מה שם מחבר הספר " ברכת שמואל - המבואר" ?

פורתניק,

נלענ"ד שלא ירדת לסוף דעתו ולא הבנת את קושיותיו, ואכן זכית לכוין לדעת הגאון רבי יובל שרלו שליט"א. ראה שם בתגובות למאמר. אך ראה שם מה שהמחבר משיב על דבריו. ויש לעיין עוד בטענותיו.

אני לא מביע עמדה בעניין כי היא באמת דורשת עיון עמוק לפני שמחליטים. ודאי לא כשגאון כמותו כותב וגם עומד על דבריו שיש בהם סברא לא יהיה נכון לדחות דבריו כלאחר יד או באוקימתות משונות .

*
לתועלת המעיינים.

יש דברים שצריך להבהיר לפני שבכלל מתחילים לעיין בדבר מבחינת ציור המציאות הרבה לפני בחינת ההלכה שאליה איני נכנס ( ראה לגר"א על שבת דף י ). למשל מה זה כובסות העומדות על הנהר ?

* אין מדובר כאן בסתם נשים יפות העוברות ברחוב שהוא עלול לחטוא בהסתכלות עליהן, אלא מדובר כאן כשהיה בזמנם דרך לכבס על הנהר. והנשים המכבסות היו עומדות וכורעות על שפת הנהר, ובדרך הכביסה גם היו פושטות מלבושן העליון ומגביהות שפתי חלוקן ומגלות זרועותיהן ורגליהן ומתכופפות כשרגליהן חשופות ופעמים כשהיו מכבסות בגדי עצמן באותה הזדמנות, אף היו נשארות בגילוי חלק עליון שלהם. ולא היו בושות בכך כיון שהמקום היה בין נשים לבין עצמן והרי הוא כמרחץ נשים הפתוח לעין כל. 


* בנוסף צריך להבין מה שאנשים מניחים כמובן מאליו שההולך הוא "אנוס " ללכת שם או "מוכרח" ללכת שם. גם הם מניחים וזה ברור שכן האמת איתם, שיש איסור חמור להביט בנשים ובפרט שהן חצי עירומות . גם יש מניחים ( כדברי פורתניק הנ"ל ) שהוא מוכרח להסתכל בנשים ואין לו ברירה אחרת בהליכתו.

כעת צריך להבין, מי ומה אנסו ללכת באותה דרך ולהביט בנשים עירומות ? ( ואם נעשה כאן אוקימתות של פקוח נפש וכדומה  ,הרי אין לדבר סוף וסוגיא מעיקרא ליתא ). גם צריך להבין שאין מדובר כאן בסתם נשים אלא שחציין עירומות , והוא דבר שהוא כמעט פסיק רישיה בעריות שיהנה מהנאת הבטה. ואם יש להניח כדעת הסוברים שיש איסור מן התורה להינות בהבטה בהן, הרי שהתירו לו ללכת ולהינות בהבטה כיון שהוא "אנוס" ללכת בדרך ההיא.אף שלא נודע לנו טיבו של אונס זה ומי אנסו על כך.


* עוד בעניין ההכרח של ההולך ללכת בדרך ההיא, צריך לשאול שאלה בסיסית ביותר, כשרואה שיש לפניו נשים כובסות וחציין עירומות, מדוע לא ישהה במקומו עד יעבור זעם , ולא יכניס עצמו במקום סכנת איסור ערווה ? יתירה מכך, מדוע לא ינוס על נפשו ? ובדידי הווה עובדא , לפני שנים רבות הלכתי עם יהודי צדיק אחד כאן בנתניה שהיה דרכו לעצום עיניו מראות ברע ביותר עד שנפלו עפעפי עיניו וכמעט שלא היה יכול לפותחן עד הסוף לעולם. פעם אחת נצרכנו ללכת לעניין חשוב מאד בבניין מסויים, וכשנכנסנו הוא שמע קולן הבוטה של נשים חילוניות במדרגות ומייד נס בבהלה מהמקום ולא שקל אף לרגע לצדד פניו הצידה או לעצום עיניו כדרכו. ( ונלענ"ד שמהטעם הפשוט שחסיד כל היכא דאפשר לו להימנע , אף במקום צורך, לא יכניס עצמו לנסיון )


