מה שם מחבר הספר " ברכת שמואל - המבואר" ?

זיהוי,

הרב עובדיה מעולם לא תקף את המעיינים האמיתיים,חלילה לו.

זה קצת יותר מתוחכם.

אלא פשוט כל מי שהולך בדרכי החריפות או דרך העיון העמוק הנהוג בישיבות  כיום ( נניח ישיבות בריסק ) הרי לדידיה הוא לא מעיין אמיתי אלא מחלק חילוקים של הבל, מכלה את זמנו וכו' ואינם יודעים הלכה ולא מבינים וטועים... "חילק ובילק" וכו.( לבטח מוכרות לך טענותיו מהקדמותיו לספריו ומאותה אגרת שכתב בנו שהם מצטטים כתוכי מספרי האחרונים  ).

ואני ראיתי בעיני איך הוא התלוצץ על אותם ת"ח ואברכים המוסרים נפשם על התלמוד בעיון כדרכם כפי שקיבלו מרבותיהם , וציבור שומעיו שהיו ביניהם בעלי בתים עמי הארצות וחוזרים בתשובה , הצטרפו לגיחוכים וחייכו וליגלגו גם כן על אותם לומדי תורה. אני מבין שכוונתו לשם שמים לטעמו, אבל מכלל התלוצצות לא יצאנו. וכשזה נעשה בפני ההמון,  זו טעות איומה. ( וכמה אפרוחים סומים פוערים פיהם נגד ראשי ישיבות על סמך דבריו הללו, בעיני ראיתי ובאזניי שמעתי,  ומקילים על גאוני עולם בישיבות ומזלזלים בהם שכאילו הם מאבדים זמן ומבלבלים במח וכו'. והם עצמם לא הגיעו להיות עפר לרגליהם.).

אני משוכנע שאם אי מי מראשי הישיבות ירצה להתלוצץ על ספרי הגר"ע באוזני תלמידיו או המון עם הוא יוכל לעשות זאת ואף ביתר קלות, אבל אני לא ראיתי מישהו מביניהם שיעשה ככה, וזה אמור ללמד מה טיבם ומוסרם האישי, וההפרש שבינם לבינו.

*

לגבי מושא הדיון כאן, הרב הנ"ל הוא ת"ח ואפשר שטעה בעיונו ואפשר שנעלמו ממנו גמרות מפורשות,( כתבתי שגם אני לא מסכים עם כל מה שכתב ולדעתי טעה בכמה דברים )  אך עיונו עיון של ת"ח וכדי לבטל דבריו צריך להביא ראיה כדרך התורה ולא לצאת בהצהרות על שיבוש וחריפות מגונה וכו'. ( מה גם שישנו הבדל מהותי בין עומק עיוני לבין חריפות . ואכמ"ל )

מוטי
דבריך על הזבובים והדבש - מיוסדים בבראשית רבה פרשה סט:

נראה לי שלגופו של הדיון יש להוסיף את חילוקו החריף משהו (זיהוי...) של האור שמח בהלכות שגגות ה,ז, כמו כן המעיין בהלכות דעות ד,יט יקשה - מה יעשה רווק שהגיע למידה המנויה שם? ואמנם חטא כשלא נשא אשה בזמנו, ברם בזמן הזה שקשה לגברים להתפשר והם לכאורה בבחינת "מה יעשה הבן ולא יחטא?", ותעיד על כך העובדה שעם עליית גיל הנשואין עלתה המודעות, הספרים והטיפולים לעניין זה. 

להלן קטע מתוך דברי המחבר "תלמוד מוסבר" (להלן: "הכותב"), לקוח מתחילת תשובת ההיתר להוז"ל, ולצידם אכתוב את השגותי. הציטוט להלן מדוייק כפי שהורד מאתר הכותב:

בבא בתרא נ"ז עמוד ב': "ועוצם עיניו מראות ברע", אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה. לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.

ועל זה הוא כותב: "תוכן הקושיא לפי לשון הגמרא והרשב"ם: הגמרא מעמידה את הפסוק שמדובר כשאין דרך אחרת. יש מציאות לפנינו שהוא הולך. יש ליד הדרך כובסות, הוא יכול להסתכל עליהן או להטות פניו לצד אחר [מהמסקנא מבואר שקיימת אפשרות מצד המציאות שיטה פניו לצד אחר]. לא מובן לגמרא למה להזקיק את החסיד להטות פניו לצד אחר, למרות שבאופן מעשי זה אפשרי, הרי אנוס הוא שלא להטות פניו לצד אחר ואנוס רחמנא פטריה. למה אנוס הוא שלא להטות פניו לצד אחר, כי הוא מתאווה להסתכל בנשים". עכ"ל.

