כיצד מצדיקים עונש נצחי?

ירוחםשם, הפעם, במחילה, אני מסכים אתך לגמרי. זו אפילו בכלל לא שאלה אצל ילדים בני שנתיים שלא סופרים כלום.

עודד

עודד
שוב
התמזגתי אתו, אז מה?
מבחינתי האישית זה חסר משמעות ומבחינת הידע הרי לא התווסף דבר, אז למה זה משנה?

בעלבעמיו, ההערה שלך טובה לדעתי. זהו שנאמר דע מאין באת ולאן אתה הולך. מה שהיה קודם ומה שיהיה אחר כך הם חסרי משמעות. זו הטראגיות של האדם, שהוא יצור סופי אבל שאיפתו גולשת מעל מצבו הנתון ואפשרויותיו, ומביאה אותו למחוזות שאין להם על מה לסמוך. אבל בין שתי הנקודות האלו אתה חי, ועליך לתת לעצמך איזו משמעות. החיפוש הזה אחר משמעות הוא יחודי לאדם. כיוון שהדבר הזה קשה לרוב האנשים ומיאש אותם, צריך לספר להם סיפורי ניחומים כדי שתהיה להם תקווה.

ירוחםשם, כולנו יודעים שלוקחים תפוחים ועוד תפוחים וסופרים אותם ומקבלים תוצאה. ציפור אינה יודעת כמה גוזלים יש לה בקן. ולילד קטן נחוץ זמן עד שהוא תופס את הרעיון שבעיני האדם הבוגר הוא 'מובן מאליו' כביכול. אלא שלפעמים כדאי לחשוב על הדברים הנדמים פשוטים כל כך. מאין נובע הרעיון ש'לוקחים 5 תפוחים' ש'מצרפים עוד תפוחים', ש'סופרים תפוחים', שמתקבל 'סכום'. ומדוע שנינו יכולים בכלל לבצע אותן פעולות ולקבל את אותן התוצאות. הרי יש כאן הכרה שאפשר ליצור קבוצה של איברים [תפוחים] ואפשר לצרף אליה עוד קבוצה, ולמנות את כל האיברים, והמניה הזו נותנת סכום.

ולמה 5 סוסים ועוד 7 תפוחים אינם שנים עשר? למה עשית הבחנה כזו? אבל 5 סוסים ו 7 חמורים הם שנים עשר בהמות בדיר. זו ודאי קביעה נכונה בעיניך. סוסים וחמורים אינם מתחברים יחד, אבל כשהם נכללים יחד בקבוצת הבהמות, פעולת המניה תקינה לחלוטין. מכאן שצריך להיות בתבונה שלנו כושר מסוים המאפשר לנו להבחין בדברים האלו ולבצע עליהם פעולות מסוימות, ואוסר על אחרות. זה עיסוק של תורת ההכרה. ותורת ההכרה של המתמטיקה אינה פשוטה כלל.

דרך אגב, הדוגמה הפרטית 5 + 7 = 12, לקוחה מספרו של קאנט 'ביקורת התבונה הטהורה'.  

שם נשאלות שתי שאלות קשות. [א] האם העובדה הזו נלמדת מן הנסיון שלנו או שהיא מצויה בתבונה שלנו לפני כל נסיון. [ב] האם בביטוי  [5 + 7] כבר כלול מראש המספר 12, או שה 12 הוא משהו חדש שנוסף על ה 5 וה 7 ולא נכלל בהם קודם. האמן לי שהוא ידע היטב לספור תפוחים עד שנים עשר, אבל מהבירור הזה הוא ביצע מהפכה גדולה בתולדות המחשבה.
עודד

א. לייבניץ היה מתמטיקאי ומה הקשר לביאו כראיה לכאן?
גם פסקל מתמטיקאי אמר על כך , ומה לנו , אנו יהודים!

דבר שני , ישראל כמה שחטא , ישראל הוא.
ו"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים..."  

עודד,
אני לא בטוח שהרמב"ם ספר ספורי ניחומים בלבד. אם אני רואה טקסט אני מנסה להניח שהמחבר היה כנה עם עצמו ועם הכותבים. אני דן כעת בדעת הרמב"ם, גם אם אתה תטען שאין זו דעתך.

די לראות את הטון הנלהב של פ"ח מהלכות תשובה, כדי להתרשם שהרמב"ם ראה בקניית הדעת טובה אמתית לאדם שקנה אותה.

בעלבעמיו, אכן, כדבריך, הרמב'ם רואה בקנית דעת טובה אמתית לאדם. מבחינתו זוהי הטובה האמתית. טובה זו מותנת במה שהאדם ירד בעצמו לשרשי דברים וישיג אותה בשכלו שלו, ולא יצטט מאחרים. [מו'נ ח'ג נא].

טובה זו קיימת לאדם בחייו, במה שהוא מבין עולמו של האלהים ויכול ללכת בדרכו.

אבל הרמב'ם יודע כי רק בודדים בלבד מסוגלים לרדת בעצמם לשרשי דברים ולהשיג דעת אמת בעצמו. ומה יהיה עם היתר? גם להם צריך לדאוג, ובעיקר משום הצד החברתי מדיני, שכן רוב זה של אנשים צריך לחיות יחד במדינה, וצריך לדאוג לסדריה ותקנתה של אותה מדינה, אחרת יאכלו האחד את השני. 'כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש ותקון הגוף. אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם, ... שאין בטבע ההמון לסבול השגת הענין ההוא כפי מה שהוא'. [מו'נ ח'ג כז].

 המחלוקת הגדולה של תקופת ההשכלה עם הגישה הזו, במה שהמשכילים חושבים כי רוב הציבור, מה שמכונה למעלה 'המון', יכול להגיע לדרגות השכלה גבוהות, וחייב לעשות זאת. וטובת החברה והמדינה גם היא במה שיעשו זאת. בעולמו של הרמב'ם רוב בני האדם אינו יודע קרא וכתוב. היהודים יודעים לקרוא ולכתוב ולומדים תורה, אבל הם חסרי השכלה וכמו כולם, אינם נדרשים לה. לדאבון הלב, ההמון מתחזק גם בחברות המודרניות. אפילו רבים בוגרי אוניברסיטאות יוצאים ומקצוע בידם, אבל הם חסרי השכלה.

עודד