* עוד בעניין ההכרח להסתכל בנשים בדרך הליכתו כדעת הסוברים כן , איך יצוייר הכרח להסתכל ? הרי בקל הוא יכול להשפיל מבטו בתוך ד אמות למשך כמה רגעים עד יעבור זעם, וכדרך רב שהיה נוהג כן כל ימיו,  ובמעשה קל שכזה יציל  ויימנע מאיסור של הבטה בנשים שהן חשופות וגלויות. והנה הגמרא מתרצת שהוא יכול לצדד מבטו ולכן נקרא חסיד, שמע מינה שאם אינו מצדד מבטו , חסיד אינו נקרא אך ודאי שאינו רשע. ומדוע אינו רשע ? הרי במעשה קל שכזה יכול להיחשב לו דאיכא דרכא אחרינא לגביה דידיה. שאותו מעשה קל הוא הדרכא אחרינא דידיה. אם כן, איך יצוייר הציור הנדיר הזה שאין לו ברירה אלא "חייב " להביט בנשים. ואנחנו מכירים בעצמינו מידי יום ביומו שכמעט והדבר לא אפשרי לעולם ותמיד יש דרך להימלט מזה.

אלו רק שאלות מן המציאות שיש לשאול עוד בטרם רוצים להיכנס לענייני הלכה, ויש עוד שאלות. ולאחר שתתברר המציאות יש לעיין מה דעת ההלכה במקום כזה וכזה.


בכל אופן, איני חושב שראוי לדחות דברי הרב הנ"ל בריתחא דקדושה  ולהטיח כנגדו כאילו סותר גמרא מפורשת ובא להתיר איסורי תורה כיון שבעל תאוה מעוניין בכך. ( הגם שכבר מצינו כיוצא בזה בברי רבי אלעאי וכדעת התוספות ודלא כרבינו חננאל)


[ הערה קטנה:  הרמב"ם והשו"ע השמיטו את ההיתר בדליכא דרכא אחרינא. לענ"ד כיון דסברו שהגמרא היא מדינא ולא דקא משבח קרא במילי דחסידותא, ואשר על כן לא היה להם מקום להיתר זה כיון דהוא נכלל באיסור הכללי של להלך אחר אשה בשוק שחובתו לסלק עצמו לצדדין בהיכא דלא אפשר בדרכא אחרינא, והטעם דסברו הרמב"ם ושאר פוסקים שאין בזה עניין לשבחא בעלמא, הוא מטעמא דכתיבנא דלא שייך אונס אמיתי בדבר כזה , לא בדרך הלוכו ולא בהכרח הבטתו. וכשהגמרא דחתה שיכול לצדד פניו, ממילא אגלאי דתו ליכא אונס , וחזר הדין לכל אדם לסלק פניו לצדדין מן הדין. לכן השמיטו זאת הרמב"ם והשו"ע. ואין מקום לפלפול הרב הנ"ל אלא לדעת הרשב"ם ודעימיה שאין משמעות הקרא אלא בשבח למילי דחסידותא.וממילא כל שאינו חסיד לצדד גם לא נקרא רשע. אשר על כן אוקימתתת הגמרא דהוא אונס , יכולה להתקיים. ]

תוקן על ידי מוטיבןשלום ב- 28/08/2012 05:26:23

העירו לי מדברי רבי אלעאי בקידושין, ולדעתי יש מכאן יסוד להבנה בעניין אונס בעבירה.

