אין העולם (החברה ? לדעתי גם החומר למשל משיכה מינית להישרדות, כאב ורעב טעם וריח להישרדות) מתקיים בלי שקרים, זה בדיוק המושג עולם השקר,
עצם שנמנו וגומרו שטוב לו שלא נברא ואנו מולידים ?! היא שקר ראשי שכל השקרים הבאים הם לתרץ את השקר הראשי הזה, כלומר כל החינוך והחיוכים והפינוקים הם לתת לנולד הרגשה שטוב לו שנברא,
ההסברים והשכנועים למשמעות חיים זו או זו, הם לכאורה שקרים (הרי נמנו וגומרו שלא טוב לו שנברא, ואם יש משמעות חיים אמיתית אחת אז כבר טוב לו שנברא),
ואם כך למי יש את המונופול על השקרים ?
מי מחליט איזה שקר נכון וצודק ומוסרי ואיזה לא נכון ולא צודק ולא מוסרי,
למשל: כל יום שאדם מסיע את בניו\בנותיו לבית ספר, הוא משקר להם ולוקח סיכון אולי ח"ו לא יבואו לבית ספר בשלום (הרי כל יום נהרגים 3500 ונפצעים 8000 אנשים נשים וטף)
וזה מסוג השקרים שהזולת לא מודע להם כלל, אנו כופים עליו את הסיכון ולמעשה גם את ההריגה ממש,
למשל: הכסף, מי מאיתנו מודע שהכסף היא שקר,
למשל: ליבה\אזרחות, מחייבים כל נולד ללמוד ליבה\אזרחות כאילו היא תורה מסיני,
למשל: השיוויון לנשים היא עוד פונקציה (שקר) חברתית שתהיה עוד חמישים אחוז עובדים לחברה,
למשל: תפילה, כל חכם מהחכמים באמת ידעו שאנו מתפללים לריק (כלומר תפילה בעצמה. לא תביא הוקוס פוקוס, כלומר אמירת המילים לא פועלת על מלאכים\חוקי טבע)
לסיכום:
אני קובע שאין העולם מתקיים בלי שקרים (וחשוב שנדע זאת ונבין זאת, ואז השיח הציבורי חייב להיות איזה מהם מוסרי ולא לשקר לעצמינו שהעולם יכול להתקיים בלי שקרים)
ואז אני שואל אצל מי המונופול ?
אני מקווה שמובן לכם את שאלתי,
נשלח ב-21/8/2012 04:27
נו כבר השיב על זה אפלטון בהמדינה שלו ואמר שלמדינה יש מונופול על שקרים ועל אלימות. ראה מה שכתבתי באשכולי "אמונות הכרחיות".
תוקן על ידי יהיאור ב- 21/08/2012 04:29:17
נשלח ב-21/8/2012 06:22
מתוך 'על החרות' ג'ון סטיוארט מיל נוגע במה שנידון באשכול זה ובעוד אשכולות רבים מענין
רודנות חברתית א-פוליטית
" החברה בכללותה, ביחס לפרטים הנבדלים המרכיבים אותה - האמצעים שלה להוציא את עריצותה אל הפועל אינם מוגבלים למעשים שהיא יכולה לעשות באמצעות בעלי התפקידים הפוליטיים בה. החברה יכולה להוציא אל הפועל את הסמכויות של עצמה, והיא אכן עושה זאת. ואם היא מעניקה לעצמה סמכויות שגויות, או סמכות כלשהי ביחס לדברים שאל לה להתערב בהם, היא נוהגת עריצות חברתית שהיא גדולה מסוגים רבים של דיכוי פוליטי. שכן אף על פי שבדרך כלל אין היא נעזרת אז בענשים כל כך קיצוניים, היא משאירה דרכי מילוט מעטות יותר, חודרת הרבה יותר לעומק אל תוך פרטי החיים, ומשעבדת את הנפש עצמה.
