נראה לכאורה מתוך התכתבות:
אני רוצה להתנצל מאוד על ההעלמות הפתאומית שלי, בלי הסבר.
אני יודע שזה מאוד פוגע, ומקווה שתסלח לי.
עברתי בתקופה הזו זמן לא פשוט, וזה הכריח אותי להתנתק ככה. קיבלתי את המיילים ששלחת ומאוד רציתי לכתוב, אבל פשוט לא ידעתי מה לומר. ואיך לומר, ולא יכולתי לברר לעצמי את זה.
קשה לי מאוד להסביר, משהו בתוכי הבשיל למקום של להמשיך בחיים ודרש את זה, מצב הבריאות השתפר וכבר יכולתי לצאת. רק שלא היה לי לאן לצאת ועם מי ליצור קשר, כל הקשרים והחיבור לעולם של בני האדם היה עם העולם החרדי, ולא ידעתי אם אני יכול להתחבר איתו מחדש או לא.
להחליט לגבי זה דרש ממני להקשיב מאוד למה שבפנים, כמה שיותר בפנים ואמיתי. זה מאוד קשה, יש המון קולות שמתרוצצים בפנים, המון מהם זה פחדים והשפעות מבחוץ שונות ומשונות, וגם מה שמבפנים יש בו קולות סותרים שבאים מרבדים שונים של הנפש. כדי להקשיב לזה הייתי מוכרח להתנתק מכל קשר חיצוני, ובמיוחד מקשרים שחשובים לי, כי זה משפיע, מה האדם שאכפת לי ממנו יחשוב על זה ואיך יקבל את זה.
זו היתה תקופה של צורך בשקט מוחלט.
ההתלבטות היתה בעצם האם להתחבר לעולם החיצוני,לבני האדם, ממקום של אדם חרדי או ממקום של אדם חילוני. בעולם הפנימי שלי אין משמעות להגדרות האלה, אבל כדי להיות בקשרים עם בני האדם מבחוץ צריך איכשהו להכנס לאיזשהי משבצת. אפילו בשאלה איזה בגדים ללבוש, האם ללבוש כיפה ואיזו וכו'.
קשה לי עדיין לכתוב על זה, אני עוד לא שקט ורגוע לגבי זה, זה כרוך בהרבה מאוד כאב. אני מקווה שתסלח על זה שאני מעתיק דברים שכבר כתבתי במייל אחר, פשוט כבד עלי לכתוב על זה מחדש, למרות שאני רוצה לכתוב אליך באופן אישי ולא רק להעתיק. .
——————————-
העתקה ממייל אחר:
<*>
מה שעלה בי היא יכולת להכיל את הסתירה בין האמונה שלי לאורח חיים שהוא לא בשום מסגרת דתית כרגע, כלפי חוץ מה שנקרא חילוני (כשהייתי חרדי שמי היה יצחק שטרן, בלידה קראו לי גם בשם ניר, הורי לא היו חרדים, וכעת אני משתמש בו).
אני כעת עובד בטיפול בקשישים. אני מרגיש הרבה יותר טוב ומנסה לגשש את דרכי בעולם שהוא חדש ולא מוכר עבורי.
—–
(המשך)
אני בעצמי שותף לבלבול ולהסתייגות,
אולי אני נע לקיצוניות חדשה כדי לאזן קיצוניות קודמת, לבסוף אגיע לאיזשהו אמצע.
מבחינת ההסתכלות שלי, אני לא רואה ולא מרגיש שפתאום הפסקתי להיות דתי והפכתי לחילוני. אולי להיפך.
תמיד האמנתי, וגם לפי ההסתכלות שלי כך מצאתי שהתורה אומרת, שהדבר הראשון מבחינת תורה הוא להיות חי במובן האנושי הבסיסי הנפשי, זה הבסיס של הקשר עם הבורא, קשר חי של מישהו חי עם מישהו חי. עשיית המעשים והשתייכות לחברה מסויימת, יש בהם טעם רק כמשרתים את הבסיס הזה.
בסופו של דבר הרגשתי שהקשר עם הבורא יהיה נכון ואמיתי מבחינתי רק אם כאדם פרטי אישי ערום לגמרי, שלא יודע מאומה, כמו תינוק שזה עתה נולד, אמצא בתוך האנושיות שלי את המקום שרוצה חיבור עם הבורא. באותו אופן שתינוק מוצא בנפשו את המקום שבו הוא רוצה חיבור עם אמא.
