מה הבעיה של עצכח?

[ואמאי,

מניסיוני, יש כאן מנהל(ים) ובהחלט יש להם אג'נדה - לאפשר דיון ענייני בנושאים שמעניינים את הכותבים.
אני מקבלת שבעיניך אין זו אג'נדה ראויה (מספיק), אבל זה המקום וזה מנהג המקום - תרצה תאכל, לא תרצה לא תאכל. ומה לך כי תלין?]

אתה צודק בהחלט. תמיד קלה עבודת המקשן מעבודת המתרץ. שהמקשן יכול לפרוך, ואין המתרץ יכול לפרוך.

אך מהי הפואנטה? יתנו לך ואך ורק לך לכתוב ויצנזרו תגובות?

ברי שיש כאלו אשר הגיעו למסקנה כי אין ליהדות האורתודוקסית תשובות. יש כאלו הבטוחים כי הם בעלי כל התשובות כולם, ויש הפוסחים על שני הסעיפים.


יש פה אשר המציאו לעצמם דת חדשה, ויש מהם אשר בטעות קוראים לאותה דת יהדות.
יש אשר בכלל עברו את קו הלוגיקה, ובצורה לוגית טוענים נגדה.
יש כאלו אשר יודע אתה כי יודעים הם כי ברמיה עצמית מדובר.
יש כאלו אשר דעתם הולכת ומתגבשת מעיון בפורום, ויש כאלו אשר לא ישנוה לעולם. - חמורים המה.
יש המאריכים ומשקיעים, ויש הסותמים ומערפלים.

ומדוע ליתן יתרון לבעלי דעה מסויימת, רק בגלל שדעתם - בעייתית להוכחה?

וזו -אינה בעיה.

תוכל לנהל הויכוח, לעורכו ביחד עם בר הפלוגתא, ולהעלותו שלם, עולה, לריח ניחוח, לנו הקוראים.

ואמאי

אני מסכים לרוב מה שכתבת, ואף בא להוסיף על זה.

יש יחס לא שויוני בין שאלות ותשובות.

יש שאלות פשוטות שקשה מאד או בלתי אפשרי לענות עליהן.

ויש שהתשובות הן מסובכות מאד.

וכדי להסביר מדוע, צריך עוד פעם להתאמץ. להתאמץ ולכתוב, להתאמץ ולקרוא.

וזה כאשר הקוראים הם חכמים ונבונים ורוצים לדעת. ומה יהיה עם אלו שלוקים בהבנת הנקרא, או שקוראים ומדלגים, או שקוראים ונדמה להם שהכותב אמר מה שהם חושבים שאמר? (שימו לב: משפט מסובך! קל למשפט הזה לגרום בדיוק את התופעה שהוא מתאר).

ושוב, כל זה בלי שהדיון יוסב למקום חדש, לנושא חדש.

מה הפתרונות?

אין ממש פתרונות, אלא להשתתף, לתרום, להסביר, לגלות אורך רוח.

כאשר מסבים את הדיון, לפתוח אשכול חדש מתפצל (אופטופיק) ולהעתיק לתוכו את הדיון המתפצל ולהישאר עם העיקר.

כאשר לא מבינים, להסביר שוב.

כאשר לא מבינים, לחפש מה הן הנחות היסוד שיכולות להיות משותפות ולאפשר דיון פורה.

כאשר אין הסכמה, לסכם: זה מה שאני חושב, אלו הנחות היסוד שלי. האם הבנתי נכון שאלו הן הנחות היסוד שלך? זה המחיר שאני משלם. זה המחיר שאתה משלם.

יתכן שהתרומה העיקרית של הפורום היא הבהרה של הנחות יסוד. וכמובן, שותפות מרתקת וייחודית בין משתתפים ממקומות שונים לגמרי, שבכל זאת מסכימים לקבל עליהם את עול הדיון האינטלקטואלי תוך עירוב מינימלי של רגשות והנחות לא מודעות ולא מוכחות.

וזה הרבה מאד.

עובדה שלפני היות האינטרנט (והייד פארק) זה לא היה.

כמה חברים וירטואליים רכשתי כאן שאיתם אני יכול לשוחח על מה שלא אוכל לגלות לאף אחד מחברי ושכני במציאות האמיתית (האמיתית?).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

[ואמאי,

כשיש לי מה להגיד, אני כותבת. אני מודה, שלא הכל מעניין אותי ויש אשכולות שאיני טורחת אפילו לרפרף בהם. תמיד היה כך. מבחינתי, כל עוד יש דיון ומפגש בין בעלי דעות שונות, הפורום ומנהליו ממלאים את תפקידם. 
אתה מבקש מישהו שיכתיב קו מחשבה מסוים ועקבי - יש הרבה מקומות כאלה (אני מניחה שגם באינטרנט), ומה לך לחפש דווקא כאן?]