ובאמת בעניין רבי אלעאי הזקן שאמר ילבש שחורים וכו ' וכתב רה"ג והר"ח שח"ו לא הותר לו הדבר אלא שמתוך כך ייכנע יצרו וכו'. וחלקו התוספות וכתבו שאין הדבר כן, אלא לגמרי משמע. יש שהבינו שהבין הר"ח בדר"א שהתיר את הדבר, לכן אוקים לה שמתוך שלובש שחורים יישבר יצרו. שלא תיסק אדעתין להתיר איסור. ועל כך חלקו התוספות לגמרי משמע , ומכאן הבינו הנ"ל שכוונת התוס' שהותר האיסור בכהאי גוונא. אך לכאורה צ"ע מי הכריחם להבנה זו במחלוקת ( אף שכך משמעות פשט הלשון ), הרי שיכולנו לומר שלא בא ר"א אלא לצמצם האיסור כדק"יל מאכילין אותו הקל הקל תחילה, ועל זה אמרו חז"ל בכל דרכיך דעהו אף בשעת עבירה. ולא הותר האיסור מעולם אלא שחל חיוב אף על הבעל עבירה להימנע מחילול השם בעשותו העבירה. ולכאורה צ"ע מה החרדה שחרד רבינו חננאל , וביותר צ"ע על אלו שהבינו בדעת התוספות שיש כאן היתר ממש.

אלא מה שנראה לי העניין הוא כך, עיקר קושי הראשונים היה בהנחה הבסיסית שקיים מצב של "יצרו מתגבר עליו " עד שאינו יכול אלא לעשות עבירה. כלומר הייתכן אונס מעצמו לעשות דבר עבירה. הייתכן מצב דלא מצי כייף ליצריה כשבהוא מתעורר מעצמו. ויש בדבר הזה עניין שהוא הרבה יותר מאשר דיון הלכתי אלא הוא נוגע לעצם עניין התורה והבחירה של האדם. האם ייתכן שיהא אדם אנוס לעבור על המצוה רק מפאת טבעו ורצונו. עד כדי שאף אם ילך לעיר אחרת, עדיין יצרו אונסו לכל זה.

והנה רב האי גאון ורבנו חננאל  לא יכלו לקבל מציאות של אונס לעשות עבירה ( במתעורר מעצמו לכך ולא כשאנסוהו לכך בגופו כמו דקי"ל בהדביקוהו על הערוה וכמו שכתב הרדב"ז בתשובות דמעתה חשיב אנוס בכה"ג ), ולכן כתבו שעל כרחך לא היתה כוונת רבי אלעאי אלא לשבר יצרו. ולכן לא יכלו לפרש שאין כוונתו אלא למצמם את האיסור כדקי"ל בכל דרכיך דעהו אף בשעת עבירה כנ"ל, כי אין לכך כל התחלה בציור הזה ואי אפשר בכלל להעמיד ציור כזה שיהא יצרו כופהו עד שאין לו ברירה אלא לעשות עבירה ואנו נדאג לו לצמצם האיסור. והתבטאו בלשון חריפה " חס ושלום שהותר לו " כי אם אכן יש אונס בדבר הרי שהדבר מותר.

אך התוספות סבורים שיש מציאות של דלא מצי כייף ליצריה גם בהמתעורר לכך מכח טבעו לכן לדידם יש הבנה בדברי רבי אלעאי שלגמרי משמע ואז אכן יפרשו שהכוונה למצמם חומרת העבירה וכדאיתא במאכילין אותו הקל הקל תחילה ( לא ממש כעין זה אלא בדדמי ליה ) והוא כמו שאמרו אפילו בשעת עבירה לזכור את השם . היינו כאן  להימנע מחילול השם ולעשות העבירה בסתר מתוך כוונה קדושה וטהורה שלא לחלל את השם.