יש כאן כמה מונחים שגויים לענ"ד (המשפיעים על מסקנתו שתובא בהמשך):

א)      "הוא יכול להסתכל עליהן או להטות פניו לצד אחר" - זה לא שהוא "יכול" להסתכל עליהן, אלא שהוא חייב להסתכל עליהם בדרך הליכתו, או שהוא יטה את פניו ואז הוא לא יראה אותן. יוצא שיש כאן שתי אפשרויות, או שהוא יסתכל עליהן בדרך הליכתו, או שהוא יטה את פניו מדרך הליכתו ואז הוא לא יראה אותן. להלן יבואר ההבדל בין שתי הפירושים.

ב)      "למה אנוס הוא שלא להטות פניו לצד אחר, כי הוא מתאווה להסתכל בנשים" - הבנתם מה כתוב כאן? לפי דבריו, הגמרא אומרת שאותו אדם שהולך בנהר ומתסכל על הנשים הוא נקרא אנוס במה שהוא מסתכל עליהם, למה? כי הוא מתאווה להסתכל בנשים!!!

דהיינו אדם שהולך ליד חנות שמוכרת נבלות וטריפות, והוא תאב להם, מותר לו לאכול, כי הוא אנוס! וכך הוא יכול לעבור על כל התורה כי לאחר שהוא מתאווה הוא בגדר אנוס.

אולם הפשט הפשוט בגמרא הוא: שכיון שהוא מוכרח לעבור שם, והוא לא עובר שם כדי להסתכל בנשים, אלא לצורכו שהוא מוכרח לעבור שם, אז הוא בגדר אנוס "במה שהוא עובר שם", וכיון שכן, אף שבדרך הוא רואה את הנשים, הוא בגדר "אנוס" לראותם, כיון שהוא מוכרח לעבור שם.

שהרי הדיון כאן הוא לא אם מותר לו להסתכל בנשים כשהוא עובר, אלא אם מותר לו לעבור שם כיון שיש שם נשים, ובדרך הליכתו הוא מוכרח להסתכל עליהם, ועל זה אמרה הגמרא שכיון שהוא אנוס לעבור שם, וממילא הוא אנוס להסתכל על הנשים בדרך הליכתו, לכן אינו עבור על איסור.

הא למה זה דומה, לאחד ששאל את רבו אם מותר לו לעבור ברחוב מלא פריצות בלב תל אביב, ואמר לו רבו שאם אין לו ברירה הוא אנוס ומותר לו לעבור שם. האם כאן היינו מפרשים שהאונס הוא בגלל שהוא מתאווה להסתכל בנשים, או שהאונס הוא שהוא מוכרח לעבור שם. כי השאלה כאן לא אם מותר לו להסתכל על הנשים, אלא אם מותר לו לעבור שם, שזה פשוט שאם הוא לא מוכרח לעבור שם היה אסור לו להסתכל על הנשים, אף שלבו מתאווה להסתכל בהם, ודומה זה לאי איכא דרכא אחרינא דרשע הוי, ולא נאמר דכיון שהוא מתאווה להסתכל בנשים חשיב אונס ומותר לו ללכת שם ולהסתכל בנשים.

עוד הוא כותב: "ובוודאי שלא מדובר כאן במסתכל אגב הליכתו שאין בזה שום איסור וגם לא שייך בזה שאנוס להסתכל. והגמרא תמהה ולא מבינה למה הפסוק מזקיק את מי שרוצה להיות חסיד להימנע מלהסתכל ולהטות פניו לצד אחר. הרי מפורש כאן שכשיצרו אונסו אין כאן עבירה כלל".

ג)       ובוודאי שלא מדובר כאן במסתכל אגב הליכתו שאין בזה שום איסור וגם לא שייך בזה שאנוס להסתכל – למה לא מדובר כאן במסתכל דרך הליכתו, ומדוע אין בזה כל איסור, והרי הרשב"ם (שהביא שם באותו מאמר) פירש כן להדיא: "אנוס הוא - אם מסתכל דרך הליכתו". וגם למה לא שייך בזה אנוס להסתכל, שהרי כיון שאנוס הוא ללכת, ממילא אנוס הוא להסתכל. אלא שהוא כתב קודם לכן שהוא "יכול להסתכל", ולכן הגיע למסקנא שהוא לא אנוס להסתכל, אולם הגמרא מבינה שדרך הליכתו מוכרח הוא להסתכל, ולכן אנוס הוא להסתכל.

ד)      והגמרא תמהה ולא מבינה למה הפסוק מזקיק את מי שרוצה להיות חסיד להימנע מלהסתכל ולהטות פניו לצד אחר - קודם כל הוא מניח מונח שמותר להסתכל כיון שהוא אנוס שהרי הוא מתאווה להסתכל בנשים, ואז הוא מסביר שכוונת הגמרא לשאול מפני מה הכתוב מזקיקו לעצום עיניו הרי הוא אנוס להסתכל שהרי הוא מתאווה להסתכל בנשים, ותאוותו זו מתירה לו לעבור על איסור תורה להסתכל בנשים.