הזהות העצמית שלי כחרדי חסמה אותי מזה. חרדי זה אומר שאני כבר מחוייב למשהו מראש, והבחירה היא לא לגמרי חופשית וכנה ופנימית מתוך עצמי. זה אומר שאני מבדיל את עצמי מאנשים אחרים רק בגלל שהם לא דתיים, למרות שהם בני אדם כמוני ואותו מקום אנושי שיש בי שמחפש חיבור עם הבורא קיים גם אצלם, ומי אמר לי שהם לא נאמנים למקום הפנימי-אנושי הזה בנפשם ומחוברים אליו לפחות כמוני אם לא יותר. אז איך אני יכול לומר שאני דתי והם לא.
עדיין אני מרגיש שבשבילי התורה היא גילוי אלוהי והיא מאירה את החיים והעולם. אני עדיין לומד אותה ועוסק בה ולפי דעתי נאמן לה, ואני מרגיש שהיא נאמנה למה שאני מרגיש בתוך עומק הלב והכליות שלי. כבר מזמן נוכחתי שכל אדם מוצא שכתוב בתורה לפי מה שליבו אומר לו, כעת אני מוצא בה את השייכות לאדם באשר הוא אדם.
אני לומד כעת את הפרשות בספר בראשית על אדם הראשון שבעצם הוא התכלית שעבורה נברא העולם והכל הוא רק ניצוצות שלו ותיקון החטא שלו, והוא כולל בתוכו לא רק את הנכנסים לברית הר סיני ואת מקיימי תרי"ג מצוות אלא את כל בני האדם. את הפרשה על הדורות שנולדו לשת, שת אנוש קינן מהללאל וכו'. הרי לא כל אדם שחי בתקופת התורה נזכר שמו ונמנו שנותיו, ההזכרה של השמות האלה היא כמו הסיפור על ימי בראשית, כמו שהיום הראשון הוא האור והשני הוא הרקיע המבדיל וכן הלאה והן בחינות של הקשר והאהבה בין הבורא לבריאה שמשתלשלות זו מזו, כך כל אדם מאלה הוא בחינה בסיסית בבריאת העולם והקשר שלו אל הבורא. הם הרי לא היו יהודים ולא דתיים ולא מקיימי תרי"ג מצוות, רק בני אדם. אפילו כאלה שרוצחים את אחיהם וממלאים את הארץ חמס.
באי בברית הר סיני שקיבלו את תרי"ג המצוות הם רק חלק מקומת אדם הראשון, החלק הקדוש, הגבוה, המחבר אותו אל בוראו, אבל זה כמו מח או לב לעומת הגוף כולו, מח או לב הם רק חלק, לא הכל. ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמו שהכהנים לא יכולים לחיות לעצמם חיי קדושה ולהנות מזיו המקדש אלא הם אחראים לעבוד לחבר את כל הישראלים, כך גם הלב והראש יש להם קיום רק בהיותם מחיים את הגוף השלם כולו.
החלקים שבתוכי שאינם מח ולב, האנושיות הכי פשוטה ובסיסית, גופנית, הרגשתי שאני מוכרח להקשיב להם, להתחבר אליהם, למצוא גם בהם את מקום החיות שבעומקו מונח גם הרצון להתקרב לבורא. ההגדרה שלי כדתי או חרדי מנעה ממני להרגיש שאני פשוט סתם בשר, כמו שאמרו אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר יבא כל בשר להשתחוות. הרגשתי הכרח לשים את עצמי כבשר ולשם כך הוצרכתי להרגיש שאני כמו כל בשר שבאים להשתחוות, כל מי שהוא אדם. לאו דווקא חרדי או דתי או מקיים תרי"ג מצוות או יהודי.
אני מרגיש שקיום התרי"ג מחייב אותי שהבסיס הזה יהיה, אחרת זה בבחינת חכמתו מרובה ממעשיו, זה בניית קומה ב' לפני שיש קומה א'. והרגשתי שהבסיס הזה אצלי לא בנוי ואני מוכרח לעסוק בו. זה הכריח אותי לעת עתה לוותר על השייכות לקהילה של שומרי תורה ועל לחיות באופן חברתי וחיצוני כדתי.
