לפני שנה כתבתי את הודעתי הקודמת בה סיכמתי את הדעות השונות, והצהרתי שבכוונתי לכתוב את דעתי בעניין בפירוט. בסופו של דבר כמו הרבה כוונות לא הצלחתי לכתוב את דעתי כיון שמדובר במגילה ארוכה, והאשכול נותר לי כחוב שעלי לפורעו.
לצורך בירור העניין ברצוני לפרט את הנקודות לדיון שהועלו במהלך האשכול.
א. האם העקידה היא מוסרית בכלל (עודד)
ב. האם העקידה יכלה להחשב כמוסרית קודם העקידה וציווי ה' שבסופה. (מיכי ייתכן)
ג. האם היה מקום לבקש רחמים על יצחק. (מיכי מואדיב)
ד. האם העקידה יכולה להחשב כמוסרית גם כיום. (לומדת איש ציפור ועוד)
ה. בנפרד משאלת המוסריות באה שאלת חובת הציות. (יהיאור)
ו. מה היה הניסיון בעקידה, האם הציות או העמידה המוסרית. (ירוחם ועודד)
ז. יש מקום גם לברר האם ניתן לפרש את התורה כמגנה את אברהם. (ירוחם)
דעתי האישית היא שהעקידה היא מוסרית לחלוטין גם כיום. יתר על כן לדעתי לא נתבאר בכלל בחז"ל שהציווי הוא בלתי אפשרי. (ואתייחס לגמרא בהמשך.) אני מתכוון גם לחלוק/לתהות על דברי עודד באשר לאוטונומיה המוסרית.
אתחיל את הדיון בשאלה שנידונה בדרך אגב האם יש הבדל בין הקרבת קורבנות אדם להמתה בבית דין. כפי שכבר כתבו, על אף שמיתת בית דין היא בעדים ובהתראה, עצם הקביעה לפיה יש להרוג אדם שלא פגע באחרים או בחברה, אלא עשה מעשה בינו לבין עצמו שמוסריותו ההומנית לגיטימית, (ייתכן משום מה מעדיף הומוסקסואליות על חילול שבת, ניתן לחשוב ההיפך. אך בכל מקרה מה עם מכשף או אפילו עובד ע"ז שהוא לכל היותר טיפש.) מוכיחה שעל פי התורה המוסריות ההומנית אינה סוף פסוק, וישנה גם המוסריות האמונית המחייבת במקרים רבים הוצאה להורג.
(במאמר המוסגר: דבריו של עודד על ההיטהרות החסרה בפרשת העקידה, מעוררים בי מחשבה איזו היטהרות הוא היה חש במחזה בתיאטרון הרומי המציג את הלבטים באשר להריגת עבד שזלזל באדונו וכדומה.)
לדעתי זה מספיק על מנת לקבוע שהעקידה קודם הציווי 'אל תשלח', יכלה להחשב כמוסרית, אך עדיין יש מקום לומר שהיה על אברהם לבקש רחמים על יצחק או לשאול מה פשעו ומה חטאתו.
אך יש כאן נקודה הרבה יותר משמעותית, שהיא בבסיס הדימוי השגוי לסדום. יש משמעות למטרת המוות או להקשרו, באשר לערכו ו\או מוסריותו. כאשר נגזר על תושבי סדום מוות, הוא נגזר כעונש. מוות כזה הוא אובדן, הוא רע, ולכן יש מקום לנסות לבטל אותו, יש מקום לנסות לבקר אותו. מוות כקרבן, אינו רע בהכרח, ניתן לראות בו כבוד או אפילו שכר. ממילא אין טעם לטענה מדוע אברהם לא ניסה להציל את יצחק או לשאול על הצדק, איננו עוסקים כאן בצדק או משפט, אנו עוסקים בקרבנות.
וכמובן, שיש מקום לשאול מהו קרבן. הרי רבים מאיתנו (כולל אני) ממש לא מרגישים מהו הרעיון הדתי או הרוחני בהקרבת קרבן. אינני יודע, אך מהתורה אנו למדים שקרבנות הינם לרצון לבורא. דעת הרמב"ם הידועה שהקרבנות הינם אך כלי להרחקה מע"ז, כבר השיגו עליו רבים, ובאחת הפרשיות האחרונות, פרשת נח ראינו שקרבן בעולם שמם עלה לריח ניחוח, עד שהקב"ה החליט שלעולם לא ישמיד את עולם החי ולא יכה את האדמה.
