מה שם מחבר הספר " ברכת שמואל - המבואר" ?

השאלה שלך שאם כן אין לדבר גבול, ועל כל עבירה הרי היצר מתאווה ונבוא להתיר כל האיסורים, יש בזה עניין יסודי וחשוב מאוד לעניות דעתי. הנה אם אדם יגיע לבית משפט חילוני ויצטדק שחטא כי לא היה יכול להתאפק עד כדי שהיה אנוס, ישים עצמו ללעג וקלס. שמיד יאמרו שאם כן כל אדם יגיד כך על כל דבר. העניין היסודי הוא שמצוות התורה אינם חוקים באותו מובן כמו חוקים משפטיים שבאים להסדיר התנהגות בני אדם בחברה.

מצוות התורה הם דו שיח אישי בין האדם לבוראו. האדם ניצב לפני בוראו מלך מלכי המלכים שבוחן כליות ולב, ומנהל מולו דו שיח של אוהבים. כמו בן ואבא, או בני זוג אוהבים.

בדו שיח כזה אין מקום לומר שאם יש היתר אונס אז נבוא להתיר כל דבר. כי אתה לבדך בא מבחירתך לעמוד מול בוראך ופונה אליו ורוצה מתוך ליבך לעבוד אותו ולשמוע בקולו ולאהוב אותו, ואומר לו לא עשיתי רצונך ולא עשיתי נחת רוח לך ועברתי על מה שאמרת לי, כי באמת לא יכולתי לעמוד בתוקף היצר. ואני יודע שאתה כמו אבא לבנו לא רוצה שאעוות את הבריאות הנפשית ואהרוס את עצמי נפשית ואהיה בדכאון אלא שאהיה חי ושמח ובריא ובמסגרת הזו אעשה כל מאמץ לעבוד אותך ולאהוב אותך ולשמוע בקולך. ובמצב כזה אין מקום לשום דבר אחר חוץ מכנות גמורה. אין כאן שום מקום לזייף ולתרץ תירוצים ואמתלאות.מוכרחים להבחין שחוקי התורה לא שייך בהם המושג של "אכיפה". הם מערכת יחסים בין מי שבא לאהוב ולהתקרב לבין מושא אהבתו. הם לא מוטלים עלינו מבחוץ כמו חוקי התעבורה, אלא מבפנים, מתוך הלב. כמו שיש חוק במערכת יחסים בין איש לאשה שבחגים קונים מתנה. זה חוק שלא שייך בו אכיפה ואינו מוטל מבחוץ. אם רצית לקנות מתנה לאשה שאתה באמת אוהב בכל הלב והיית אנוס ולא יכולת, אתה מצטער יותר ממנה על האונס. ואתה באמת תעשה הכל כדי לא להיות אנוס.

...ומזה נגזר  גדר הדין מה נקרא אונס ומה לא. מה שהלב שלך אומר לך במצב נפשי כזה שבאמת לא היתה לך ברירה, ואתה יכול לומר מול הקב"ה בפניו שלא היתה לך ברירה, זה על פי ההלכה מה שנכנס לגדר של אונס. וזה יכול להיות גם ביאה וכל דבר. וזה לא מתיר כל ביאות אסורות. רק אלה שבאמת האדם היה אנוס לגמרי. שזה תלוי בהרבה מאוד דברים ואין בזה כלל.

עד כאן דבריו, ומכאן ואילך התגובה:

לדעתי יש כאן שגיאה חמורה, הוא משווה בין דין שמים לבין ההלכה. ההלכה נקבעת על פי אונס הלכתי, ולא על פי אונס נפשי כזה או אחר.

לגבי חז"ל דיני התורה הם כמו משפט, הם פוסקים את הדין שצריך להיות בלי קשר לאדם כזה או אחר.

האדם שעבר על דיני התורה והיתה לו הצטדקות של אונס, זה כבר שייך לדיני שמים.

האונס שלו לא עושה את הדבר מותר, אלא שבשמים מתחשבים באונסו כלפי העונש, אף על פי שהאיסור נשאר באיסורו.

ותראו עד כמה השגיאה חמורה שכתב: "וזה לא מתיר כל ביאות אסורות. רק אלה שבאמת האדם היה אנוס לגמרי". במקום לומר שמי שעבר על "איסור" מתוך אונס יכול להיות שכלפי שמים יהיה פטור מעונש, הוא כותב שזה "מותר". דהיינו ש"מותר" לבוא ביאה אסורה במקום שלבו אונסו. דהיינו שחז"ל מתירים למי שתקפו יצרו לבוא ביאה אסורה, כדי להרגיע את יצרו.

ראו עד להיכן הגיעה השיבוש.

ותמהני על הכותב שלא הזכיר דברי הגמרא סנהדרין (עה, א) שמדבר בדיוק בנידון שלו, וכך הם דברי הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפני ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".

הנה יש כאן בעיה נפשית חמורה מאוד שהוא מסוגל אפילו למות בגללה, ויצרו אונסו עד מאוד, ואפילו הכי הגמרא לא מתירה לו לעשות את מה שלבו חפץ.

עכשיו נדון, מה הדין אם אותו אדם לא שמע לחז"ל ויצרו תקפו, ובמקום למות הוא בא עליה, או שראה אותה, או שדיבר איתה מאחרי הגדר, אזי יכול להיות שכלפי שמים יפטרו אותו מעונש או יקלו בעונשו, אבל כלפי הדין של חז"ל זה אסור באיסור גמור עד כדי חיוב מיתה.

הרי בבירור שיש חילוק בין דין שמים שמתחשבים באונס, לבין דיני חז"ל שהם חשובים כמשפט, שאין מתחשבים באונס.

אונס בחז"ל הוא באופן המעשי, לא אונס נפשי לעבור עבירות.

* * *

וכמה הערות לסיום:

תלמיד חכם אינו נמדד בכמה תורה הוא יודע, אלא בכמה זכה להגיע להבנה אמיתית בתורה, וזה מתנה משמים ללומדים לשמה.

להגיע להיתרים משובשים מכוח לימוד התורה, זו סימן שלא זכה לנתינת התורה באמת. ועל זה אמרו "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, סייעתא דשמיא".

פעמים מגיעים להבנה אמיתית בתורה על ידי בקיאות, ולפעמים מגיעים לשיבושים על ידי עיון. הכל תלוי בלומד.

והמסקנא המתבקשת מובנת למבינים.

שבוודאי מדובר כאן על הסתכלות לשם הנאה – לא מדובר כאן על הסתכלות לשם הנאה, אלא על הסתכלות אף על פי שיכול להיות שיהנה מההסתכלות.

הגמרא לא עוסקת בהיתר ללכת בדרך – הגמרא כן עוסקת בהיתר ללכת בדרך, אלא שהיא אומרת שאם אין דרך אחרת אז אנוס ומותר, זאת לא מציאות נתונה קודם הדיון, אלא זה חלק מהדיון.

שאר דבריו הכתובים שם הבאתי כאן, והשבתי עליהם לעיל.

תגובה למוטיבןשלום:

א)      דין תל אביב בחוצותיה הפרוצים, הינו ממש כדין כובסת בנהר, ואי איכא דרכא אחרינא והלך שם חשיב רשע.

ב)      אנוס פירושו שאנוס לילך בדרך זה, איני יודע למה הוא אנוס, אבל הגמרא קורה לזה אונס. לגבי ההסתכלות, למה להתכווח במציאות, צא לחוצות העיר המלא פריצות, ותראה אם בדרך הילוכך גם אם לא תרצה אתה תראה.