אני עדיין מנסה לכתוב דברי תורה, התחלתי לאחרונה נסיון לכתוב על פסוקי התורה, מהתחלת ספר בראשית, משהו שיהיה פחות למדני ומסובך וארכני, יותר פשוט וקצר וישיר שמתאר יותר את חוויית הפגישה האישית הפשוטה שלי עם הפסוקים. אם זה יבשיל למשהו אשלח לך.
- – - -
(המשך)
מגיל ארבע עשרה כל עולמי היה אך ורק התורה והאמנתי בה באמונה שלמה. לפני כן לא היה בבית שום מטען תרבותי או אידיאולוגי.
לא עברתי במסלול של חוזרים בתשובה ואף עם לא ראיתי את עצמי ככזה. למדתי בישיבות שלא מיועדות לחוזרים בתשובה, אף אחד לא ידע שלא נולדתי חרדי, ולא היה יכול להעלות את זה בדעתו, וגם אני שכחתי את זה.
ראיתי ברכה בלימוד מגיל צעיר, שימשתי תלמידי חכמים גדולים במסירות והתבטלות מאוד, והם קרבו אותי. ככה חייתי רוב חיי, כך שאני מרגיש שבאמת אני שייך לעולם הליטאי ישיבתי.
היתה תקופה שהחשיבו אותי כפורק עול כי שיניתי את הלבוש ללבוש לא חרדי, ועזבתי את השכונה החרדית. באותו זמן שמרתי הלכות קלה כבחמורה לגמרי כמו אברך ליטאי, למדתי גמרא, ולא שיניתי שום דבר בתחושת הזהות הפנימית, זה היה סוג של תחפושת. זה נבע רק מכך שראו בי רב והתייחסו אלי כך, והרגשתי שהחיבור הזה עם הסביבה מזיק לי מבחינה רוחנית ורציתי להתחפש למישהו שחופשי מאיך מסתכלים עליו ומה אומרים עליו.
זה גרם לי לבדידות קשה, ועוד בעיות, ואחר כך החלטתי לחזור לחיים חרדיים לגמרי. אז נתקפתי חולשה קשה מאוד שמנעה ממני לצאת מהבית ולתפקד במישור הכי בסיסי, והרופאים גילו כל מיני בעיות שגרמו להם לחשוב שזה לא רק בעיה נפשית ולפתח תיאוריות שזו בעיה חמורה. כיום אני מרגיש שזה היה איתות מפנים של חוסר הסכמה לחזור לחיים חרדיים במובן הרגיל, אבל אז לא ידעתי מה הסיבה לחולשה וראיתי את עצמי כמי שרוצה לחזור לחיים חרדיים גמורים כשאבריא ואוכל לחיות באופן מעשי ולבוא בין אנשים. זו היתה התקופה שכתבתי בכינוי "נראה לכאורה". כתבתי כאדם חרדי שמחויב לגמרי להלכה ומקיים אותה בדבקות ונאמנות.
אני מרגיש שיש משהו בכך שלא נולדתי חרדי שהשפיע על חיי. לדעתי גם אצל הרב וולבה היה דבר דומה, גם הוא לא נולד בבית חרדי.
יש גרסה דינקותא שמקבלים בגילאים הרכים מאוד, שנותן איזשהו עוגן של דברים שהם לא נתונים תחת סימני שאלה ואפשרות שינוי או הגמשה, יסודות של מוסר אביך ותורת אמך שיונקים עם חלב האם.
הרב וולבה כל חייו הרגיש בודד בעולם החרדי והיה באופן מוסווה מוחרם על ידי חלקים גדולים ממנו. כי הוא שאל שאלות גם על היסודות האלה, שאצלו נרכשו בגיל יותר בוגר כלימוד ולא כיניקה מחלב האם. בנו אינו חרדי והוא לא היה מוכן לומר בשום אופן שיש בו איזשהו צד של חוסר שביעות רצון או אכזבה כלשהי מדרכו של בנו. הוא הדגיש בחוזק רב כמה הוא שלם לגמרי עם בחירותיו של בנו, ועם עצם העובדה שהוא בוחר באופן עצמאי.
הרגש שהנחה אותי בכתיבה לא היה בשום אופן רחמים הומאניים על מי שסובל מהכורח לקיים הלכות מסויימות ונסיון "לעזור" לו.
הרוב הגדול של העמל שלי בכתיבה לא היה בתשובות ההלכתיות אלא בפירושים על המסכתות. התחלתי בכתיבה מתוך מחשבה שאעסוק רק בפירושים על המסכתות וא עלה בדעתי כלל לעסוק בשאלות הלכתיות. כתבו אלי בשאלה ונגררתי לענות ומזה זה צמח.
