חכמה היא ואינה מלאכה

ירוחם

לא הבנתי את דבריך וכנראה גם לא הצלחתי להסביר את עצמי.

מה שכתבתי על קליטה שלוקחת זמן, זה בוודאי נכון לגבי זרע של תפוח. כלומר, ההחלה של הכלל.

האם הקליטה באמת אורכת זמן או לא? כתבת שטעיתי במציאות, אם הבנתיך. אשמח אם תפרט במה והיכן מבררים זאת.

אולי כדאי להבהיר קודם כל למה הכוונה ב"קליטה".

ניקח פעולה כמו שתילה או זריעה. הופכים את האדמה, כך שנוצרים בורות לא עמוקים. מפזרים בהם זרעים. חוזרים ומכסים אותם באדמה.

עד כאן חלק האדם. אם כי יש עדיין השקיה ולמעשה גם כיסוי הזרע באדמה יכול להחשב לחלק מפעולת הזריעה (כפי שמתבאר אכן בסוגיות בשבת).

מעתה, מה עובר על הזרע?

בסופו של דבר, או בהמשכו של דבר, יש לנו צמח למעלה ושורשים למטה. אבל מה הם השלבים? וכמה מהם צריכים להתממש כדי שנגיד ש"זרעתי"?

כאן אנו מוצאים הבדל בדין בין, למשל, שבת, לבין עורלה. נטיעה שנקלטה 30 יום לפני ראש השנה (ולכן, לפי הסוגיה, שנטעוה עוד כמה ימים קודם, אולי אפילו חודש), יספרו לה שנה ראשונה עד ר"ה ושנה שניה אחריה (לפי הכלל שחודש בשנה נחשב כשנה תמימה). אך לגבי שבת, הזריעה באדמה, אולי אפילו לפני הכיסוי, כבר נקראת מלאכה.

זה מה שבאתי לומר, ורוב דברי כאן חזרה על הקודם. מה לא ברור והיכן טעיתי?

***
ת"ט

תמהני על שני דברים שכתבת.

ראשית, טענת נגד ירוחם ששאלותיו לא חשובות. אתמהה. הרי הן מחפשות את ההגדרות היסודיות, את הטעמים (ה"מנלן"), ואת הסברות. ומה עוד אפשר לבקש.

לגבי השאלה על ביעור חמץ באכילה, זו שאלה מן החידות המשעשעות שיש בהלכה. יש לפתוח עבורה אשכול מיוחד כדי לא להסב את הדיון כאן. הנחות היסוד של שאלה כזו אכן ראויות לעיון רב!

רק אציין לקח אחד שעולה משם ונוגע לכאן. לימוד ההלכה יוצר הגדרות. הגדרות ניתנות ליישום גם מעבר למקום הראשון בו מצאנו אותן. לפעמים הגדרה ניתנת ליישום באופן שמביס את הכוונה הראשונית, יוצר פרדוקסים, מעורר גיחוך. היכן המכשול? בהגדרה? בנסיון למשוך את ההגדרה למקומות שאין היא מיועדת להם? אבל איך ועל סמך מה מבדילים? האם זה אומר שכל הגדרה חייבת להתבסס גם על חלק שאינו בר מיצוי במילים אבל הוא בגדר של סברה ישרה או הבנה שאמורה להיות לכל בר דעת?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לגבי אבות המלאכה, הרי שכבר העירו רבים שהגדרתם מאוחרת, וכבר דובר על כך לעיל.
לכן נ"ל שקשה עד בלתי אפשרי לדעת מדוע נתפסו דווקא דברים אלו ולא אחרים כאסורים בשבת, מלבד הדלקת האש שנאמרה בפירוש, וכן היציאה מן התחום.
משום כך, אם מקשים מזריעה בקרקע לזריעת ולד, הרי שיש לזה שני מישורים:
במישור הקדום, בוודאי שזריעה נתפסה כמלאכה ואילו תשמיש לא, כתפיסה האינטואיטיבית של כאו"א, וממילא לק"מ.