והנה כו"ע מודו שיש מציאות שיצריהאנסיה באשה שתחילתה באונס וסופו ברצון, וכפי שביאר זאת הרמב"ם. ולכאורה צ"ע לפ"ז סברת הר"ח , אלא שמחלוקתם האם טבע האנוש המתעורר מעצמו דינו כטבע חיצוני הבא עליו. שלדעת התוספות גם טבע פנימי דגינו כטבע חיצוני ולהר"ח יש לחלק. שלא הותר אלא בחיצוני והפנימי אינו אונס. ויש בזה עוד עניין שמהיכן נובע הפנימי, שלדעת התוספות מגיע מן החיצוני ולדעת הר"ח מגיע מעצמו.ואעפ"כ אף לדעת הר"ח יש מציאות שלא יוכל הפנימי לנצח כל היכא שחיצוני מסייעהו. לכן באשה מודו שיצרה אנסה. ולהתוספות אין חילוק , שמציאות החיים לעיתים היא המעוררת את הפנימי ושייך בזה כפיה ומה יעשה הבן ולא יחטא.


וכל זה מוכח בשלוש מילות שכותב הרי"ף תלמיד הר"ח במו"ק , שאין הלכה כרבי אלעאי, כי אף על פי כן על האדם לכוף יצרו, דקי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. כלומר דלא שייך כאן מציאות של אונס ולא שהותר הדבר מדין אונס. כי הוא יסוד בתורה שכל מה שיצרו של אדם מתגבר , לעולם הוא תחת שליטתו. ועל כרחך כנ"ל.

[ אני רק רוצה להוסיף הערה קטנה שאולי לא תתקבל אצל הלומדים, היות ועניין אנוס בעבירה אינו רק הלכתי אלא יש בו מיסודות הדת של עניין הבחירה החופשית, אני סבור שיש קשר לכך שרב האי גאון והר"ח רביה דהרי"ף עסקו בפילוסופיה מול הנכרים ודנו בעניינים כאלו, לבין בעלי התוספות שלא עסקו בעניינים מבחינה פילוסופית וקיבלו דברים כהוייתן, ולדידם הפילוסופיה תישאר במקומה בצ"ע ולא מפני קושיא כזו זה נשנה את מה שמשמע מן התלמוד.לכן לדידם אפשרית מציאות של יצרא אנסיה ולא מצי כייף ליצריה ]

תוקן על ידי מוטיבןשלום ב- 28/08/2012 07:18:39

תימה על כל מי מאותם פוסקי זמנינו שהשתמשו בהיתרא דליכא דרכא אחרינא, ( עיין שו"ת אגרות משה חאהע"ז ועוד. ).

התעלמו מכך שהרי"ף והרמב"ם והשו"ע התעלמו לחלוטין מהיתר זה ואסרו במוחלט . כלומר, שלדעת השו"ע מדינא חייב לעצום עיניו או לסלקא לצדדין ובהיכא דאי אפשר לו בהכי, לא חשיב אונס כלל, לא בהליכה ולא בהבטה ולא שייך בזה שום אונס,  ועליו למלט עצמו מן המקום ואין לו כל היתר להביט בנשים כעין כובסות הנ"ל, כלל. לא משום פרנסה ולא משום אריכות הדרך. ועל כל כיוצא בזה אמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה, על אחת כמה וכמה בנשים פרוצות. זו האמת לענ"ד אף שאני רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב .

( אלא שלדעת הרשב"ם וסיעתיה דהוא מילתא דחסידותא, יש מקום ששייך כאן אונס בהבטה,וזה תימה עצום כיון שבקל אפשר להימנע מכזה אונס להציל עצמו מאיסור תורה וכנ"ל,  ואם כן נמצא ששייך להתפלפל על דין רצונו וכוונתו בהבטת אונס זו,שמתוך שאינו מגלה את אי רצונו בפועל , שמיע ליה לרב הנ"ל דהוי רצונו בהבטה, שאם לא היה רצונו בכך היה משמיט עצמו בקל,  ואי חשיב אונס גם בהכי לדעת הרשב"ם , על סמך זה בנה הרב הנ"ל דייק סביב. וק"ל. )

תוקן על ידי מוטיבןשלום ב- 28/08/2012 08:58:55

יש להעיר גם לדעת בעל המאור (סנהדרין יח,א) שאם אנסה אשה אדם - כיון שזו הנאת עצמה מותר לו לבעול אותה. היינו שלדעתו זה נקרא אונס 

