ברכות יז א
השורות הבאות יעסקו בפירוש של קטע משנה, בפירושו של רש"י, ובפירושם של שוטנשטיין על רש"י.
החומר מועט, אבל כמדומה שעיון דק יכול להניב תובנות מעניינות לגבי הנחות היסוד של הפרשנות, גם באופן מתודולוגי ויותר מכך לגבי תפיסת האדם ויחסו למצוות, והאופן שבו הן משתנות במשך הדורות מימי הראשונים ועד היום.
ואלו המקורות.
בתחילת פרק שלישי של ברכות, במשנה הראשונה, למדנות על המלוים את המת בזמן קריאת שמע:
נושאי המטה וחלופיהן וחלופיהן וחלופי חלופיהן... פטורים.
יש שתי גרסאות במשנה לגבי טעם הפטור ועל מי הוא חל, ולא ניכנס לזה. אין זה נוגע לשאלה המסויימת שבה אני רוצה לעסוק.
אבל קודם כל נבחן את המציאות שעליה נסובים דברי המשנה.
המת מוצא מביתו על מטה והציבור מלווה אותו. כדי לשאת את המיטה צריך שנים או ארבעה בני אדם.
מוליכים את המת לשדה הקבורה אשר מחוץ לעיר. העיר אינה גדולה כבזמננו ולא ידוע מה המרחק של בית הקברות ממנה (אפשר לבדוק בחפירות ארכיאולוגיות) אבל עדיין ברור שזו כברת דרך.
והנושאים את המיטה מתחלפים ביניהם.
אין הנושאים את המיטה קרוביו של המת החייבים בקבורתו אלא אחרים. אולי קרובי משפחה, אולי חברים, אולי זרים שהגיעו כדי לכבדו ואת משפחתו?
רש"י (ברכות יז ב, ד"ה וחלופיהן) כותב:
שכן דרך שמתחלפין לשאת, לפי שהכל חפצין לזכות בו.
עתה, שלא כהרגלי, אנהג כמנהג הישיבות או מלמדי דרדקי ואשאל:
מה קשה לרש"י?
על איזו שאלה בא רש"י לענות?
מתוך דבריו ניתן לשחזר את השאלה הבאה:
"מדוע הדרך להתחלף בנשיאה?"
אלא שזו שאלה מוזרה. מדוע מתחלפים? מפני שהמת כבד והמיטה אינה מוסיפה לקלותו. אז מתעייפים ומתחלפים.
אולי מה שקשה לרש"י הוא שאלה אחרת. מדוע יש מחליפים ומחליפי מחליפים.
גם אז התשובה מרחיקה לכת מעבר למה שכתוב בטקסט המשנה. ולמעשה גם השאלה מזמינה יותר ממה שהמשנה דנה בו.
התשובה של רש"י עונה גם לשאלה: מה מניע את המתחלפים ביניהם לשאת את המיטה?
ומדוע שנתעניין בכך? ומדוע בחר רש"י דווקא את התשובה הזו?
אין לי אלא להבין מתוך תשובתו של רש"י שהוא סבר שיש מקום להציג את השאלה לגבי המניע של הנושאים.
וזאת מדוע?
הנוח והמתבקש היה לומר שזה נ"מ לגבי סיבת הפטור וחלותו מק"ש לפי הנידון של המשנה. אבל אין זה מסתבר לומר שהמניע של נושאי המיטה הוא שקובע אם יקבלו פטור מקריאת שמע או לא. הרי המצוה שהם עסוקים בה אינה נקבעת לפי המניע שלהם אלא לפי תרומתם למצב. בדומה לאלו שבאים לעמוד בשורה, שהקרובים אל האבלים פטורים מקריאת שמע (שם במשנה).
ואמנם לקמן, בד"ה "ושלאחר המיטה", כותב רש"י לפי גרסתו במשנה "אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת".
מכאן משמע שיש איזה סדר שנקבע לפי חובה לשאת את המיטה. ועל זה יש לשאול אם זו חובה חברתית או הלכתית, או חובה הלכתית שנובעת מן הסדר החברתי.
אילולא כל הדברים האלו היה מקום לומר בפשטות שמניעי נושאי המיטה אינם חשובים, ואם יש לנסות לשערם, אזי מן הפסיכולוגיה האנושית, שלא השתנתה עד היום, ניתן לשער שהעושים זאת חפצים להשתתף עם האבלים. אם כי יתכן שיש כאן גם ענין של כבוד (כפי שזה בזמננו), ואיני יכול שלא להזכיר סיפורון קצרצר של עגנון על איש שהגיע לעמוד בהספד ליד קבר של מת, ונדחק בין העומדים, ועבר משורה לשורה, וכל פעם רצה להיות במקום מכובד יותר, עד שנתקנא במת המוטל לו וכולם מקיפים אותו. לא שאני חובב עגנון אלא שהתיאור טוב והתובנה הפסיכולוגית נוגעת גם לענייננו.
אם כן, ניתן כבר להציע מבנה לדיון שלנו.
