה לתורה מן השמיים.

הרב ספרן,

תודה על ההארה.

א.      המדובר על ההתרחשויות עד ימי משה.

ב.      משה ליקט וערך.

ג.       "הסכים הקב"ה על ידו".

ד.      כיום זו עמדה פחות מוכרת ובוודאי שפחות מקובלת.

ה.      ביקורת המקרא עוסקת בעיקר, במה שנכתב ונערך, לפי המסורת, על ידי משה ופחות, אם בכלל, במה שהיה לעיני משה בשעה שכתב.