| מיימוני כתב: |  | 1. זו מצוה לשאת את המיטה.
2. בני אדם רוצים את המצוה הזו.
ושני החלקים האלו לא ברורים לי מהיכן הם לקוחים וכיצד הם נוצרים. |
|
שוב הרב מיימוני אני לא יורד לסוף דעתכם,
יש מצווה כזו, "חייבים לקבור את המת" מי חייב ? "מי שמתו מוטל לפניו"
כדי לקבור אותו חייבים לסחוב אותו עד מקום הקבורה,
במילא כל הסוחבים עוסקים במצווה ויש כלל שכל העוסק במצווה פטור משאר המצוות,
בא המשנה ואומר שלא רק הסוחבים ממש עכשיו, רק גם המחליפים שעכשיו לא סוחבים גם פטורים,
מסביר רש"י למה הם פטורים הרי הם לא עוסקים כרגע במצווה, אז רש"י מסביר והיות שהם כולם עסוקים\טרודים לזכות בו = במצווה של לקבור מת, אז זה גם מן עיסוק,
בתכלס אפשר להבין למה, הרי ההפסקות של הסחיבה היא חלק מהעבודה, הרי אי אפשר לסחוב כל הדרך חייבים להחליף כל הזמן,
ראה לדוגמא בשמירת המת באמת אם יש שנים אז אחד מהם פורש לקרוא קר"ש, כי שם אין צריך את שניהם לשמירה,
בלסחוב מת צריך להחליף\הפסקה להגור כוח מחדש במילא כל המחליפים עוסקים במצוות הקבורה,
אפי' אם נאמר שכל אחד יכול סחוב רק מאה מטר ותו לא, אז כל המחכים בצד הם טרודים לזכות בו = במצווה,
כלומר אייך שנדמיין\נחשוב כולם עסוקים במצווה לקבור את המת,
כל זה בלי שאר המצוות שיש, מצוות לוויה (שאפי' כופין,) ולהוציא ועוד,
ראה ההלכה
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. הלכה ב
שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. הלכה ג
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה, וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות. שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמג סעיף א
מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה, א שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו, בר נידוי הוא. ואם יש חבורות בעיר, שכל אחת מתעסקת במתים ביומה, מותר ביום שאינה יומה. בד"א, שלא בשעת הוצאתו, אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים, ב כדלקמן. סעיף ב
בכפר קטן, אין שואלים שלום זה לזה כשהמת בעיר. ג הגה: וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת על בית הקברות. (כתבי מהר"ר אסרלין סימן כ"ה בשם ספר חסידים), אבל כשאין מת שם, שואלין. ברחוק ארבע אמות מן הקבר (בתוס' דאלפס פרק ג' דמ"ק והכל בו בשם הר"מ). שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שנח נושאי המטה, וחילופיהן, וחילופי חילופיהן, בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה, מאחר שלמטה צורך בהם, א פטורים (מקריאת שמע); ושאר המלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, חייבים. (ועיין בא"ח סימן ע"ב). סעיף ב
ב אין מוציאין את המת סמוך לק"ש, א] כל שאין שהות להוציאו לקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע; ואם התחילו להוציאו, אין מפסיקין כדי לקרות. הגה: ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל; ואין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית. ויש מקילין בשל ערבית, הואיל וזמנה כל הלילה (מבואר בא"ח סימן ע"ב). סעיף ג
ג <א> במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה, אסורים בנעילת הסנדל, שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה. הגה: ב] יש מקומות שנהגו שהאבלים יוצאים ראשון מן הבית, והקרובים והמטה אחריהם, והרחוקים נותנין המת על המטה, ולוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם, ואחר כך שאר העם (כל בו). יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות, ד מעמידים אותו כל ד' אמות קודם שנקבר (שם וב"ז); וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין, ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריך להעמיד אותו (מ"כ בשם מהרי"ל). שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסא סעיף א
א מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים, אין לו שיעור, אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו. למאן דקרי ותני, דהיינו ב שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים, ג אם יש ס' רבוא אין צריך להתבטל בשבילו. א] למאן דלא קרי ותני, כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו, ד והוא שיש שם עשרה. (וי"א דעכשיו מן הסתם מבטלין, שאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה). (ב"י בשם הריטב"א פ"ב דכתובות שכ"כ בשם סמ"ג) ואשה, י"א שדינה כמאן דקרי ותני; וי"א שדינה כמאן דלא קרי ותני, וכן נהגו באשה ותינוק לקולא. ה ב] ואין מבטלין ת"ת למת, כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. <א> ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ו ג] ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל. סעיף ב
ד] במה דברים אמורים שמבטלין תלמוד תורה, ללוותו בשעת הוצאתו; אבל כל זמן שמוטל לקברו, אין מבטלין בשבילו ת"ת, אלא (א) אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה, אותה שאינה יומה מותרת בין בלימוד בין בשאר מלאכות. ובשעת הוצאה, מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו, אפילו אי לא קרי ותני, דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת, אבל בשאר מלאכות, אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללוותו. ואם אין חבורות בעיר, כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר; אבל מתלמוד תורה אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו, כדאמרן. סעיף ג
הרואה את המת ואינו מלוהו, עובר משום לועג לרש (משלי יז, ה) ובר נידוי הוא, (ב) ולפחות ילוונו ד' אמות. סעיף ד
אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת, <ב> צריך (ג) לעמוד מפניו. סעיף ה
ארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיימת, צריכין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת.
תוקן על ידי maxmen ב- 29/08/2012 20:13:35
|
|