מה שהניע אותי לכתוב היתה הרגשה שאני מאמין בתורה שבעל פה באופן מוחלט וגמור, אף פעם לא היה לי שום צד לחשוב לנטות מזה כמלוא נימה בגלל שיקול הומאני רגשי כלשהו. ראיתי בתורה דיבור חי של הבורא אל האדם, והרגשתי, וגם כעת אני מרגיש כך, התבטלות מוחלטת כלפיו. אין לי שום רצון ויומרה להעז להיות יותר הומאני ממנו.
לכן הציבור הדתי שנמשכתי אליו וראיתי את עצמי כחלק ממנו היה הליטאי הקיצוני דווקא, כי שם מצאתי את הקיצוניות והשלמות ברצינות ובהתבטלות כלפי התורה. לא יכולתי לסבול שום פשרנות או בינוניות בהתייחסות לדיבור של הבורא, או ערבוב של לאומיות עם זה או של הומניזם או תרבות כלשהי או מטען פילוסופי ערכי כלשהו או של כל דבר אחר.
הרגשתי צורך לכתוב כי לדעתי חל סילוף בדור האחרון במסירת התורה, ובער בעצמותי, דווקא מתוך קנאות וקיצוניות, לנסות להעמיד בקרן זוית כלשהי שתהיה אמירה שלדעתי יש בה נאמנות לתורה כמסירתה מהר סיני.
הסילוף לדעתי הוא שאנשים קשה להם לחיות מתוך חופש אמיתי, מתוך בחירה חופשית אמיתית אישית על כל דבר. זה מאוד מאומץ ומאוד מפחיד ודורש המון. לכן נוח להם להעמיד שיש דרך סלולה וכבושה ומקובלת שהולכים בה ויודעים שהכל בסדר.
זה הפריע לי במיוחד בתחום של לימוד סוגיה בגמרא, לא בתחום של קיום הלכות. הרגשתי שלא פותחים את הראש להתמודד באופן אישי אמיתי איך השכל שלי האישי העצמי משתפשף ונשרט ונפצע מול דף הגמרא, אלא יש דרך לימוד
סלולה וכבושה שהולכים בה באופן טכני ואוטומטי.
רציתי בעיקר לנסות לתת דוגמאות של התמודדות עם סוגיות הגמרא בדרך של לשאול באופן עצמי ואמיתי ולחפש הבנה אמיתית אישית.
זה גלש גם לנושא ההלכה שהוא יותר בעייתי, אבל אי אפשר שהדברים האלה לא יתבטאו גם בו.
גם בהלכה, הרגשתי שהיום יש בעולם שאמור להיות נאמן לה באופן הכי שלם וקיצוני וגמור, החרדים הליטאיים, סילוף שכאב לי מאוד לא בגלל שהוא לא הומאני אלא בגלל שהוא כואב לקב"ה שאמר בהר סיני דבר אחד והיום לפי עניות דעתי שומעים דבר אחר.
רבי ירוחם דיבר הרבה על הגמרא ששואלת מה הם כפות תמרים, ואומרת שאולי הם חריות דקל, ואומרת שזה לא יתכן כי דרכיה דרכי נועם ולכן בהכרח זה לולב.
הרב וולבה גם דיבר על זה הרבה מאוד.
הוא שמע מזה שההלכה היא דיבורו החי של הקב"ה החי אלי באופן אישי. והוא אבא שלי ומדבר אלי כאבא חי אל בנו. אם ילד שומע שאבא אומר לו להחזיק חריות דקל שפוצעות את ידיו הוא יודע שהוא פירש את דברי אבא בטעות כי אבא אוהב אותו ולא יתכן שיאמר לו לעשות דבר שכואב לו ופוגע בו.
והוא ייסד מזה שבכל מקום שכתוב דבר שהוא רואה שהוא פוגע בילד של אבא, הוא מבין שעליו לחפש שם פירוש אחר ותמיד הוא מוצא אותו אחרי העמל ומגלה שמוכח בכלים הלכתיים ישרים ונקיים שהוא זה הנכון.