מהם הקרבנות? יש להבחין בין קרבנות עולה לשלמים ולחטאות. אך מספר רעיונות ניתן למצוא בבירור. 1. רעיון ההקרבה משל הנותן, בקין והבל, וכן בעקידה. 2. רעיון ההשבה לה', בביכורים ובכורות. 3. ישנו גם רעיון שעוסק בקרבנות אדם, וכוונתי לפרשת מות בני אהרן, שם אומרת התורה "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
(נראה לי, על אף שאיני מבין מה, שבקרבנות נח טמון רעיון נוסף. שכן קרבנותיו של נח לא היו ממש משלו, ונראה שהם ממש 'הוזמנו' על ידי ה' בציווי לקחת שבעה. אשמח אם מישהו ימצא מילים להסביר מה היה העניין שם.)
בהקרבת יצחק, (או בהקרבת אדם אחר אם נקבל ציווי כזה), ניתן למצוא את התוכן הנ"ל. אם זה ההקרבה משל הנותן ואם זה סוג של בקרובי אקדש. ואובדן חייו של אותו אדם, אינו יכול לשכנענו שהקב"ה לא ירצה בזה, ולו משום שלמותו יכולות להיות סיבות שאינן ידועות לנו. כמו למשל שהגיע זמנו, הרי הרבה אנשים מתים לפני גיל 37. או שהוא עבר עבירה בסתר, שהקב"ה אינו חפץ לגלותה. ובפרט לפי מה שכתבתי שלהיות קרבן יכול להחשב לשכר.
מכל זה נראה לי, שכאנשים המאמינים בתורה ובמחויבותנו למצוותיה, אין שום סיבה להניח שלא יתכן שהקב"ה יצווה על קרבן אדם. ולו היינו מקבלים ציווי כזה כאברהם, היה עלינו לציית לו.
ועדיין יש לטעון שלאחר העקידה ודברי ה' 'אל תשלח ידך אל הנער', התברר שלא יתכן שה' יצווה כך. וכך נראה מהפסוק (דברים פרק יב, לא) 'כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם'. וכן מהגמרא שהוזכרה, על הפסוק 'ולא עלתה על לבי'.
אמנם לדעתי זה לא מוכח. כלומר ברור שאין להקריב קרבן אדם מדעתנו, אך לו נקבל ציווי מסויים עלינו לקיימו. יש מקום לטעון כי ה' מעדיף את חייהם של ברואיו, על פני מיתתם אף כקרבנות, שהרי לשם כך בראם. ולכן שנא לקרבנות שבני האדם הקריבו מדעתם. שכן גם אם כפי שאמרנו, ניתן למצוא את התוכן הדתי שבקרבנות גם בקרבן אדם. כל עוד לא נצטווינו על כך במפורש, ועל אדם ספציפי, הרי שאיננו יכולים לעשות זאת על חשבון חייהם של אותם אנשים, לא רק משום זכותם לחיים, אלא גם משום ציווי הא-ל שנתן להם חיים. (לבע"ח ה' נתן חיים, אך נתן גם לאדם את הרשות לרדות בהם לצרכיו וכל שכן לקרבן.)
והגמרא שאומרת שלא עלתה על לבו של הבורא, משום מה התרשמו החברים שהיא באה להגדיל את טעותו של אברהם, וזו טעות. הפסוק מגנה את ישראל על העלותם עולות אדם, אשר לא ציויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי. אז חז"ל נדרשו לשלוש מקורות שנראה שה' כן חפץ בקרבנות אדם. במישע מלך מואב שניצל מידי ישראל בהעלותו את בנו עולה. ביפתח שנדר וה' זימן לו את בתו. וביצחק שה' ציווה. במישע אומרת הגמרא לא ציוויתי, שהרי אין רמז שהבורא רצה, אלא שהוא הצליח להנצל על ידי שיצא קצף על ישראל. ביפתח שנראה שהבורא רצה, אומרת הגמרא שלא דיברתי, כלומר זימנתי לו שלא כהוגן כי שאל שלא כהוגן אך עדין לא דיברתי. וביצחק, שלא ניתן לומר לא את זה ולא את זה, עונה הגמרא שלא עלתה על לבי, כלומר שלמרות הדיבור המפורש, לא כן היה במחשבה. אין כאן הגדלת העניין אלא התירוץ המקסימלי שניתן ליישב את הפסוק מפרשת העקידה.
כך שגם לאחר העקידה והפסוקים, לו נקבל נבואה להקריב אדם עלינו לקיימה, אם אנו מאמינים במחוייבות המוסרית לבורא.
עודד קם וצועק, שחובתנו המוסרית להימנע מלהרוג אדם היא אוטונומית ויש בכוחה לעמוד כנגד הא-ל. ושומה עלינו למרוד ולזעוק חמס על שופט כל הארץ שלא יעשה משפט. ויש לדון בדבריו בשתי רמות, האחת, בהנחה ויש בורא המשגיח וגומל שכר ועונש לברואיו. והשניה בהנחה ואין בורא, מהי בדיוק מחוייבותנו המוסרית. כלומר, מהו המוסר האוטונומי, ומה משקלו מול חוק הא-ל.