מכובדי ואמאי.

ראשית, לדעתי אתה דורש יותר מדי מפורום אינטרנט. זה מה שיש ועם זה זכותו של כל אחד ללכת או לא ללכת, וכל אחד מוזמן גם להקים במות אחרות ולהקטיר בהן ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

לעניות דעתי, הבעיה היא לא עצכ"ח וניהולו. יש בעיה מהותית בסוג כזה של דיונים, וזה שהם נוטים לגלוש לאחד משני צדדים בעייתיים, אחד שכבר ספר איוב דן בו, ושני שאת תיאורו הממצה, בעיני, מצאתי דווקא אצל ויליאם ג'יימס.

כת חנפים:

חז"ל לימדונו כי כת חנפים אינה מקבלת פני שכינה, שנאמר (איוב י"ג) "כי לא לפניו חנף יבוא". להפתעתי גיליתי כי ענינו של הפסוק הזה אינו במי שמחניף למלך או לשר הצבא, אלא דוקא במי שחנופתו היא כלפי שמיא!

הסיטואציה שם הולכת כך: לאחר שאיוב מציג את טענותיו כלפי רבונו של עולם, באים שלשת הרעים – אליפז, צופר ובלדד – וכל אחד מהם מציג "מענה", שעיקר עניינו הוא לומר לאיוב שאין טעויות אצל ה', ושאם הוא נענש הוא כנראה חטא, או לפחות שיבדוק טוב טוב את עצמו לפני שהוא בא בטענות. זה מרתיח את איוב, ועל כך הוא נוזף בהם:

"ואולם, אתם טופלי-שקר; רופאי אליל כולכם.
מי-ייתן, החרש תחרישון; ותהי לכם לחכמה.
שמעו-נא תוכחתי; וריבות שפתיי הקשיבו.
הלאל, תדברו עוולה; ולו, תדברו רמייה.
הפניו תישאון; אם-לאל תריבון.
הטוב, כי-יחקור אתכם; אם-כהתל באנוש, תהתלו בו.
הוכח יוכיח אתכם-- אם-בסתר, פנים תישאון...

החרישו ממני, ואדברה-אני; ויעבור עליי מה.
על-מה, אשא בשרי בשיניי; ונפשי, אשים בכפי.

הן יקטלני, לו אייחל; אך-דרכיי, אל-פניו אוכיח.
גם-הוא-לי לישועה: כי-לא לפניו, חנף יבוא."

זה, בעיני, אחד מן הצדדים הבעיתיים: כת חנפיו של הקב"ה. במקרה שלנו, מדובר באנשים שמקריבים את היושר האינטלקטואלי על מזבח המחויבות שלהם להגן על עמדותיהם הדתיות, וכשהדברים מגיעים לידי ויכוח הם נתפסים לכל מיני תירוצים שלעולם לא היו מעלים בדעתם אלמלא היה מדובר בעמדות היקרות ללבם.

כפי שהסביר איוב (וכידוע הסכים הקב"ה על ידו, שהרי בסוף הספר הוא נוזף ברעים על ש"לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב") אנחנו, המאמינים, לא צריכים להיות עורכי דינו של הקדוש ברוך הוא. הוא לא משלם לנו אחוזים, ולא מינה אותנו לתרץ את השואה או להפריך את האבולוציה ואפילו לנצח בראיות חותכות את מבקרי המקרא. המסר של ספר איוב, ככל הנראה, הוא שעדיפה הודאה ענוותנית במגבלות היכולת שלנו להבין את דרכי הבורא או להגן עליהן, מול העמדה הבוטחת שחייב להציג עורך הדין המדבר בשמו של מרשו.