לא די אפוא בהגנה מפני עריצותו של פקיד הממשל: דרושה גם הגנה מפני עריצותם של הדעה והרגש השולטים, מפני נטייתה של החברה לכפות את רעיונותיה ואת דרכיה ככללים של התנהגות, באמצעים שונים מאמצעי הענישה האזרחיים, על האנשים שמתנגדים להם. לחסום את התפתחותה, ואם אפשר למנוע את התהוותה, של כל אישיות שאינה מיטיבה להשתלב בדרכיה, ולאלץ את הכל לעצב את אופיים לפי הדגם שהיא עצמה מתווה. יש גבול להתערבות הלגיטימית של הדעה הציבורית בעצמאותו של הפרט. ולמצוא את הגבול הזה, ולשמור עליו מפני הסגת גבול - אלה הם עניינים חיוניים לשלומם של החיים האנושיים ממש כמו הגנה מפני רודנות פוליטית. "
אשליית הסובלנות (הדתית)
" הסופרים הגדולים שהעולם חייב להם כל חירות דתית שאכן יש בו התייחסו על-פי-רוב לחירות המצפון כאל זכות שאינה ניתנת להפרה, והכחישו מכל וכל שבן-אנוש חייב למסור דין-וחשבון לאחרים על אמונתו הדתית. אלא שהעדר הסובלנות הוא כל-כך טבעי לבני המין האנושי עד שהחירות הדתית לא מומשה כמעט בשום מקום, למעט במקומות שבהם אדישות דתית, הסולדת מכך שיפריעו את שלוותה על ידי סכסוכים תיאולוגיים, הוסיפה את משקלה למאזניים. בליבם של כמעט כל האנשים הדתיים, אפילו בארצות הסובלניות ביותר, חובת הסבלנות מתקבלת בהסתייגות לא-מפורשת. אדם אחד יוכל לשאת סטיות בענין ניהול הכנסייה, אך לא סטיות מן הדוגמה. אחר יכול לשאת כל אדם, אלא-אם-כן הוא מהסרים למרות האפיפיור או שהוא אוניטרי, עוד אחד יוכל לשאת כל מי שמאמין בדת המבוססת על רעיון ההתגלות, אחרים מגלים רוחב-לב מעט יותר, אך נעצרים כאשר מדובר באמונה באל ובעולם הבא. בכל מקום שבו רגשותיו של הרוב הם עדיין אמיתיים ועזים, נמצא שהוא וויתר רק על מעט מתביעתו כי יצייתו לו. "
העיקרון הטוטאלי של חרות
הפרט
" מטרתה של מסה זו היא לקבוע עיקרון אחד פשוט מאוד, שהוא
הראוי להנהיג באורח מוחלט את התעסקויותיה של החברה עם היחיד במה שנוגע לכפייה
ולפיקוח, בין אם האמצעי המשמש אותה הוא כוח פיזי, בצורת עונשים חוקיים, ובין אם הוא
כפייה מוסרית באמצעות דעת הקהל.
העיקרון הוא שהתכלית היחידה המעניקה לבני
המין האנושי, כיחידים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול,
היא הגנה עצמית. שהמטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה
מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית,
אינה הצדקה מספקת. אי-אפשר לכפות עליו בצדק עשייה, או הימנעות מעשייה, מפני שיותר
טוב יהיה בשבילו כך לעשות, מפני שזה יעשה אותו יותר מאושר, מפני שלדעת אחרים יהיה
זה חכם, או אף צודק, לנהוג כך. אלה הם נימוקים טובים לנזוף בו, לדון איתו בהגיון,
לשכנעו, להפציר בו, אבל לא להכריחו או להביא עליו רעות כלשהן אם הוא נוהג אחרת. כדי
להצדיק זאת, צריך להעריך כי ההתנהגות שממנה רוצים להרתיעו תביא רעה על מישהו
אחר.
החלק האחד בהתנהגותו של כל יחיד אשר לגביו
הוא חייב בדין-וחשבון לחברה הוא זה הנוגע לאחרים. בחלק הנוגע רק לעצמו, עצמאותו היא
מוחלטת, מתוקף זכות. ביחס לעצמו, ביחס לגופו ולנפשו שלו, היחיד הוא ריבון.