ובכן. קשה לי לדון בשאלת המוסר האוטונומי, שלא הצלחתי להבין את תוכנו, ואני מצהיר בזאת שהשקעתי מאמץ בניסיון להבין. בהמשך אעלה מספר הרהורים שחשבתי מדעתי בעניין אך ראשית אסביר כיצד אני רואה את שאלת המוסר כחוק הא-ל, (על פי הבנתי את היהדות, כמובן שיתכנו הסברים דתיים אחרים.)
לדעתי, אם אנו מניחים בורא הגומל שכר ועונש, גבולות המוסר הם בדיוק גבולות השכר והעונש שהוא מעניק. כלומר, המוסר הוא ה'היות', והרוע הוא ה'העדר'. כאשר אלו נמדדים בקנה מידה של הזמן אותו קבע הא-ל למשפט. כל מעשה לא מוסרי, הוא הגורע מהיותנו, שכן אנו יודעים שניגמל עליו ברע, ואילו המעשה המוסרי, הוא זה אשר יזכנו בגמול טוב שהוא הקיום. (אני שם לב שאני מסתמך על הנחת שכר ועונש בעוה"ב, אך מי שמניח שכר ועונש בעוה"ז בלבד, צריך גם להניח שבעולם זה יגרע מקיומנו, והמציאות שנראית אחרת בכל מקרה דורשת הסבר כלשהו.)
תחת הנחה זו, פשוט שלא ניתן להניח מוסר אוטונומי, שיעמוד מול רצון הבורא, שהלא אם הבורא יגמול לנו באובדן, הרי שמוסריותנו חסרת משמעות, ולהיפך.
שמתי לב כמובן ש'ניוונתי' את המוסריות לשכר ועונש בלבד והיא עצמה נראית חסרת תוכן. לדעתי התוכן שלה הוא הרצון שבעצם קיומנו, שמשום מה חפץ כך ולא אחרת. השגת המוסריות עצמה שקולה להשגת הבורא עצמו, שהיא בלתי אפשרית כהשגת העצם.
מוסר אוטונומי כפי שכתבתי קשה לי להבין למה אנשים מתכוונים בכותבם עליו. אני כשלעצמי חשבתי כדלהלן. מהו מותר האדם מן הבהמה? נדמה לי שהגישה המקובלת גורסת כי הבחירה החופשית היא המותר. ישנה כמובן הבעיה הפילוסופית שבבחירה החופשית, אך לדעתי ניתן למצוא מותר בסיסי יותר, והוא המודעות. האדם מודע לעברו, לעתידו, להיותו, וגם להיות העולם שסביבו. ישנן חיות שמציגות יכולות לא מבוטלות בהכרת העולם והבנתו, אך עדיין האדם נבדל מהם בקנה מידה.
ההתנהגות של האדם יכולה שתקבע על פי רצונותיו וצרכיו שלו, יכולה גם שתיקבע על פי רצונותיו המידיים כנגד צרכיו שלו בעוד מספר דקות, ויכולה להקבע גם על פי מודעות לעוד רצונות. ככל שהאדם מתנהג על פי מודעות גם לרצונות וצרכים 'אחרים' לו, חיצוניים. כך הוא מממש יותר את עליונותו על שאר בעלי החיים. (כולל בני מינו הפחותים ממנו). אדם הרואה את צרכי ה'אחר' ימנע מפעולה שעשויה לפגוע בו, גם אם היא מתאימה לצרכיו שלו. וזו מוסריותו.
(במאמר המוסגר: מכאן תשובה למשנתו של שר החינוך הקודם, 'האחר הוא אני'. לדעתי זו שבטיות בעידן גלובלי, היא עדיין לא מאפשרת לראות את האחר כשהוא אינו אני בשום צומת.)
אם נצא מתפיסת המוסר הזו, ונניח שיש בורא המצווה עלינו להקריב לו קרבן. כי אז, אם לציוויו של הבורא ישנה משמעות נעלה בעיני, עד שאקריב לו את עצמי לו רק אצטווה, גם צרכיו ורצונו של האחר עשויים להיכלל בתוך שיקול דעתי, אך עליונות הצו האלו-הי יכולה לגבור על צרכיו ורצונותיו של אותו אחר. ולשאלה מדוע אני אחליט עבורו ולא אתן לו להחליט, אענה שלדעתי החלטת הבורא עדיפה על החלטת האחר, כפי שהיא עדיפה על החלטתי.
כך שגם אם נניח מוסר אוטונומי, אינני משוכנע שיש בכוחו לבטל את צו הא-ל, או למרוד בו.
תודה למי שטרח לקרוא. יצא לי למעלה מ1500 מילים, אני מקווה שהבהרתי את הנושא ותרמתי משהו.
תוקן על ידי נחמדלמראה ב- 20/10/2015 15:48:10
