בין הזמנים

ראשית, יש רובד מסוים של טעם לפגם בביקורת על טקסט ללא קריאה מעמיקה בו, וודאי ללא קריאה שטחית של מירב הטקסט לכל הפחות, כקוריוז אומר שקראתי לא מזמן בספר חדש של הרב גורן (תרומת הגורן ח"ב) פסק שבו הוא תוקף בצורה חריפה ביותר כותרת של פסק של הרב אלישיב לגבי יין נסך במומרים, ותשובה לאחר מכן הוא מתוודה על כך שלא  קרא את גוף הפסק והעירו לו על כך, וממילא כיוון את מיטב הארטילריה שלו מחוץ לגבולות הגזרה. (ולאחר מכן הוא כמובן תוקף את הפסק בשני). לדעתי מתוך צורך למתן כבוד לכותב והן מתוך ישרות אינטלקטואלית עליכם לעיין באופן שטחי בספר לכל היותר, בשביל לבדוק על מה יצא הקצף, והאם כצעקתה.

במאמר הביקורת של ד"ר רוני הנכבד עלו שתי טענות מרכזיות, שעליהם יש לתת את הדעת, ולנסות לפענח את העומד ביסודם, והם:
א.קיים 'מרווח מחייה' שבו לא הגון שפסוקי ההלכה ינהלו לנו את החיים, ולמעשה פלפולים בטקסטים תלמודיים לא 'יספקו את הסחורה', לדעת רוני ככל הנראה קיים ספקטורום של נושאים שבהם ההלכה רלוונטית, אך הם בעלי גבול מסויים, ותחום תרבות הפנאי והאומנות נמצאים מחוצה להם (וכאן נשאלת השאלה, מהו הגבול המדויק לדעתו? האם כל החלטה גורלית נמצאת מחוץ למערכת ההלכתית? האם כל דבר המעגן את דרך החיים הרצויה נמצא מחוץ למרות ההלכה?).
ב.ההתייחסות לסוגיות אלו בעזרת חז"ל גובלת לרוב באפולגטיקה, הן בשל בורות באבחנת מושגים שהתשנו מימות חז"ל לימנו, והן בשל ההנחה שניתן להוכיח בפלפול התייחסות של חז"ל לנושאים שהם לכאורה אל התייחסו אליהם במישרים.

שתי הטענות הללו מתבססות על ההנחה ש'לא הכול הלכה', עמדה זו- שאחד מנציגה הנלהבים נפטר לפני קרוב לשנתיים (הרב יהודה עמיטל זצ"ל) מעמידה לפתחנו שתי שאלות חדשות ורציניות לדיון.

1.היכן נמצא הגבול להלכה (הגדר לגדר), ומהו הקריטריון לניהול דברים לאור ההלכה?, מה בדבר מדיניות כלכלית או למשל תערובת בין מינים, וכן ברצוני למנות וחלק בין שתי אפשריות מרכזיות להגדרת התיחום, א.כל דיון שאין לה התייחסות בספרות ההלכה הקאנונית. ב.סוגיה הקשורה בטבורה בהשקפה או תפיסה פילוסופית מחד ומאידך קשורה למחלוקת בספרות ההלכה הקאנונית, כגון הגדרת חילוני כמחלל שבת בפרהסיא, חברה מעורבת/נפרדת לאור ההלכה. כוונתי היא לטעון שמדובר בסוגיות שנטיית הלב היא המכריעה ורק לאחר מכן ניגשים לבירור ההלכתי (וכאן ניתן לטעון נגדי שהרי כל עניין 'מטא הלכה' הוא ירית החץ ולאחר מכן סימון המטרה, שנית ניתן לומר שאין לגשת כך להלכה כלל ועיקר).

2. במידה ומוכח מעבר לכל ספק שאין לסוגיה הנ"ל התייחסות ישירה במקורות ההלכה, האם בכך תמה הזיקה שלנו אל מגוון הטקסטים התורניים? במידה וכן, מהו קנה המידה לבחינת דרכנו (סברא, המוסר ונטיית הלב) או שמא יש עלינו להפוך במקורות האגדיים כדי להכווין את דרכנו (והדבר תלוי במחויבות להלכה בכלל).

לדעתי (כמו שכבר נרמז אגב רהיטא) עיקר טעותו של המחבר (במידה והוא יצא מנקודת הנחה אורתודוכסית) הוא בשאלה הראשונה,דהיינו בהצבת הגבולות לגבי התחום שבו ההלכה מושלת.

מיכי,
אני לא מניח , אני יודע. אני כן מצאתי.
התורה מדברת על בני אדם ומקומם בעולם, זה כולל תרבות על כל גווניה.

הרב מיכי
במקום לעסוק בדברים שאיני מבין אותם, הבה ונתחיל במקור בתורה לפתרון משוואה ריבועית.