פורתניק,

ההסבר שלך בדברי הגמרא , הוא פשט הגמרא שכל תלמיד מבין וכפי שהעיר הרב שרלו כבר. תראה בבקשה מה שהרב הכותב השיב על ההבנה הפשוטה הזאת, ומה הכריח אותו לכך מתוך דברי הרשב"ם. בסוף הודעתי האחרונה כתבתי בסוגריים מה ההגיון שהוביל אותו למסקנתו, ועל זה כמובן אפשר להתווכח, אבל אי אפשר לצייר ציור שאין לו מציאות, כלומר שאדם מוכרח להביט ואין לו ברירה אחרת, ואם יש לו ברירה אחרת, תו לא חשיב אונס בדבר כזה של הבטה בעריות. ודו"ק )

מוטיבןשלום כתב:

נלענ"ד שלא ירדת לסוף דעתו ולא הבנת את קושיותיו, ואכן זכית לכוין לדעת הגאון רבי יובל שרלו שליט"א. ראה שם בתגובות למאמר. אך ראה שם מה שהמחבר משיב על דבריו. ויש לעיין עוד בטענותיו.

אני לא מביע עמדה בעניין כי היא באמת דורשת עיון עמוק לפני שמחליטים. ודאי לא כשגאון כמותו כותב וגם עומד על דבריו שיש בהם סברא לא יהיה נכון לדחות דבריו כלאחר יד או באוקימתות משונות .

ומכאן התגובה:
א) אי אפשר לקחת גדול מסויים ולפסול אותו על ידי בדיקה, ובגדול אחד לומר שלא ירדתי לסוף דעתו, וזאת בגלל שאתה מעריך אותו.

ב) כיון שיש ויכוח עליו, אז אם צריך עיון עמוק, מעמיקים, כדי לקבוע אחת ולתמיד אם אפשר לסמוך עליו או לא.

ג) אתה השתכנת שהוא גאון, תעשה שגם אחרים ישתכנעו כך, ולא לומר להם שהם לא מבינים.

ד) מה שהוא עומד על דבריו אינו ראיה, ואני מקוה שלא מזה השתכנעת שהוא גאון.

ה) הדברים לא נכתבו כלאחר יד אלא לאחר עיון מעמיק, אם כי בסוגיא זו לא היה צריך עיון מעמיק כל כך.

ו) לא ידעתי לאיזה אוקימתות משונות אתה מתכוין.

פורתניק,

אני יודע שהוא גאון, אף שאינני מכירו אישית,  ולא בגלל הפסק הזה.( אדרבה, על פסק זה הערתי כאן כמה הערות )
אבל זו לא הנקודה כרגע.

הדחיות שלך מוכיחות שלא ראית ולא ירדת לסוף כוונתו וראייתו מדברי הרשב"ם. לכן אמרתי לך פעמיים שתראה מה הוא כתב לפני שאתה דוחה אותו. אם זה קשה אני אעתיק לך:

בחור אחד שאל את הרב יובל שרלו על מה שנכתב כאן, ושלח אלי את דבריו.
הרב שרלו כתב:
"המסקנה כלל לא עולה מהמקרה הזה. המקרה הזה אינו מתיר לו להסתכל ולהתאוות, אלא מתיר לו ללכת אף על פי שאולי הוא ייאלץ להסתכל והדבר יביא לידי הרהור. כיצד אפשר להסיק מכך את "מוכרח להסתכל לשם הנאה" – אין היתר כזה בגמרא זו. הגמרא כאמור עוסקת בהיתר ללכת ולא בהיתר להסתכל". עכ"ל.

ראשית יש להבהיר שבוודאי מדובר כאן על הסתכלות לשם הנאה, כי אם רק רואה אגב דרכו פשוט וכתוב להדיא שאין בכך שום איסור.

