בין הזמנים, כמה בודד.

הרבה פעמים יש תחושה של לבד (אצל בחורים זה מתעצם בבין הזמנים...)
בתוך תחושת הלבד הזו ששולחת תוגה ללב, פורצת בשתיקה לחישת צעקה לשמים לאבא שיושב שם למעלה
שאלת ה "למההההההההההההההה??????" מאיימת לפרוץ ולגלות את נוכחותה...
קשה קשה קשה
אלו רגעים שפשוט קשה איתם!
המשקפים הוורודות קצת מתלכלכות...
ואנחנו לא בדיוק במצב של לנקותותם אז אנחנו פשוט רואים את האפור הזה...
ככה מסתכלים רק על מה שלא הלך לנו היום ואתמול ומחר ובסופ"ש שעבר ובסופ"ש הבא...
וזה כ"כ קשה, אני מאמינה שרובנו התנסו...
אויש, התחושה הזו שלא הולך... קשה...
עד שאנחנו נכנעים.... מרימים ידיים (ז'תומרת מורידים ונותנים להן להתנדנד ברפיון לצידי הגוף)...
נראה לנו ש"לא הלך לנו" אך דא עקא לפעמים שוכחים אנחנו שלא אנו אלו שמובילים את המהלכים אנחנו אחראים על תחום ההשתדלות בלבד...
(ומותר גם לפעמים לחשוב על כל אלו השוכבים בביה"ח בלי יכולת לזו וכדו' ולהודות ולקפוץ ולרקד שמה שמדכא אותי עכשיו זו התכנית שאירגנתי ולא הצליחה, המבחן שלא עברת, מה שקניתי ונעלם או כל דבר מדכא אחר/כל הדברים יחד... וב"ה אני בקו הבריאות, רואה, שומע, ישלי משפחה וכן על זו הדרך....)
אז, מותר לצעוק בתפילה וצריך לדבר עם אבא
אפילו שהוא כבר יודע את כל מה שיושב לי על הלב...
לומר שקשה קצת, וכואב...
ומרגיש עצוב ובודד...
להסביר מה למה כמה ואיך...
זה משחרר...
כך, חודרת לתוכך ההכרה שעכשיו הוצאת את מה שקשה לך, אמרת וזה בטיפול...
יש מי שקרוב אליך ודואג לך וצועד איתך יד ביד תוך התחשבות בקצב שלך...
כמו תינוק שרק נעמד על רגליו וכבר רוצה להתחיל לרוץ... 
רגע חמודי, לאן אתה רץ? קודם תלמד ללכת יציב...
יש מי שאיתנו בכל מצב
כשנתחבר לניצוץ של הנשמה שלנו לא נחוש את אותה תחושת בדידות
זה בינתיים עד שנזכה להתחבר לניצוץ הנשמה של החצי השני שלנו...
לא נותר לנו אלא לזעוק בתפילה ותחנונים
שידוך זה רק תפילה...
אז להרבות בתפילה ולא להרפות מהרבש"ע...
ועכשיו :)
שתהיה חופשה נעימה ומועילה ושכל היוצאים לחופש-נופש יחזרו בשלום ועם כוחות מחודשים לטוב 

_________________

הצילו
זה יצא ארווווווווווווווווווווך
סליחה ...

חדשונט, תודה..!
היה שווה לשרוד את האורך.. :)

אחיה, אני מקווה שלא הספקת לעשות את זה.
בשום אופן לא לזרוק ולא למעביר!!!

אני כ"כ מבינה ללבך... כל אחד ופינות החמד הנוסטלגיות שלו.