כמובן שיש מקומות שנראה לנו לפי קוצר הראות שקשה, כמו ילד שאבא אומר לו ללבוש סוודר והילד חושב שזה סתם סרבול ורק אחרי שבא הגשם מתברר שאבא צדק. זה תלוי בשיקול הדעת כן ואמיתי בכל מקום. אבל לא יכולתי לקבל שכל אדם פרטי לא תהיה לו רשות לשקול בעצמו את זה ויצטרך שמישהו אחר יחליט במקומו. זה לשלול ממנו את היותו נברא כאדם, כבן יחיד שמוטלת עליו האחריות והבחירה החופשית לחיות בקשר אישי אמיתי עם הבורא, ולהפוך אותו לחיית עדר.
הרגשתי קנאות להלכה, שבמקום לראות בה מה שהיא באמת, דיבור חי של אבא על בניו, רואים בה מערכת חוקים נוקשה ומאובנת, קוראים לה "מערכת", מסורת, תרבות של העם. מדברים על דיון הלכתי טכני, פורמלי.
מאחרי זה מסתתר לדעתי אינטרס זר. קשה לחיות כל כך קרוב לאבא, כל הזמן לשמוע אותו חי. רוצים שקט ממנו, לתפוס מרחק ממנו. רוצים לקרר את היחס הבוער האינטנסיבי הזה.
קל יותר לדעת שהדרישות הלכתיות קבועות וידועות, אז הם לא אישיות. זה שורש עבודה זרה, יותר נוח וקל להיות זר, מרוחק, לא אישי.
לכן הופכים את דיבורו למשהו טכני וקבוע שלא דורש עבודה נפשית בכל דבר.
במקום לחיות ביחס של כל רגע עם אבא חי שהוא אלוה חי ובוער, נוח יותר לחיות לפי המסורת של העם שלנו, לפי הדרך של הורינו וסבינו, דרך ידועה מראש קבועה וסלולה ובעיקר שקטה ובטוחה וצפויה מראש. זו בקשת נוחות אנושית שגורמת לסלף את ההלכה. אני ביקשתי למחות בזה ולומר שצריך לחיות עם ההלכה בכל עוזה וחיותה בצורה הכי קיצונית ושלמה ולוותר על בקשת הנוחות האנושית.
ממה שראיתי הרבה אנשים בוחרים בדרך חיים דתית או חרדית כי זה נותן להם בטחון. העולם נעשה מוסבר והגיוני ומסודר, חיים בין אנשים שמחוייבים להיות הגיוניים וטובים ומחוייבים לעשות רק טוב. יש דרך אמת ברורה וסלולה. יודעים שלעתיד לבוא נהיה בגן עדן.
התורה לדעתי לא נועדה לתת לאנשים בטחון של בינוניות ושינה רוחנית. במסילת ישרים מדבר על מלחמת היצר שהיא קשה מאוד, על חיים בעולם שבו עמוד נראה כאדם ואדם נראה כעמוד, על עמידה בנסיונות, על חתירה בוערת ומתמידת להתקרבות לבורא. אנשים רוצים להתעלם מכל זה, לנטרל את החלק הזה שבתורה, ולכן הופכים את ההלכה למשהו קבוע וטכני ומאובן.
הרבה אנשים בוחרים להיות דתיים כי הם בוחרים להיות טובים. אבל יש בזה מלכודת שלא מרגישים בה, בלי ששמים לב מתגנבת למקום עמוק בנפש התחושה שבגלל שאני דתי לכן אני טוב. הבחירה שלי והעבודה שלי היא להיות דתי והתוצאה תהיה שאהיה טוב. והאמת היא להיפך, קודם כל אני צריך להיות טוב בעצמי, לבד, בלי עזרה או דרך סלולה. אם אצליח התוצאה מזה תהיה שאהיה דתי. כמו רבקה אמנו, שקודם כל היא הגיעה למצב של לשאוב בזריזות מים לאדם זר ולגמליו, ומה שהיא דתיה היה תוצאה מזה. וכך נאמר על כל הגדולים. אני בעצמי לא מצליח להשתחרר מהמלכודת הזו למרות שאני מודע לה ונלחם בה. יש תמיד מקום עמוק בנפש שמרגיש איזשהי תעודת ביטוח מכך שאני מקיים את ההלכות ברצינות ולומד תורה בעמל רב ומתפלל בכוונה, שזה מבטיח שלא אהיה בכלל הרשעים. וכשאדם מובטח בזה הוא כבר רשע. אם אין לו כל רגע ורגע תחושה שאולי אני כעת רשע, שאני מוכרח לבחון את עצמי לעומק, על כל ניע נפשי הכי קטן, כל מבט ונימת קול, כל יחס הכי קטן לאשה או לילדים וגם לעצמי, בכל מצב לחוץ וטרוד וקטנוני, אם אין לי כל הזמן את ההרגשה שבלי בחירה ועבודה מתמדת אהיה רשע, אז באמת אין לי סיכוי אלא היות רשע. וזבח רשעים תועבה.