[מיכי ובע"ב אינכם הוגנים.
אי"צ כתב במפורש שלהבנתו "התורה מדברת על בני אדם ומקומם בעולם". כלומר, התשובות לשאלות שהוא מדבר עליהן אינן מתחום הפיזיקה, אלא מתחומי החיים האחרים (כגון אלה בהם דן הספר הנדון כאן, עד כמה שאני מבינה - לא קראתי). אם ברצונכם "לבחון" את עמדתו זו, עליכם לחפש תשובות לשאלות מן הסוג הזה.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 14/08/2012 07:02:44

הר"מ

כהקדמה, אם ב"שכל ישר עסקינן", כבר כתבת אתה בחד דוכתא שכל אחד ושכלו הישר שלו, מה גם שפשוט לי כביעתא בכותחא שמעט מזעיר הם האנשים אשר יקבלו את דעתך בדבר הסברא שמחדשת הלכה ואף קובעת את תוקפה.

לגוף העניין,  ישנם שני אפשרויות הסבר - ההסיטורית והפורמלית. בכדי לא להסתבך עם עובדות, אסביר באופן פורמלי את השתלשלות הלכות אלו.
כיוון שהתורה דנה בדיני חפצים העוברים מאחד לשני, ממילא התורה "כותבת" את המילים "משא ומתן", רק בצורה אחרת(בדיוק כשם שממה שכתוב "לא תגזול", מניח הגרש"ש מערכת בעלות קודמת. לא ראיתי שעל דבריו זעקת באותה מידה), וממילא הנחנו "המוציא מחברו".
כמו כן כיוון שבתורה כתוב "עדות", ממילא מוכרחים להניח "הפה שאסר". - את דרך הלימוד של שתי הלכות אלו ביארתי באריכות בהודעה לעיל.
עוד, כיוון שבמסכת יומא למדו מן התורה את חובת פיקוח נפש שדוחה את כל המצוות והעברות, והניחו שטעם הדחיה מסתמא הוא כדי להציל את הנפש(כהנחה מוקדמת, לא תלויה בהלכות ייהרג ובל יעבור), ממילא כאשר טעם זה לא מתקיים, בטל הטעם בטלה ההלכה.

באמת שאין בדברי חידושים כלל, וניחא שאתה רוצה לטעון שלא כן, אך משתמע מדעתך כאילו המצאתי סברות מחודשות בעוד דעתך היא הקונצנזוס ההלכתי, ואדרבה.

ואם תקשה - הא זה כתוב בפירוש בתורה. אין בזה כלום, כי "דבר שהצדוקים מודים בו" היינו פסוק מפורש שמחדש הלכה.
אך בענייני דינים, אין זה שייך לתורה כלל, אלא זה נובע כך מכל מערכת משפטית בעולם. אין פה חידוש של הלכה, אלא קביעת מערכת דינית, שהתורה לא דנה בה כלל, אלא הניחה אותה קיימת והוסיפה לה חוקים(כפל וכד'). ממילא אין פה שום שייכות לחידושי תורה, אלא להכרח של מערכת דינים רגילה.
אלא מאי? כל מערכת משפטית משתכללת עם הזמן, ולכן משתנים חוקים מסויימים, ונעשים תקנות אחרות שמצמצמות את התפיסה הקטגוריאלית הראשונה, וגם בהלכה ישנם דינים כאלה שאפשר להוציא ממון ללא ראיה מתקנה זו או אחרת. 
משום כך זה קרוי סברא, כי זה הבסיס המוכרח לכל מערכת דינים שהיא.
ואם תאמר - אם כן כיצד תוקפה דאורייתא? כשם שלמערכת הבעלות יש תוקף, כך למערכת זו, דכל דבר שבממון יש לו תוקף על פי מנהג המקום.

אחרון אחרון חביב, שבוודאי ברור לך שהמילים "אלא סברא הוא"(ובכלל כל עיקר השו"ט שם בגמרא) בברכות הינם תוספת מאוחרת, ולא למדו כך מעולם עד שהגיעו עורכי הגמרא. לכן אפשרי שלמעשה האמוראים יתפסו את חובת הברכה מדאורייתא, אך זה רק מהטעם שכתבתי. וכבר אמרתי לך שבדברי הסתמא לא עסקינן כעת, שאי אפשר ללמוד מהם יסודות ההלכה, מטעמים שאין כאן מקומם.

תוקן על ידי נחלת_דוד ב- 14/08/2012 08:00:29

בור פוטנציאל מסתובב , אינה בעיה אמיתית, היא בעיה תאורטית, שנובעת ממכלול תאורטי של הנחות יסוד המעורבות עם נתונים וכד' ,  ממילא אין לה פתרון אמיתי כלל, ובודאי שלא בתורה , וכן שאר הדוגמאות שהבאת.

              היכולת להשיג הבחנה כזו היא התחלה בפתרון אמיתי של בעיות , אלא שנראה שכדי להשיג אותה גאוותו של האדם המודרני צריכה להתמעט .