מה התרחש על שפת ים סוף

יהי,

אתה מאשימני בפשטנות ובטעות, למרות שאתה יודע, כי זו העמדה המסורתית הרווחת, מאז ימי חז"ל.

אז ראשית נגדיר על מה דנים.

אם אתה סבור כי המקרא כלל אינו מקור עובדתי, אלא טקסט ספרותי מוסרי, אין לי אתך ויכוח ואכן חלק מהשאלות בטלות מאליהן. לא כולן, אך חלקן.

מספר שנות השהיה במצרים, אמור להיות מדויק, אלא אם כן, אין לכותב שום עניין להיצמד למציאות.

לפי התפיסה המסורתית, פרשת מסעי אמורה להציג את המסעות לפי סדר ההתרחשות. הרבה קולמוסים חזלים נשברו על הבנת הדברים. אי אפשר היה לסיים את הש"ס בלי לעסוק בכך. מבחינתך, אכן כל אותם דיונים אינם רלוונטיים.

גם "ראשוני פרשני המקרא", עוסקים בלי סוף בסתירות וכיו"ב. כך שאינך יכול להיתלות באילנם.

מעולם לא טענתי לצורך באחידות מליאה ובחזרה מילה במילה.

עד כמה שהפרשה אמורה לשקף את סדר המסעות בפועל, יש טעם להצליב מקורות, בתוך המקרא גופא.

ספר דברים אינו אמור "להדגיש בדיוק את שמדגיש ספר שמות, ולדבר על אותם נקודות", אך בכל הקשור לעובדות, הצפייה הסבירה היא שתהיה התאמה.

כנ"ל וביתר תוקף, לגבי מצוות. הן לא אמורות להיות שונות מספר לספר. שוב כמובן, לפי תפיסת האחידות המקראית.

יש גם לא מעט סתירות בספר אחד ואף בפרשה אחת.

וכי כל פסוק בא להדגיש היבט אחר?

לא שבקת חיי לבדיקת הטקסט.

תזת המקורות, סבירה מאד. כדי לטעון לאחידות, יש להציג הסברים משכנעים לכפילויות לא מובנות, לקטעים לא קשורים המחוברים זה לזה, לבלבול בין המוקדם למאוחר ובעיקר לסתירות הרבות.

אני מבהיר שוב, אם מבחינתך אין בעיה בריבוי מקורות ועורכים, אכן אין טעם לדון על הפרטים.

אי אפשר לקיים את הדיון בדילוג מטענת "אין סתירה", לטענת "אין בעיה בסתירה" וחוזר חלילה.

דייר,

אולי תפרט כיצד מספר השנים השגוי, מיושב על ידי "כולם הבינו במה מדובר ולמה זה נכתב בצורה שזה נכתב".

בעל
במציאות היה הפשט. והדרשה תדרוש. [כמ"ש " וכי בכדי ספדו וגו', א"ל מקרא אני דורש. ]

ייתכן
גם אם הפשט אינו שיש מקורות שונים. [מוסכם שעד שלב מסוים אף אחד, כולל האפיקורס הכי גדול, לא חשב על זה. מה זה אומר לגבי הטעה שזהו הקריאה הפשוטה ביותר של הטקסט?] עדיין לדעתי אתה מגזים הרבה במידת האחידות שיש לפי המסורת. לדהבנתי החלוקה הפנימית בטקסט ברורה לכל הדעות. ושאלת הבקורת אינו אלא אם בגלל זה להפריד את זה לכמה מקורות או לא [כמו"כ בכמה דרכים פרטיים שלפיהם הבקורת מחלקת ומאחדת וכו']

אני טוען שאין ומעולם לא היה ספק שישנם סתירות, חלקם צדדים שונים של הסיפור, או עכ"פ ניתנים להבנה בדרך זה, וחלקם חומרים יותר, כמו תאריכים ומקומות שונים.
שני סוגי הסתירות האלו היו ידועות מעולם.
השאלה אם באמת מישהו חשב שפשט 430 שנה הוא מברית בין הבתרים, או מה הוא חשב.
לכן יש רק שני אפשרויות. או שבהנחה שהטקסט אחיד ואמור להיות קוהירנטי, חייבים ליישב ולו במחיר של דוחק. הבקורת טוענת שבצירוף כל השינוים השונים יותר סביר לחלק, אבל כאמור על סבירות זו יש לעיין הרבה. לכן אם מישהו מחליט שיותר סביר שזה אחיד, בהכרח ישבור את הראש לתרץ גם במחירי דוחקים.
אפשרות שניה הוא שמעולם לא התכוונה הפסוק לדייק בדברים כאלה, או שהמספרים טיפולוגיים ובעיקרם רומזים לדברים וכו'.

יש לשים לב, בקורת המקרא כולה היא מחקר טקסטואלי ולא מחקר היסטורי. אין כל מקור היסטורי [חיצוני] לחלוקות האלו, וכמו כן אין לבקורת שם דרך להחליט גם לשיטתם שזה מקורות שונים, איזה מהמקורות באמת יותר מדוייק.
ולכן הבקורת בעצם נמצאת בדיוק באותו שטח כמו הפרשנות המסורתית. וכל שיש בידנו הוא להשוות איזה גישה מתאימה יותר לטקסט.
[כאמור, איני רואה כל קשר בין שאלות אלו לשאלת תורה משמים]

יהי,

1.      אם תגדיר יותר מדויק, יהיה אפשר להבין מה אתה אומר.

ניסוחים עמומים, אינם מאפשרים דיון.

2.      אין זה נכון כלל כי "עד שלב מסוים אף אחד, כולל האפיקורס הכי גדול, לא חשב על זה. מה זה אומר לגבי הטענה שזהו הקריאה הפשוטה ביותר של הטקסט".

אלו שלא האמינו פחות התעניינו והמאמינים לא העלו על דעתם את האופציה, או שעשו הכול לטשטש את הבעיה, כפי שעושים היום.

איזה הד יש לביקורות, בתוך קהילות המאמינים דהאידנא?

בתווך, היו אלו שהתלבטו. יש הדים להתלבטויותיהם.

3.      הצגת האפשרויות השונות נעשתה על ידי הרב מיימוני בבהירות, כדרכו, בתחילת האשכול.

ייתכן כתב:   עשהאל, הכותב לא היה ערני לבלבול שהוא יכול לעורר בעיני הקורא, או שמא זה לא הטריד אותו?

נראה לי שהכותב הניח שהקורא הסביר יודע שים סוף מספיק גדול, ויש הרבה מקומות אפשריים לחניה עליו.

(האם נשמע לך סביר שתל-אביבי יאמר משפט כגון "נסעתי שבוע שעבר לחיפה, ובאמצע הדרך עצרתי לשחות בים התיכון"?)