האם התשובה/השתנות אפשרית?

יהי

חושבני שלר"מ כ"א יכול להיות צדיק דהיינו לקיים מצוות (וכפי שכתב נחל"ד), לפלוני יותר קל ולאלמוני יותר קשה ועל כ"א התביעה כפי קלות נגישותו לטוב. לא כ"א יכול להית חכם מחוכם, אבל על זה אין עונש, וכבר כתבתי זאת לעיל. אם נוח לך לפרש רחוק כנמנע ולהקשות – נוח.

ולגבי הערתך אם יש כזה דבר – אתה העלית את השאלה ואני מבין שע"א אינו נאמן עליך אלא רק נסוי מדעי.

לפי המקור החשוב שהביא נחלת דוד, 
מושג הצדיקות נמדד סביב העמידה מול הקב"ה , כך שאפילו אם אדם רק מהרהר בכנות על רצונו לילך בדרך השם הרי הוא צדיק גמור.
                כל ענין שלימות המידות הוא כבר שלב ההוצאה לפועל של הרצון הזה, שם בהרבה מקרים מגיעים לכשלונות מכל מיני סיבות של טעויות בשיקול הדעת, ובהבנה נכונה של "מה השם שואל מעמך" וכו'.
לכן גם "היום אם בקולי תשמעו" כי את התודעה אפשר לשנות בשניה , אבל כדי לבסס אותה בפועל המציאות כדרך שלימה ובת קיימא, צריך הבנה נכונה ולא מעט עבודה כדי שהיא תתקיים בפועל המציאות.

חושבני שעלינו לחלק כאן בין מובנים שונים במילים יכולת ואפשרות, כמו שהעיר מיימוני.
מבחינה משפטית, ומבחינת סדר החברה. הן בדין התורה והן בדין החילוני, ההנחה הוא שכל אחד ביכלתו להימנע מכל מה שתאסור החוק, ולקיים כל מה שהיא תחייב. אלא אם כן הוא אנוס ממש כלומר חש"ו ממש וכדו'. אין החוק והמשפט מתחשב עם הקירוב או הריחוק של כל אחד בטבע מהחטא. ולמשל אנס לעולם לא יכול לפטור עצמו בטענה שיצרו גבר עליו יותר מדי , הוא אפילו לא ישיג הקלה בעונש גם אילו יוכיח שיצרו גדול מיצר אנשים אחרים רגילים. וכן ראוי להיות, פשוט לסדר החברה. אלמלא יתחייב בית המשפט להתחיל לדון על כל אחד לפי כל הפסיכולוגיה שלו והקשיים הספציפיים שלו אין לדבר סוף ויהיה לנו אנרכיה.
אבל כל זה אינו האמת. האמת, וכפי שהיו דנים בבית דין שלמעלה, הוא בוודאי שיש מי שאצלו לאנוס הוא חטא פחות מאשר לגבי חבירו לדבר לה"ר. [וידודעים דברי האריז"ל לגבי שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שזהו ההבדל ביניהם, כלומר גודל היצה"ר של דוד לעומת קלותו יצרו של שאול] אין בדברים אלו כל ספק. וממילא, אף אם נגיד שבהכרח יש בחירה על כל מעשה של האדם, בוודאי אין אותו התביעה כלפי מי שיצרו גדול כמי שיצרו מועט.
החילוק הזה, בין מה שנאמר פורמלית משפטית, בבחינת בי"ד שלמטה, ובין מה שהוא האמת כלפי שמיא, בבחי' ב"ד שלמעלה, נראה לי פשוט וברור ביותר.

השאלה לפנינו הוא איך על האדם לדון את עצמו, האם עליו לחשוד את עצמו תמיד שלא עשה כל מה שיכול בבחי' ב"ד שלמטה, או שמא יש לו לדון את עצמו לכף זכות ולדון את עצמו ולסדר לו סדר עבודתו ותשובתו כפי מה שהוא האמת, כלומר בחי' ב"ד שלמעלה.
לכאורה יש לחות מקום רב לאדם להיות ריאלי, ולא לתבוע מעצמו מה שאיננו ביכולת הסבירה שלו.
למעשה לכאו' צריך לחלק בין איפה שהוא מזיק לאחרים, ששם בהכרח נמצא נידון בגדרי בי"ש שלמטה, ששם עלו לעשות כל אשר ביכלתו אוף למעלה ביכלתו שלא יגיע לידי היזק ממש לאחרים דוגמת אנס וגזלן וכו'. ובין מעשים שכל עיקרם אינו אלא בין אדם למקום, או בין אדם לעצמו, שמעצם טבעם הרי הם נדונים בב"ד שלמעלה.