במישור של הש"ס, הרי שאחר שנקבעו - בגדול - האבות, יש לעיין כיצד למדים דינים נוספים:
בזה מצא הרמב"ם שתי הגדרות - "מעין אב", ו"תולדה". 
"מעין אב" - דמיון פיסי. למשל - חורש הוא חופר בקרקע, ומכאן כל עושה חריץ; "תולדה" - דמיון מושגי. למשל, בונה מניח חלק על חלק, ומכאן כל מקבץ דברים.
מכאן, שלעניין הדלקת נורת-להט, אם זה מרכך את המתכת, לרמב"ם זה מצד מבשל. אם לאו, וזה מחזק את הברזל, הרי זה תולדת מבעיר לרמב"ם, כנראה בגלל שהבין שהמושג של מבעיר הוא החימום של החומר, בין כלה או לא כלה, ואילו לראב"ד גם בזה חייב כמבשל.
בוודאי שבמישור הקדום לא היינו מגדירים זאת כמבשל, וספק כמבעיר. 


כמו כן לא נראה שאפשר לדמות "זורע", שתכליתו להצמיח מן הקרקע, לתשמיש, היוצר אדם, ואין לזה כל שייכות לענייני קרקע - "לצמח דבר הוא מתכוון"(לשון הרמב"ם).
הסיבה שהאיסור הוא מיידי, כי האיסור בהטמנת הזרעים שמורים על כוונת הזריעה, ומה לי הזמן שפועלת עליהם האדמה? בבישול, מנגד, הנחה ע"ג האש איננה בישול כלל, אלא רק ההשבחה מינימלית של האוכל היא הבישול.
אומנם, ישנה שיטה של המהר"ל בגור אריה לשבת, שמותר לרחוץ ידיו בגינה בשבת אם לא מתכוון להשבחת הקרקע, אע"פ שזה פס"ר, כיוון שלא שייך להגיד פס"ר בדבר שלא מתרחש מיד.

בקשר ל"חכמה היא", הרי שנראה לי שר' ישמעאל מדבר במישור הקדום, בו הגדרת מלאכה הייתה על פי ההסבר העממי למלאכה, כמקצוע בו עוסק אדם מסויים וכד'. כיוון שאין מקצוע "תוקע"(אולי טכנית יש, בר"ה וכד', אך אין גילדת התוקעים וכאלה, אלא רק אדם בו בוחרים וזה כעין מעמד, לא מקצוע) וכן אין מקצוע "רודה" - ממילא אין זו מלאכה כלל.
וא"ת, פשיטא, דקארי ליה מאי קרי ליה? יבואר עפמש"כ, שכיוון שיש "בעל תוקע" ס"ד שזו מלאכה, קמ"ל. וכיוון שיש "אופה", ובטח הנער היה רודה את הפת ומגיש לקונה וכד', קס"ד שזו מלאכה, קמ"ל.
ראיה לדבר, התוספתא המופלאה הבאה(ליברמן ט', י"ח): "המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או' צבעים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה", ור' בחזון יחזקאל שהיינו דפתאום לקחו כסף מיוחד על מלאכה זו. למשל - אם שוטפים לך את האוטו, ייתכן ובכלל זה בדיקת ומילוי שמן-מים וייתכן ולא. אם צריך להוסיף בשביל זה כסף, וזה עניין בפני עצמו, הרי מי שחידש זאת קבע את זה כמלאכה בפני עצמה.
לאחר מכן, שחידשו גדרי ל"ט אבות וכד', ממילא פשיטא שרדיה אין בזה כלום(וכדברי הרמב"ם שלא מזכיר שזו חכמה, אלא כותב בפשטות: "רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבוא לאפות"), ותקיעה בשופר נכנסה לגדרי השמעת קול בשבת. 

תוקן על ידי נחלת_דוד ב- 19/08/2012 23:19:23

נחלת דוד

נפלאים לי דבריך. וממש חידשת לי בהבנת הסוגיות אליבא דהרמב"ם. (למה לא הבנתי זאת קודם? הרי זה כה פשוט. ממש מפליא. אבל אתה חידשת לי זאת).

גם שמחתי מאד לגלות שהרעיון של מלאכה שנחשבת אצל בני אדם לתבוע עליה תשלום בנפרד היא שם מלאכה כבר מופיע לפני. היתה לי אינטואיציה כזו ולא ידעתי על מה לסמוך אותה. שוב, תודה.