"
הצורך לרדות בבורים כדי שיהיו מסוגלים
לחיי חרות
" כמעט אין צורך לומר, אולי, כי דוקטרינה זו
נועדה לחלו רק על בני-אנוש שיש להם כישורים של בגרות. אין אנו מדברים על ילדים, או
על אנשים צעירים שגילם נמוך מן הגיל שאותו החוק יכול לקבוע כגיל הבגרות של גברים או
של נשים. על אלה שעדיין נמצאים במצב הדורש שאחרים ידאגו להם יש להגן מפני מעשיהם
שלהם כמו גם מפני פגיעה חיצונית.
מאותו הטעם אנו רשאים להוציא מן הדיון אותן
חברות המפגרות בהתפתחותן, שאצלן אפשר להתייחס לגזע עצמו כאל מי שעדיין נמצא
בקטינותו.
הקשיים המוקדמים העומדים בדרכה של התקדמות
ספונטנית הם כל-כך גדולים, עד שרק לעיתים רחוקות ישנה ברירה כלשהי בין אמצעים
להתגבר עליהם. ושליט שמפעמת בו רוח של שיפור, רשאי להשתמש בכל אמצעי שישיג מטרה,
אשר בדרך אחרת אולי לא ניתן להשיגה. עריצות היא צורת שלטון לגיטימית כשמתעסקים עם
ברברים, בתנאי שהמטרה היא השיפור שלהם, והאמצעים מוצדקים בכך שהם אכן מקדמים מטרה
זו. החירות, בתור עיקרון, אין להחיל אותה על שום מצב עניינים הקודם לזמן שבו הופכים
בני המין האנושי למסוגלים לשפר את עצמם באמצעות דיון חופשי ושווה. עד אז אין להם
אלא ציות גמור לאכבר או לשרלמן כלשהו, אם מתמתזל מזלם למצוא אחד כזה.
אבל מן העת שבה רוכשים בני המין האנושי את
היכולת להיות מודרכים לשיפורם העצמי על-ידי הכרה ושכנוע (תקופה שהגיעו אליה זה כבר
כל האומות שבהן עלינו לעסוק כאן), כפייה, בין אם בצורתה הישירה ובין אם בהטלת הכאב
של עונשים על אי-שמירה על החוקים, אינה קבילה עוד כאמצעי שנועד לשרת את טובתם שלהם,
והיא ניתנת להצדקה רק לשם בטחונם של אחרים. "
נשלח ב-21/8/2012 19:30
maxmen כתב:
ואם כך למי יש את המונופול על השקרים ?
מי מחליט איזה שקר נכון וצודק ומוסרי ואיזה לא נכון ולא צודק ולא מוסרי,
אם כי לא מונופול אלא הכי מתקרב למונופול, וקטור, כי אין אסימפטוטה-מונופול מוחלט לאף אנוש.
***למשל: תפילה, כל חכם מהחכמים באמת ידעו שאנו מתפללים לריק (כלומר תפילה בעצמה. לא תביא הוקוס פוקוס, כלומר אמירת המילים לא פועלת על מלאכים\חוקי טבע)***
לא פועלת על חוקי טבע, ברם פועלת על מתפלל עצמו להתאים את עצמו לחוק, לכן אינה שקר. גם במשלים אחרים.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
נשלח ב-21/8/2012 20:32
כמה מעלות טובות לעלמא דשיקרא
אילו לא היה הקבה אומר ואני זקנתי אלא ואדוני זקן בכדי להרבות שלום אצל אבות אומתינו דיינו
אילו לא היתה שרה אומרת אחות אברהם אנוכי ולא היינו אז זוכים להיות מזרעו של אברהם דיינו
אילו לא היה יעקב אומר אנוכי עשיו בכוריך ולא היינו זוכים לברכה ויושבים אלפי שנה איש תחת גפנו ותאנו בזהב וכסף כמונו דיינו
אילו לא היתה לאה יודעת את הסימנים ולא היתה מביאה את יהודה בכדי שהיינו נקראים יהודים דיינו
אילו לא היתה רחל אומרת ללבן אורח נשים לי ולא היתה אז דרך אפרתה גורמת יומא דפגרא בחודש חשון דיינו,
אילו לא הודה יהודה ולא היה דוד יוצא מזרעו בכדי שנצפה לשובו של משיח בן דוד דיינו ,
אילו לא אמרו שפרה ופועה לפרעה כי חיות הנה העבריות ולא...... דיינו
ועכשיו.......