כמו כן כאשר אנו דנים את האדם באשר לאופיו, מדותיו , מידת התמדתו בתורה, וכדו'. נראה בלתי סביר בעליל לבא אליו בטענות רק בגלל שאילו היה רוצח מישהו תחת תנאים כאלה היינו מחייבים אותו בדין. אכן לגבי רצח זה לא תירוץ, בגלל החומר וערעור הסדר הציבורי שישנו ברצח, לא בגלל שכך האמת. וממילא לגבי דברים לא כל כך מערערים את הסדר, כמו מידת ההתמדה, נראה בלתי סביר בעליל שנצפה ממנו לעשות מאמץ כמעט על אנושי וליהפך למתמיד. וכמן כן האדם מול עצמו, לא סביר שידרוש מעצמו דבר כזה, לכל היותר אולי ישתנה מעט לטובה, וגם זה מסופק.


כל החילוקים שחילקו כאן בין מצוות התורה לשאר מעלות. או בין חכמה לסתם קיום התומ"צ, לענ"ד לא מיישב כלום לא ברובד הטקסטואלי ולא ברובד המעשי. הרי ישנו איסור למשל להרהר בערווה, ומה יעשה מי שמבחינת טבעו קרוב ביותר לדבר זה, ולתבוע ממנו להתגבר עליו כמעו הא למעלה מן הטבע. או ישנו מצוות עשה לעסוק בתורה. ומה יעשה מי שמחבינת טבעו אינו מסוגל לזה. [בלי ליכנס לדיונים אודות המצוות הללו וגדרם]. כמעט על כל דבר ישנן מצוות ועבירות, וגם המינון של רוב הדברים האו מצווה או עבירה. קשה מאד להבדיל בין סתם חיובים ומעלות מוסריות או חכמות לבין חיובי קיום התורה. נכון שהר"מ במורה מדבר מהשגת המושכלות העמוקות וכו'. אך דבריו בעליל מתייחסים גם למקרים שהדבר מגיע לכדי איסורים ממש.

תלמיד
לא אמרתי שאינך נאמן עלי, אלא שכדי לבסס דבר כזה היו צריכים להכיר את המקרה ולהבין במה בדיוק מדובר. לכן גם אם עדותך נכונה, היא א מספיקה עד שנבין בדיוק מה קרה לאותו ידיד וכו'.
בינתיים אני עוד לא מצאתי אף אחד שאף פעם עשה תשובה במובן שהיינו מבינים תמיד ושומעים על זה כל השיחות בימי אלול ועשי"ת וכו'.

גם במובן שאי"צ דיבר עליו למעלה בדף זה מעודי לא מצאתי מישהו שיעשה תשובה. כלומר במובן שלהרהורו יהיה שום השפעה או קיום במציאות. מחשבות רומנטיות של עשיית רצון ה' והרצון לעמוד לפניו יש לי כל רבע שעה, אך מה הם שווים אם אינם יכולים להפעיל שום שינוי במציאות, ואין במחשבות אלו שום שינוי של מה שלא היה קודם אלא פשוט מיקוד תשומת הלב לרצון מושרש עמוק מאד בתוכנו, מסתמא באשמת החינוך שקבלנו. [אולי זהו באמת גדר הרהור תשובה שבגמ' קידושין, אך לא תשובה זו אנו מחפשים בד"כ, וכאמור, איני רואה במחשבות כאלו כל שינוי ממשהו שהיה קודם אלא פשוט התעוררות של אחד הרצונות העמוקים של הבן אדם.]

תוקן על ידי יהיאור ב- 28/08/2012 09:24:05

יהי,
מסתבר שלפי חז"ל הרהורים כאלו בהחלט שווים.
עם כל הכבוד לעולם העשיה מסתבר שביהדות הוא לא היחיד וגם לא החשוב ביותר.

אי"צ
נניח שהם שווים. השאלה למה אתה קורא להם הרהורי תשובה. לכאורה אין להם כלום עם תשובה או חזרה ממה שהיה עד עכשיו. זה פשוט תקווה טובה של האדם שיהיה יותר טוב וכדו', רצון שהיה בו מתמיד. מה נשתנה בו עכשיו שזה פשוט עלה למודעות שלו לרגע? [אם כפי הרצון הזה אתה דן, הרי שגם אם לא הרהר בו ברגע הקידושין הרי הוא צ"ג. שהרי רצה כך כבר מקודם]

יהי,
כן זו בדיוק הנקודה, שהרצון הזה עלה אל סף התודעה.
כדי להיות צדיק צריך תודעה של צדיק , מכאן הכל מתחיל.
                    אחרי שזה קיים , אפשר לבנות מזה את כל העולם.

לא נראה לי. בין "בעלי תשובה", במובן שהינך , לבין "תשובה", במובן שאני מדבר עליה, ישנם הבדלים רבים וגדולים שמעקרים כל הקשר לשיחות אלול ועשי"ת ממשמעותו. אם תרצה אפרט.

הייתי מדמה את זה יותר כמעבר בין שני חברות או שני מדינות, תוך הסכמה לנהוג בכל או כמעט בכל כמנהגי החברה החדשה, יותר מאשר בשינוי בבן אדם. נכון שזה מלווה בשינוי תפיסתי וכדו'. אך עיקר השינוי הוא חברתי, אתה עובר לחברה שבו עושים דברים אחרים מזו שהורגלת להם ומקיים את מנהגי אותו חברה. אבל לא זו השינוי שעליה מדובר בשיחות התשובה.