הגמרא לא עוסקת בהיתר ללכת בדרך. הגמרא עוסקת בקושיא על הפסוק. הפסוק משבח את מי שעוצם עיניו שהוא חסיד.
הגמרא מכריחה שהפסוק מדבר כשאין דרך אחרת.
האדם כבר הולך בדרך, זו מציאות נתונה, לא דנים אם מותר לו ללכת או לא. יש אפשרות מעשית להטות פניו לצד אחר, כמו שמבואר במסקנה. הפסוק מזקיק אותו להטות פניו לצד אחר כדי שייחשב חסיד.
הגמרא מקשה על הפסוק לפי רשב"ם, וזה תוכן הקושיא לפי לשון הגמרא והרשב"ם:
יש מציאות לפנינו שהוא הולך ויש לידו כובסות, הוא יכול להסתכל עליהן או להטות פניו לצד אחר. לא מובן לגמרא למה להזקיק את החסיד להטות פניו לצד אחר, למרות שבאופן מעשי זה אפשרי, הרי אנוס הוא שלא להטות פניו לצד אחר ואנוס רחמנא פטריה.
למה אנוס הוא שלא להטות פניו לצד אחר, כי הוא מתאווה להסתכל בנשים. והגמרא תמהה ולא מבינה למה הפסוק מזקיק את מי שרוצה להיות חסיד להימנע מלהסתכל ולהטות פניו לצד אחר.

השאלה אם מותר לו ללכת היא שאלה שאני שאלתי, לא הגמרא. שאלתי אם ברור שאם יילך יהיה אנוס להסתכל, אז אסור לו ללכת גם אם אין דרך אחרת, ויוותר על הצורך שלו בהליכה. מזה שמותר לכתחילה ללכת לקנות קישואים, ולא אומרים לו שיאכל דלועים במקומם ויינצל מלהסתכל, מוכח שאף שידוע בוודאי שיסתכל לשם הנאה, שאין בזה איסור כלל.
לשון הגמרא שלא מבינה למה אומרים שראוי לחסיד להטות פניו לצד אחר כבר מוכיח את זה. רק הוספתי עוד הוכחה מכך שלא אסרו עליו ללכת.

*

ועוד כתב 

תודה על ההערה המחכימה והם דברים של טעם, אבל אחרי העיון עדיין נראה לענ"ד שלא לזה כוונת הסוגיא.

לראות אשה בלי כוונת הרהור היא דבר שנעשה אצל כל אדם כל יום כחלק הכרחי מהחיים. וכמעט כל גדולי עולם בכל הדורות קיבלו לכתחילה נשים והשיבו לשאלותיהן ושוחחו עימן.
וכן מבואר בשולחן ערוך אבן העזר כ"א א' "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות", והרי כתב "ונתכוין", "והמתכוין".
מידת חסידות של לעולם לא להרים עיניו כלל מד' אמות נאמרה רק כשבח מופלג לגבי חסידותו של רב, ובספרי קבלה וחסידות רק ליחידים שבאים בסוד מעלות עליונות.
אם הסוגיא מדברת בהסתכלות שלא להנאה הרי מי שאינו חסיד יצטרך ללכת בדרך אחרת אם ישנה כדי לא להיקרא רשע, וזה לעניות דעתי לא מסתבר כלל, ומעשים שבכל יום ומעשים רבים מבוארים בגמרא שלא חששו לחזר אחר דרך אחרת כדי לא לראות נשים כלל ואף כשאין כוונת הנאה. ובהכרח לומר שדווקא כשכובסות ומגלות חזקתו שיעורר כוונת הנאה. וזה מדוייק בגמרא שהרי מצוי מאוד דרך שעוברות בה נשים סתם בדרכן ומדוע דיבר דווקא בנשים כובסות ולא לימד שהוא הדין בכל דרך שיש בה נשים.