וכמה הערות:

א. כפי שיש אצל הרמב"ם שתי הבחנות, כדבריך, בין מה שדומה בעובדה לבין מה שדומה במושג, כך קורה כמדומה בכל תחום. אנו מתרחקים מן הדמיון בעין המתבונן ומתקדמים (כתבתי: "מתקדמים" ויש כאן בהחלט מידרג לשבח) אל התפיסה המושגית, שמזהה מבנים משותפים.

והמבנים המשותפים האלו יוצרים קטגוריות הלכתיות. החוקר המתעניין בהיסטוריה של ההלכה יסתפק בתשובה שבשלב הראשון של התפתחות העיון הלכו אחרי המראה החיצוני ולכן לא דמו זורע בקרקע למוליד ילד.

אבל כאשר התברר הדמיון בתיפקוד אז השאלה צצה ומחייבת תשובה. והתלמיד חכם יתור אחרי הגדרות שיטתיות.

יש לשים לב שהדמיון הזה בא לידי ביטוי כבר בשפה. כלומר, אפשר לשער שהוא לא כל כך מאוחר כפי שנשמע מדברי הקודמים. הרי לנו ששם "זרע" חל - כבר בפסוקים - על זרע של הצומח ועל זרע של האדם.

כנראה צריך לומר שההבדל לצד הדמיון היה מספיק כדי למנוע את ההשוואה בין הנידונים. כלומר, העובדה שכאן אדם וכאן צומח הצדיקה בשלב ראשוני לפחות שלא לנסות להעביר קטגוריות שמתבקשות מצד השויון בלשון, "זרע" מול "זרע".

סבורני שלא הארכתי לחינם מפני שבאתי לשרטט קו התפתחות שפעל לדעתי בתולדות התורה שבעל פה. אינטואיציות, שלוו בהתבוננות בפעולות המקצועיות שעליהן מקבלים שכר, הפכו להגדרות של מלאכות מתוך הגדר הכללי של "מעשי חולין". אחר כך העיון התיאורטי הועדף על פני המסקנות המעשיות. וכך הלאה.

***
ואי אפשר כנראה בלי נקודות של אי הסכמה או ביקורת.

כתבת, ואני מעתיק ומוסיף מספרים לשם הנוחות:

מיימוני (וירוחם - סע' 1 רלוונטי גם לדבריך לכאורה),

1. לגבי זריעה, ראיתי שהתייחסת לתפיסה הקדומה(אולי "כת חסידים"), והנחת בש"ס שייתכן שמהות עניין הזריעה בקרקע היא פעולת יצירה.
על כן כתבתי שנראה שהעיקר היא ההצמחה והגידול, לכן גם ניכוש עשבים וכד' המועיל לגידול הצמח הוא בכלל זה, ובהבנה כזו לכאורה תסכים שאין לדמות מלאכה זו לפעולת הולדת האדם, לא?

2. התנסחתי לא טוב לעיל.
מלאכת בישול, אע"פ שאפשר לבארה בכמה וכמה אופנים, הרי שביחס לבישול אוכלין יש לעיין: במה שונה בישול מחימום? אומנם, הלכה היא בש"ס(לפי הבנת רוב הראשונים בשבת מ',ב' דלא כרש"י, והאריך בזה הרשב"א בדברים נאים) שאסור להניח דבר שיש בו איסור בישול סמוך לאש במקום שיד סולדת בו, אע"פ שמניחו לזמן קצר. אך אין זה איסור מדאורייתא בוודאי, אלא רק דרבנן שמא ישהה ויבשל.
לכן כתבתי, שלא שייך להגיד שהנחה במקום שיד סולדת בו, ואף על גבי האש, היא בישול. שכן היא יכולה להיות גם "חימום" באותה מידה. על כן השיעור של בישול הוא, לכאורה, שיעור מינימלי של השבחת האוכל, כי כך מצטרפת מחשבה(רצון לבשל) למעשה(השבחה), ואין זה סתם חימום.
ז.א. - צריך שהמעשה גם יהיה "בישול" ממש, ולא "חימום", ולא סגי בכוונתו.
מאידך, בזריעה, כיוון שמניח הזרע על מנת לזרוע אותו, הרי שכעת איננו צריך לעשות דבר, וזה מקרי "זריעה". לא שייך להגיד שמטמינו בעלמא, שהרי כוונתו לזרוע ועצם ההנחה בקרקע היא זריעה, שכן מלאכה זו, ולא מטמינים בקרקע סתם.
אומנם, אם כוונתו איננה לזרוע, הרי שמותר לו בהגבלות מסויימת.
אך אל תקשה - הנה גם בזריעה הודית שיש "טמינה" ויש "זריעה", ומדוע לא נצטרך שיעור? 
תשובתך - כיוון שמלאכת זריעה היא ההטמנה בלבד, וכך דרך העולם, אלא שבמקרים מעטים וספציפיים עושים דברים אחרים, הרי שרק על ידי כוונה הפוכה אפשר להגיד שאין זה זריעה אע"פ שעשה ממש את מלאכת הזריעה. 
משא"כ בבישול, מלאכת הבישול היא השבחת האוכל, ולכן כל עוד לא השביח הרי המעשה עצמו הוא חימום.