ומכאן הדרך קצרה להגיע למסקנא זו: "הרי מפורש כאן שכשיצרו אונסו אין כאן עבירה כלל", הבנתם?! הגמרא מתירה להדיא שמי שיצרו אונסו לעבור איזו עבירה, הוא יכול לעבור אותה כיון שהוא אנוס בדבר.

אולם הביאור הנכון בגמרא הוא: שכיון שהוא אנוס לעבור שם, וממילא הוא אנוס להסתכל, אם כן למה הכתוב מזקיקו לעצום עיניו כשהוא הולך שם.

ואין כאן ענין עם יצרו כלל, כי לא איכפת לנו כאן מה יצרו רוצה, איכפת לנו אם על פי ההלכה מותר לו לעבור שם אף על פי שבהכרח הוא יסתכל בנשים או לא.

איני יודע איך זה משליך על הפסק אם מותר להוציא שז"ל, כי לא המשכתי לקרוא את המאמר, אבל הקו ברור, שכשהיצר אונס את האדם לעבור עבירה, והוא נשמע לו, אין בזה איסור כלל, כי הוא אנוס על פי יצרו!. אקוה שהבנתם נכון!.

יש לעשות עוד חשבונות בסוגיא לפי הבנתו, אך לא עת האסף, רק אעשה עוד חשבון אחד:

מה יהיה הדין בצורה הפוכה ממה שהביאה הגמרא, אם בדרך הליכתו בנהר אינו מוכרח לראות נשים כי הם עומדות בצד, ורק אם יטה את עצמו יראה אותם האם מותר לו או אסור. לפי השחבון שלו יהיה מותר שהרי יצרו אונסו, ולפי החשבון שלנו יהיה אסור, שכל ההיתר הוא שהוא אנוס לעבור שם, ואנוס הוא לראות נשים בדרך הליכתו, אבל כשהנשים בצד הוא לא אנוס לראותם, ואין לו שום היתר לראותם, אף אם יצרו אונסו לראותם.

זה רק קטע קטן מתוך תשובה ארוכה שכתבה הכותב בענין הוז"ל, שעוד לא הספקתי לקרותה. אולם דומני שדי בזה לעת עתה.

המסקנא המתבקשת מכל זה מובנת למבינים.

מסקנתו ההלכתית דומה במקצת לדברים המקובלים בשם ר' צדוק הכהן מלובלין. היינו שלא המציא כלום. אלא שבידוע שכל מי שביטל את התפילה מכל מיני סיבות מוצדקות ככל שיהיו (תיאור מעניין יש בחיי שלמה מיימון וד"ל) - הרי שגרם הרס. והוא דומיא דערקתא דמסנאה, שאף שאין זה עיקר הדין כיון שעוקרים מוסכמות הלכתיות - הרי שנעקר השרש ואתו עשבים רבים. ראה מה שפירש העקידה ב'כלחך השור את עשב השדה' ותרווה נחת. ובעניין הוז"ל, לענ"ד הסיפור שלו עם התלמיד שמתוך הייסוים שרף את אמתו פשוטו כמשמעו הוא התמריץ העיקרי לכל הנ"ל, היינו שיש כאן זריקת חץ ואח"כ סימון המטרה. אלא שאף שהסיפור מזעזע ודורש שינוי משמעותי, יש מקום להתווכח עם דרכו ההלכתית בעניין זה. לדעתי גם המחבר הנ"ל טועה בהסתכלותו על נפש האדם, וזו בעיה של חלק מהעילויים שהם רואים את העולם כאילו כולם כמוהם וקשה להם מאד להבין בעיות של אחרים, וד"ל.

נקודה נוספת שרציתי להעיר:
במקומות רבים ניכר שמחשבתו חופשית, הוא מברר את הדברים משרשם ואף יוצא מהמוסכמות החרדיות (הדוגמאות שהזכרתם, צורת הלימוד בישיבות ועוד). אך במקומות רבים דעתו סגורה ומסוגרת והוא מובל שבי אחר רבניו מבלי להבין או לנסות להבין.
לדוגמא, הוא מדריך שם לא ללמוד את פירוש הסולם לזוהר, וכותב שרבותיו הורו לא ללמוד זאת, והוא לא ראה צורך לשאול מדוע.
בענין התכלת, כתב שלא למד את הסוגיה, ולא רואה צורך ללמוד אותה, כיון שלא ראה שרבותיו למדו אותה.

הערה נוספת (מבלי לחוות דעתי על סוגיות מסויימות ומבלי לזלזל בו):
בעמוד הראשון של השרשור היתה ניכרת התפעלות מיוחדת מדבריו, אך לא הבינותי מדוע: בקיאות גדולה לא ראיתי (לא במפרשים, לא בפוסקים ולא בספרי אמונה), חריפות עצומה לא מצאתי (א"כ לפרש את הברכת שמואל זה הישג). אמנם נכון שראיתי בדבריו דברים יפים ומקוריים, אך לא ברמה שהצטיירה מההתייחסות אליו.