נשלח ב-22/8/2012 15:57
**"*למשל: תפילה, כל חכם מהחכמים באמת ידעו שאנו מתפללים לריק (כלומר תפילה בעצמה. לא תביא הוקוס פוקוס, כלומר אמירת המילים לא פועלת על מלאכים\חוקי טבע)*** לא פועלת על חוקי טבע, ברם פועלת על מתפלל עצמו להתאים את עצמו לחוק, לכן אינה שקר. גם במשלים אחרים.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
ינוח"
אגב,מה פשר הכוכבים?
התפילה פועלת על המתפלל רק כאשר הוא מאמין שיש שומע (ועונה לפעמים) אבל איזה מתפלל יעמוד להתפלל בידעו שאין מי ששומע?כלומר כמו מטורף הוא מדבר אל הקיר או לעצמו?הרי הגיוני יותר לרקוד במקום זה. זה לפחות ירומם את מצב הרוח.
נשלח ב-22/8/2012 19:35
[quoteאגב,מה פשר הכוכבים?
[/quote]
הלא ציטוט הוא.
***ועונה לפעמים***
הלא סכיזופרניה היא לשמוע קולות.
***הרי הגיוני יותר לרקוד במקום זה.***
לרקוד ללא צופה? הלא הזוי?
J
גם לרקוד זה טוב ליהודים
"הוי כינרת שלי...
שירי לי כנרת שיר מזמור ישן שירי לי כנרת שיר לי הגולן..."
שקר או אמת כאן?
ואילו להאמין כי הא-ל יכול לדבר או לשמוע באופן פיסי, חמור זה מעבודת אלילים נורמטיבית.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
נשלח ב-22/8/2012 19:56
בשביל ציטוט נועדו מרכאות.הלא כן?
אילו שלש פעמים ביום כל יום כל הזמן אדם היה פונה אל הכינרת ואומר:שירי לי כינרת שיר ישן נושן" אכן אותו אדם היה אמור להתאשפז בכפיה ובצדק.
נשלח ב-22/8/2012 20:02
תוקן על ידי הוא_אה ב- 22/08/2012 20:37:38
נשלח ב-22/8/2012 20:06
תוקן על ידי הוא_אה ב- 22/08/2012 20:36:44
נשלח ב-23/8/2012 14:20
אפריםבן כתב:
בשביל ציטוט נועדו מרכאות.הלא כן?
עבור ציטוט ספציפית מתגובה בפורום עובדים לפעמים בכוכבים.
ולשאלתי לא ענית
***...אותו אדם היה אמור להתאשפז בכפיה ובצדק.*** טוב לב וצדק המום
ולפעמים שומעי קולות בינתיים נשארים בחופשי?
ומה עם מאמינים כי אצל הא-ל יש אצבעות בהן כותב משהו, הם באיזה צד הסורגים?
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
תוקן על ידי ינוח ב- 23/08/2012 14:47:54
נשלח ב-23/8/2012 14:44
למה אתה מתכוון באמרך שמיעת קולות או כתיבה באצבעות? הרי אף אחד לא סבור שהאל משמיע קולות או כותב באצבעות. המאמין סבור שהאל עונה לתפילות-כלומר מושיע.
וכנ"ל כל השאר..
בבקשה תבהיר בפרוט מה הנקודה שלך.
תוקן על ידי אפריםבן ב- 23/08/2012 14:45:54
נשלח ב-23/8/2012 15:25
אפריםבן כתב:
הרי אף אחד לא סבור שהאל משמיע קולות או כותב באצבעות.
אשמח אם תגלה מה כל אחד מן המאמינים מאמין מי כתב את הלוחות הראשונים ובמה.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
נשלח ב-23/8/2012 15:32
מי אמר שהלוחות הראשונות בכלל נכתבו הרי אף אחד לא ראה אותם.
נשלח ב-23/8/2012 15:35
ינוח בעידן המדפסות הלייזר אתה שואל? הרי ה' מתואר כאש להבה!
נשלח ב-24/8/2012 15:59
ירוחםשמ כתב:
הרי ה' מתואר כאש להבה!
מה שידוע, קודח אש באף הא-ל מי שחושב שהא-ל הוא אש או להבה או גשמי אחר.