אם מכניסים את היסוד שהקב"ה דורש הלכתית מהאדם רק לפי יכולתו האמיתי האישית (מכח ההלכות של וחי בהם ושל אנוס רחמנא פטריה ושל אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו והסוגיא במכות כ"ד א' ורש"י שם ד"ה והעמידן ובע"ז י"ז א' ועוד. שגם הן הלכות שצריך לקיים ומשום מה שכחו מהן) אז אני צריך כל הזמן למדוד בצורה הכי נוקבת ועמוקה מה אני יכול ומה אני לא יכול, מה באמת מחייה אותי ומה נדמה לי שמחייה אותי רק כי זה יותר נוח וקל לי. פיקוח שוטף ונוקב כמו בשער הזהירות של המסילת ישרים. וזה קשה. אם אתה מאמין בהלכה בלי שום סייג אז לא קל לך להחליט שאת זה אתה לא מקיים כי וודאי לך שאתה אנוס רחמנא פטריה. אתה מפחד מאוד אולי אתה מוותר לעצמך כדי שיהיה לך קל ונוח. אתה מתומדד עם בירור האמת, עם הפחד מהאל, עם השאלה עד כמה אני חי את זה שהוא קרוב אלי ורואה אותי ואוהב אותי, עם השאלות כמה מקיום ההלכה שלי נובע מרגשי אשמה, מרצון ללכת על קרקע בטוחה, הרי יותר קל ובטוח למי שמאמין בלב שלם לדעת שהוא קיים את ההלכה ככתובה. אז אתה על הצד הבטוח. אבל לפעמים זה חטא לקיים את ההלכה ככתובה, אין דבר כזה להיות על הצד הבטוח. העולם הוא גשר צר מאוד לשני הצדדים.
אם קיום ההלכה ככתובה באמת מכבה את החיות הפנימית האמיתית שלי, אז זה חטא לקיים אותה. כי אני פוגע בעצמי, כלומר בבנו של הקב"ה. אני פוגע בו ועובר על רצונו.
כשההלכה נתונה לשיקול עצמי אז אני באמת לבד מכל בחינה וכל הזמן על פי תהום. זה קשה, אבל זו העבודה בעולם הזה, לשם כך הושמנו בו. קל יהיה בעולם הבא.
יש אצל חוזרים בתשובה או בחורי ישיבה צעירים שעוברים שלב שקוראים לו בישיבות להיות צור"ל, כלומר צדיק ורע לו. הם מקיימים כל הלכה ככתובה. לשון הרע, עניית אמן, כוונה בכל הוצאת שם השם מהפה וכו' וכו'. אם הם לא יוצאים מזה מתישהו זה מוביל לנזקים נפשיים חמורים. ברור שהקב"ה לא רוצה שהם יינזקו, אלא שהם יהיו נורמליים ויקיימו את ההלכה כמו כולם בצורה שפויה, למרות שזה כרוך בעבירות הלכתיות. ברור שזה בעצם עברה הלכתית לעשות מה שהם עושים, כי יש הלכה של וחי בהם והם עוברים עליה ופוגעים בעצמם, ואסור לחבול בעצמו גם מבחינה נפשית.
זה ברור לכולם שצור"ל כזה צריך לנחות על קרקע המציאות ולהיות נורמלי ושזה רצון התורה והבורא. אבל זה רק עד שהאדם מגיע לקיום הלכה לפי הנורמות החברתיות המקובלות. שם ההסתכלות הזו נעצרת. שם כבר אסור יותר לבחון את הדברים האלה אלא מוכרחים לעשות באופן טכני מה שכולם עושים. זה גבול שאסור לעבור אותו.
למה כל כך ברור שדווקא במקום של הנורמה המקובלת בחברה של היום זה דווקא הגבול שמשם אסור לעבור.