נהגו להתחלף בנשיאת המת במיטה, והיה סדר של מתחלפים. מדוע התחלפו? לפי השערות מתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כדי להביע השתתפות עם האבלים, כדי לכבד את המת, וכמסתבר בין האדם לבין עצמו (וקונו) מחמת רצון טוב לתת לאחרים או מחמת רצון פחות יפה לגילוי להיות בין המכובדים שנושאים את המיטה.
ולפי רש"י? לפי רש"י יש לומר שנשיאת המת היתה חובה הלכתית או חברתית, ולפי דיבור אחר של רש"י, שבו אנו מתמקדים, "הכל חפצים לזכות בו". הכל חפצים להשתתף בנשיאת המת.
עתה נראה כיצד שוטנשטיין עושים שימוש בפירושו של רש"י. כידוע לכל לומד בפירושם, הם מקפידים מאד לפרש את הגמרא אך ורק לפי רש"י. הם מרשים לעצמם או רואים חובה לעצמם להעיר על פירושו במקום המתחייב (אולי כדאי להמשיך ולהזכיר את פירושם של שוטנשטיין במסכת ר"ה בו הם מתנצלים על שאין הגמרא והמציאות מסתדרים כלל לפי פירוש רש"י והם כואבים על זה.). הם מביאים סיכומים של שיטות מפרשי רש"י, וגם משלימים את הביאור על פי שיטות פירוש אחרות. כל זה הופך את פירושם לכלי עזר ראשון במעלה למי שחפץ ללמוד, ואכן אני עצמי ממליץ עליהם בחום.
אבל עדיין צריך להיזהר לא ללכת אחריהם בעינים עוורות. פירושם מהווה תשתית נוחה ללימוד, אבל אין להניח שמה שהם כותבים משקף אוטומטית את הביאור הנכון בגמרא או אפילו ברש"י. או שהם אינם מתעלמים מנקודות שראוי להעיר עליהן. סוף סוף הם הולכים אחרי המפרשים הקלאסיים בלבד.
ובכן, לאחר הקדמה זו לגבי שוטנשטיין בכלל, מה הם אומרים על קטע זה במשנה? (כידוע שוטנשטיין משבצים את הפירוש בדברי הגמרא כך שנוח מאד לקרוא אותו ומוסיפים בהערות הסברים וכל מה שראוי לדעתם להוסיף, וכך העתקתי זאת לכאן).
כך:
נושאי המיטה של המת וחלופיהן וחלופי חילופיהן – ואלו שמחליפים אותם ואלו שמחליפים את המחליפים הראשונים...
כאן בסוף הקטע המועתק יש מקום להערה. ושם בהערה 5 כתוב:
היו מתחלפים בנשיאת המטה לפי שהכל חפצים לזכות במצוה (רש"י).
שמתם לב?
רש"י כותב:
שכן דרך שמתחלפין לשאת, לפי שהכל חפצין לזכות בו.
שוטנשטיין מפרשים לטענתם אליבא דרש"י:
היו מתחלפים בנשיאת המטה לפי שהכל חפצים לזכות במצוה
איך הגיעו מדברי רש"י לפירושם?
יש שתי אפשרויות:
האחת היא שהמפרש שלהם אכן למד את רש"י היטב, שם לב שרש"י כותב "לזכות בו" כלומר במת, אך שאל את עצמו: מדוע שירצו לזכות במת? וענה: משום המצוה.
יתכן גם שזה נמצא במפרשי רש"י, אבל איני מכיר זאת וכמו כן רגילים בשוטנשטיין להפנות למקור של פירוש על רש"י אם יש.
האפשרות השניה היא פחות מחמיאה. מי שקרא את רש"י כדי לפרש את הקטע הבין ממנו ש"בו" הכוונה היא ל"מצוה".
בין כך ובין כך, אין דברי שוטנשטיין כדברי רש"י.
ועתה אני מוסיף ושואל:
מפני מה פירשו שוטנשטיין כך את רש"י ואת הגמרא?
לדעתי, יש כאן הזדמנות לעמוד על אחת מהנחות היסוד של מפרש חרדי בן זמננו. החרדיות מתאפיינת בחיים שאמורים להיות כולם לשם שמים. דורות הראשונים, גם ימי המשנה, נתפסים כתקופת זוהר שבה הכל היו מלאכים, ובוודאי שכל מה שעשו היה לשם שמים.
ממילא, אם אדם יצא להשתתף בהלויה, ואם אדם נשא את מיטת המת, ודאי היה זה לשם המצוה שבדבר.
ואם רש"י מעיר על כוונתו של נושא המיטה שהוא חפץ לשאת את המת, זה ודאי לא נעשה אלא לשם המצוה שבדבר.
וכל כך ברורה הנחה זו עד שהיא נכתבת כאילו היא נאמרת בידי רש"י במפורש.
הלוואי שתמיד יהיה כל כך קל לזהות הנחות יסוד ולהתריע עליהן...