כת ליצנים:

הצד השני של הבעיה, זה שאני מכנה אותו כת ליצנים, מודגם היטב, לדעתי, בציטוט הבא מג'יימס:

"אם לבך אינו רוצה בעולם של מציאות מוסרית, דעתך בלי ספק לעולם לא תרום לך להאמין בו. הספקנות המפיסטופלית תספק בוודאי את דחף השעשוע שלנו טוב בהרבה מכל אידיאליזם קפדני. ישנם אנשים אשר לבם קר כל כך מטבעם, שההשערה המוסרית לעולם אינה חיה בקרבם חיים עזים. המורליסט הצעיר והנלהב חש תמיד אי נוחות בנוכחותם השחצנית; הם מצטיירים כידענים ואילו הוא – פתי מאמין ותמים. אבל בלבו המגומגם הוא יודע שאינו שוטה, ושישנו תחום אשר בו כל תבונתם ועליונותם האינטלקטואלית אינה טובה מפקחותו של שועל. ספקנות מוסרית אינה ניתנת להפרכה או לאישוש לוגי יותר מספקנות אינטלקטואלית. כאשר אנו דבקים בכך שישנה אמת (מכל סוג שהוא) אנו עושים זאת בכל מאודנו, ומחליטים להשליך עליה את יהבנו. הספקן, לעומת זאת, מאמץ בכל מאדו את הגישה המפקפקת; אבל לשאלה מי מאתנו נבון יותר, רק ישות כל יודעת עשויה לתת תשובה."

אולי לא הגון מצדי לומר זאת, אבל ההרגשה שלי היא שחלק גדול מ"שיח האתיאיזם", גם בפורום הזה, מקורו בעמדה מהסוג המפיסטופלי שמתאר כאן ג'יימס.

תראה, אני קורא את דוקינס על אבולוציה. גם הוא, דוקינס, עורך דין: אמנם עורך דין עם קייס מצוין, אבל עדיין עורך דין, כלומר אדם שמציג את מה שנח לו ומתעלם או מטייח נקודות לא נוחות. זו דעתי, ואפשר לחלוק עליה, וברור שדוקינס מרגיש שהוא נלחם במנגנון שקר עצום שרק מחכה לתפוס אותו במלה ולכן הוא נורא נזהר. מילא.

אבל הבעיה היא יותר עמוקה. מה בכלל תמונת העולם שמציעים לנו הדוקינסים? בסופו של יום, ומזה הם לא יוכלו להתחמק, מדובר ברדוקציה מטריאליסטית מוחלטת של תופעת האדם. אין אדם ואין אני ובוודאי שאין עם ומשפחה – מה שיש זה שקי אטומים שמתנהגים לפי חוקים פשוטים ויוצרים תבניות מורכבות, הכל דטרמיניסטי ואין בחירה ואין מוסר. אם אני תולש לך את האוזן, או שהרוח מעיפה לך את הכביסה, זה היינו הך.

מכיוון שאינני עורך דינו של הקב"ה, אודה בפה מלא שכל מסקנות המחקר המדעי, למיטב שיפוטי, אינן מפריכות את תמונת העולם הזו, וכי הצלחת המחקר המדעי מספקת רוח גבית חזקה לאמונה לפיה רדוקציה מטריאליסטית כזו של האדם היא נכונה (אפשר להתווכח כאן על כמה נקודות חצי פילוסופיות, אבל נשים את זה בצד). מה, לעזאזל, עולה מכל זה? שאני מכונה ואין אלהים? שיהיה. אז מתברר שאני מכונה עם סוג נפוץ של קלקול שנקרא אמונה. למאי נפקא מינה? למה דוקינס פתאום נזכר שדתות גרמו למלחמות וזה רע. מה זה "רע"? מה ההבדל, לשיטתו, בין התפרצות הווזוב לעינויי האינקוויזיציה? מי נתן לו רישיון להשתמש פתאום בשפה מוסרית? כמובן שעל שאלות אלו דוקינס יוכל לענות שגם הוא מכונה וגם על הקלקולים שלו אין לי רשות לבא בטענות. שיהיה. אז לאן הגענו?

הפורום הזה, או אם תרצו התפיסה הדתית או הרוחנית בדורנו, תקועה בין שני הצדדים הללו: בין כת החנפים שרוצים להגן בכל מחיר על כל אבן בבניין, לבין כת הליצנים שרוצים לשרוף את המועדון ולא אכפת להם שלא יישאר כלום, למרות שהם עצמם, למיטב הכרתי, לא מסתכלים בראי ורואים אוסף מולקולות אורגניות הקשורות בקשרי ון-דר-ואלס. האם יש דרך ביניים ראויה? שאלה טובה. אבל אם יש דרך כזו, הדיונים שנערכים כאן אינם פחות ראויים מאלו שנערכים במקומות אחרים, עד כמה שידיעתי מגעת.

[למען הסר ספק, ברור לי שגם אני (אולי גם כל אחד אחר כאן) משתייך מדי פעם לאחת משתי הכתות הללו ואולי גם לשתיהן.]