משה קיבל תורה מסיני

כתב הרמב"ם בהקדמה לפירושו למשנה:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ת"ל בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני אלא לומר לך מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני. הנה לך משל, אמר לו ה' בסוכות תשבו שבעת ימים, וגם הודיעו ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסככין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסככין אותה לא במצר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחלצאות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח קיבל את המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלוש עשרה המצוות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה".

לכאורה דברי הרמב"ם סותרים את מה שנאמר במדרש: וכי כל התורה למד משה? כתוב בתורה: ארוכה היא מארץ מדה ורחבה מני ים. ולארבעים יום למד משה? אלא כללים למדהו הקב"ה.

מצאתי יישוב לקושיה בדברים הבאים מאת הרב יצחק יעקב ריינס:

"א"ר אבהו כל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח, אמר לו: רבון העולמים, יש לי ארבעים יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה? משהשלים ארבעים יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה. הכונה, כי מלכתחלה לא ידע משה איך להוציא דבר מתוך דבר והיה לו לזכור כל מה שלמד והרי אי-אפשר לזכור כל הפרטים. וזהוי כוונה "היה לומד תורה ושוכח" כי הפרטים אי-אפשר לזכור. וגם לא היה יודע איך להשתמש בהם לעניניים פרטיים אחרים. עד ש"נתן לו הקב"ה את התורה מתנה", שלימד אותו את הכללים איך להוציא דבר מדבר ואז היתה התורה שלו. כי כל זמן שלא היה יכול, או לא היה רשאי, לחדש ולהוציא דבר מדבר רק מה שלמד הרי זה ממש כמי שנתנו לו כסף להוציא על דבר ידוע. כי ידיעת ההפכים אחת היא ומי שאין לו רשות לחדש או לשנות אין הדבר שלו, אבל מי שרשאי לחדש ולשנות הדבר שלו. וכמו שאמרו: בתחלה נקראת על שמו של ב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. היינו, כל עוד שאינו יכול לחדש ולומד רק מה שמלמדים אותו, או שלומד בעצמו, התורה היא תורת ה', כי אין הוא מחדש בה דבר. אולם אח"כ, בשכבר מילא את כרסו ש"ס ופוסקים ויכול לחדש התורה היא "תורתו". כי לחדש לא הותר אלא אם יודע הרבה. וכל זמן שאין הוא יודע הרבה אין לו רשות לחדש ויש לו רק ללמוד, לבלוע הרבה תורה ואח"כ יוכל לחדש, מתחלה חכמה ואח"כ בינה, וכמו שאמרו: לגמר איניש והדר לסבר."

מדברי הרב ריינס מתבררים החילוקים הבאים בין חכמי ישראל:

א. התנאים לבם היה רחב כפתחו של אולם, ומאחר שששנו בעצמם וידעו תורה הרבה, יכלו לחדש דבר מעצמם. ואילו האמוראים, שלבם היה כמלוא נקב מחט סדקית ביחס לתנאים, לא היה להם רשות לחדש דבר מעצמם, אלא רק לומר את שמועות התנאים, ולהוכיח ולהסביר ולתרץ את דבריהם.

ב. הראשונים עסקו בידיעת התורה בכללותה ובפרטיה ופחות בסברות, כי מתוך בקיאותם הרחבה ומידותיהם הטובות ידעו לסבור סברות ישרות. רוב האחרונם עוסקים יותר בסברות, חילוקים ופלפולים, עקב התמעטות הלבבות. על-כן יש אחרונים שסברו סברות רק אם נאמרו במפורש או ברמז בגמרא ובראשונים.