הרי הנורמה היא שלא מכוונים בכל עניית אמן ובכל הזכרת שם וכו' שאלה עבירות חמורות והכל בסדר. כי הרי אי אפשר להשתגע ומוכרחים להיות נורמליים ואנחנו הרי רק בני אדם. אבל לעבור על הלכות אחרות שכולם מקיימים זה כבר גבול שאין לעבור עליו. אם כולם יכולים אז גם אתה יכול. מי אמר? מי אמר שהם באמת יכולים בלי להזיק לעצמם, ומי אמר שאני כמו כולם. למה שלא אראה חובה תורנית יסודית לעצמי לברר את זה בעצמי. הקב"ה ברא אותי כדי שאני אעבוד אותו בעצמי. כדי שאתמודד עם נסיונותי בעצמי.
אולי אם היתה לי גרסה דינקותא שמטביעה ברבדי הנפש הרכים העמוקים פחד שאוסר להרהר בשאלות כאלה לא הייתי יכול להעלות שאלות כאלה. אבל חוץ מזה אני לא מרגיש שיש בזה משהו של חוסר נאמנות מדוייקת להלכה. אני חושב שלהיפך, בגרסה דינקותא הזו מונח סילוף שאך לטובתי הוא שלא השתעבדתי אליו בצורה כזו.
מה שאני כעת מגדיר את עצמי כחילוני זה לא אומר מאומה על קיום ההלכות שלי. הקיום המעשי של ההלכות קיים אצלי, אני מחוייב לזה באופן מוחלט באמונה מוחלטת וקיצונית לגמרי, ליטאית. רק שאני מעמיד את זה כעת כדבר לגמרי פרטי ואישי ומוצנע. אני לא מעמיד את עצמי מול החברה והאנשים האחרים כמקיים הלכות. אני לא רוצה שמישהו יביע דעה למה את זה אני מקיים ואת זה לא ואת זה חלקית וכו' וכו'. כי אני מנסה להיות אמיתי ומדוייק עם עצמי מול הבורא בשאלות האלה, לחפש מה בדיוק ההלכה מחייבת אותי בצורה האמיתית, החיה, כדיבור חי ממי שאמר אותה בהר סיני, וכל התערבות של דעת אחרים והסתכלות שלהם על זה משפיעה עלי בעבודה המאוד רגישה וקשה הזו.
אני מרגיש בתוכי שאני הד אמיתי להסתכלות הליטאית, לא זו של היום אלא זו של רבי ירוחם בישיבת מיר לפני המלחמה. הד שהיום הוא כל כך לא תואם למה שקורה בציבור עד שאולי הוא נשמע כמישהו יחיד ותמהוני שממציא לו דת משל עצמו ולא מחובר לשום דבר מהמסורת היהודית האמיתית.
נואשתי מלמצוא אוזן קשבת בין החרדים לקריאה הזו. אני סבור כעת שהסיכוי לגעת בתורה ובהלכה ובחיבור עם הבורא לא קרוב יותר אצל הדתיים והחרדים מאשר אצל חילונים. אולי להיפך, אולי מה שמחונכים בעוצמה כזו מגרסא דינקותא ומוטבעים בפחד מקובע ובמוחלטות הידיעה שיש דרך מקובעת זה דווקא חוסם את היכולת של האדם לגעת בהלכה ובתורה באמת ולהגיע לקרבה חיה אמיתית עם הבורא. אולי אדם בודד שאין לו שום מטען ושום ידע מוקדם יכול דווקא להתחבר יותר. אמנם חסרים לו הכלים של למדנות והכרה של התורה, ואולי קשה לו קיום ההלכות, אבל אם ההלכה פונה אל האדם לפי מה שהוא ולפי המקום שבו הוא עומד ולא דורשת מה שמעבר ליכולותיו, אז אלה לא מכשולים אמיתיים.
אני לא יודע איך תקבל את זה, לי עצמי זה כאוב ומבלבל וקשה.
לאחרונה כתבתי ספר שאולי מסביר קצת יותר. כל זמן שהוא לא יצא לאור בדפוס אפשר לראותו כאן.
מיכאל היקר,
עכשיו סיפרו לי החברים מי אתה, ולעונג לנו שביקרת באתרנו. אחד כמוך יכול לעזור לנו רבות. אנו זקוקים לך פה. כתוב לנו מאמרים, הפץ את דבר האתר בין חבריך. פרסם אשכול בעצ"כ. ואולי אפילו תצטרף למערכת.