הרשב"ם כתב "אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה". לגבי הסתכלות בלי כוונת הנאה למה צריך להגיע לפטור משום "אנוס רחמנא פטריה". גם אם נאמר שראוי להימנע לכתחילה מלהסתכל שלא להנאה, שזה מצד עצמו לא מסתבר בעיני ולא שמענו [למי שאינו מקובל או אדמו"ר], אם אינו נמנע מהסתכלות כדרכו בלי כוונת הנאה בוודאי לא עשה עבירה עד שנצטרך להגיע לפטרו מדין "אנוס רחמנא פטריה", שזה שייך לומר רק על עבירה. מזה היה פשוט לי שמדובר כאן על הסתכלות לשם הנאה.

הרשב"ם כתב: "למינס נפשיה. להטות עיניו לצד אחר". אם מדובר בהסתכלות שלא להנאה הרי אין קושי כלל במניעה מלהסתכל בנשים ומה צריך לאנוס את עצמו, אלא בעל כרחך הקושי הוא ללכת בלי להינגף בדרך כיוון שאינו רואה לאן הוא הולך. וחסיד אונס את עצמו ללכת בלי לראות את הדרך.
אמנם זה לא מסתבר בעיני, שהרי כדי שיוכל ללכת בבטחה בלי ליפול די לו להסתכל על השביל שלפניו והנשים לא נמצאות שם. הרי לא העמידו שמדובר בציור דחוק שיש קרן זוית באופן שאם לא יסתכל בנשים לא יוכל כלל לראות ד' אמות של שביל שלפניו. לכן נראה לי הפשט הישר שמדובר על הסתכלות לשם הנאה, וטבעו משיאו להרים עיניו מהדרך אל הנשים ובקושי הזה מדובר, ואדם חסיד יאנוס את עצמו להתגבר ולהטות פניו לצד אחר. ומי שאינו חסיד פטור על הסתכלות זו שהיא עבירה כיוון שמכוון להנאה מדין אנוס רחמנא פטריה ששייך רק במקום עבירה.

מה שדייקת מהרשב"ם "אנוס הוא אם מסתכל דרך הליכתו" הוא דיוק יפה, אבל אפשר לפרש שהכוונה שמה שנחשב אנוס זהו רק בגלל שממילא בגלל שצריך ללכת בדרך כעת נמצא במקום שהנשים נראות ממנו. אבל אם מסתכל שלא דרך הליכתו, כלומר שנוטה מדרכו ובא בכוונה למקום שרואים ממנו את הנשים כדי להסתכל, אז לא היה נחשב אנוס. וזה חידוש שצריך להשמיענו, כיוון שללכת לכיוון שיש נשים זה לבד אינו עבירה, ואחרי שכבר הגיע למקום שהנשים נראות משם כעת הוא כבר אנוס על ידי יצרו, ובכמה מקומות יש שמכניס את עצמו למקום שאחר כך יהיה אנוס אינו נחשב כעובר על הדין. ובכל זאת כתב הרשב"ם שבאופן זה אין פטור של אנוס רחמנא פטריה כיון שהלך לשם בכוונה ורק אם הסתכל להנאה בדרך שהולך בה ממילא יש את הפטור של אנוס. ולעניות דעתי זה מתפרש בלשון הרשב"ם בלי דוחק.


*

עכשיו תבין שהדחיות שכתבת אינן דחיות לטענותיו וראיותיו. ( אפשר כמובן לדחות את טענותיו , וכך אני סובר, אבל טענותיך אין בהם די כי מוכח שלא ראית את דבריו. )

לגבי תל אביב, ערבך ערבא צריך.

שהרי אם לדעתך דין המהלכות ברחובותיה כדין כובסות על גב הנהר, אסור לך להסתובב בת"א. ולדעת הרמב"ם והשו"ע אין שום התנצלות בזה להסתובב אחרי נשים שחציין עירומות, אלא חייב להסיט מבטו מהן, ואםפ אי אפשר בהכי, אין בזה התנצלות של אונס ( פרנסה וכדומה ) אלא חייב וצריך לנדוד ולברוח ממקומות כאלו. ( וזכור לי מת"ח פה בנתניה שהורה לי שאסור להסתובב במרכז העיר מטעם זה, מן הדין. ואני לא סבור כך, כי לדעתי אין דינן ככובסות. ועוד טעמים שאכמ"ל )

כשכתבתי אוקימתות משונות התכוונתי על מה שנאמר ועל מה שאפשר שייאמר.