עדיין נראה לי שלא הגדרתי באופן חד מספיק. אך אולי תצליח להבין את מחשבותי(המונסחות לא כ"כ טוב) דרך המילים.

3. בהנחה שיש בזה איסור(גינתו שלו, או לסוברים שפס"ר דלנח"ל אסור מדרבנן).
המקור בגור אריה לשבת(ע"ג, ב'). לא ראיתי בפנים, אלא מובא בתשובה של הרב עובדיה יוסף(יביע אומר חלק א', סימן כ"א אות ט"ו).
מה שכתבת בגרמא:
א. לגבי מלאכת זורע - 
הרי לכאורה התפיסה היא שאין גרמא במלאכת זורה, צד, מבשל וכד', כיוון שזו עיקר המלאכה שנעשית בגרמא. דבר זה נלמד מדין "זורה ורוח מסייעתו" בבא קמא(ס', ב') שמלאכה שעיקרה גרמא, אי אפשר להגיד שמצד אחד היא "מלאכה" ומצד שני "גרמא", ובוודאי התכוונה התורה לאסור אותה כשהגדירה ל"ט אבות והיא בתוכה.

[דנו בזה שם התוס' והרא"ש בסוגיא(ונקט כן כמה פעמים האבני נזר - או"ח סי' ע"א אות ד', וסי' קצ"ד אות א'-ב'), ודנו בחילוקי שיטותיהם(שו"ת ויען יוסף או"ח סי' צ"ח, ור' גם באחיעזר ח"ג סי' ס'  - שניהם, ועוד הרבה אחרונים, מקשרים זאת למחלוקת אבן העוזר בסי' שכ"ח עם החת"ס בהגהותיו בסי' רנ"ב)].

ב. "לדעתי אין פס"ר בגרמא" - 
שוב כיוונת בדעתך הרחבה לדברי האבני נזר(או"ח סי' קצ"ד, אות ב') שכתב ליישב שיטת רשב"א מסויימת בדיני צד, אשר מקורה בירושלמי. החיוב בצד הוא, כמו שכתבתי לעיל, דאע"פ שזה גרמא הר"ז מלאכת מחשבת.
אך בנידון שם "מה שאין כן כשלא נתכוין הוי גרמא. ופסיק רישיה לא מהני לחשוב גרמא כמעשה"

תוקן על ידי נחלת_דוד ב- 20/08/2012 00:43:37

מיימוני

אם אני נדרש לדון על זה ברצינות (אבל "חפיף",, זכרוני לא משהו ואין עיתותי בידי כרגע) אז כך: גמ' מפורשת (שבת קז) היא כי השולה דג מן הים חייב ובהרבה ראשונים מופיעה הדעה שמשום קוצר. הרמב"ן שם שואל מדוע גוזז אינו גם קוצר ועונה שקוצר הוא רק בגדולי קרקע. וממילא תמיהתו של ירוח מיושבת

אבל בעצם יש כאן הרבה יותר – הגרשז"א טוען בשיטתיות כי הרבה מלאכות שבת נידונות בדעת בני אדם לדוגמא – משום כך לדעתו אין איסור בורר בהדחת כלים ואין איסור בהסרת תווית מבקבוק, כי בדעת בני אדם אין לכך שייכות למלאכת ברירה ו/או קורע. לכן שאלת ירוחם אינה קשה בכלל. דוגמה קיצונית לזה היא אכילה לדעת הרש"ש שאינה אסורה בשבת.