למשל: לטעון שהוא אנוס להביט בנשים על גב הנהר כי הוא צריך ללכת דרך שם ( אף אם נניח שהוא אנוס בצו המלכות ללכת דווקא דרך שם, ואם לאו יהרגוהו  ) בו בזמן שבהשפלת מבטו הוא מציל עצמו מן האונס הזה. שהרי הגמרא מודה שיש אפשרות להסיט מבטו ואעפ"כ מכנה זאת "אונס". (  וכבר כתבתי שלענ"ד לדעת הרמב"ם זה גופא מוכח שלא שייך כאן אונס וזה גופא הטעם שאין היתרא דדרכא אחרינא. ).

הנה כי כן, אדם שבהשפלת מבטו בקלילות יציל עצמו מן איסור חמור של הבטה בעריות ( ולדעת כמה פוסקים הוא איסור לאו דאורייתא ואביזרייהו דגילוי עריות ) ואעפ"כ שזה בידו להציל עצמו כל כך בקלות נבוא ונטען שהוא " אנוס" להביט עליהן...זו אכן אוקימתא מוזרה ביותר .

אסביר למה אני לא מסכים עם הרב הנ"ל בסברא.

אני חושב שמה שהניע את הרב לפרש "שהוא מתאוה להסתכל " ( ועל זה קאי "אונס" ברשב"ם ) יש בו משהו מן האמת, אך אין זה כל האמת. ואבאר דבריי : זה פשוט שהאדם מלכתחילה לא רצה להביט בנשים, אלא שלית ליה דרכא אחרינא והוא אקלע למצב זה. עומדות לפניו שתי ברירות, או להסיט מבטו או להמשיך כדרכו.

והנה הרב הנ"ל דן את המהלך לחומרא , וסבירא לי כך: שמתוך שלא הסיט מבטו לצדדין כפי שבאמת ראוי לעשות גם למי שאינו חסיד, שמע מינה שהוא נהנה מעצם הבטתו בנשים ולכן לא מסיט מבטו, דאי לא הוי ליה ניחא בהכי, לא היה מביט בהן והיה מסיט מבטו, כיון דהוא דבר קל שבקלים להימנע מאיסור כזה חמור. והנה אעפ"כ מכנה זאת הגמרא אליבא דהרשב"ם כ"אונס". מסיק מכך הרב הנ"ל, שיצר הרצון להביט בנשים במצב שכזה הוא רצון שכולו אונס.

ואני אינני סבור כך, שיש לומר שאף שלא מסיט מבטו לצדדין אין הכרח שמעוניין הוא בהבטה אלא בסתמא, שלא נחשב רצון אלא כשמכוין באופן פעיל להביט , אבל מניעת המניעה לא נחשבת לרצון,( אף שמבחינה מתמטית הדבר ייחשב לרצון, כי שלילת השלילה פירושה חיוב ) כלומר שבזה שהוא נמנע מלהימנע עדיין אין הדבר חשיב כרצון, אלא הוי כסתמא וממילא על סתמא שכזה שייך למימר דהוי אונס.

אעפ"כ אני מודה שיש בחינת רצון בהבטה שלו, אף שיש בה הנאה, אלא שאפשר שכיון שלא נתעוררה ולא מוקדשת כולה לעניין זה ולא הגיעה אלא מפאת מניעת המניעה ( שלילת השלילה ) אין לדונה כרצון גמור, ולכן שייך למקרי בה "אונס".

שיחת חולין היקר,

אפילו יהא גוי, אדון בדבריו, כי אין ענייני באדם אלא בנאמר.