האם גילויי חכמה ביצורים פרימיטיבים מעידים על יוצר תבוני

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בלק סימן יח

[יח] מה אקוב לא קבה אל (במדבר שם /כ"ג/ ח). בשעה שהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות, דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו' (בראשית כז טז), אמר לו אביו מי אתה (שם שם /בראשית כ"ז/ יח), א"ל אנכי עשו בכורך (שם שם /בראשית כ"ז/ יט), המוציא בפיו שקר אינו ראוי להתקלל, ולא עוד אלא שנתברך, שנאמר גם ברוך יהיה (שם שם /בראשית כ"ז/ לג), והיאך אני מקללו לא קבה אל. ד"א [מה אקוב לא קבה אל]. בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לכך לא היו ראויין לכלותן אפילו באותה שעה, לא זז מחיבתן אלא לווה עליהם ענני כבוד, ולא מנע מהם המן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו', ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר וגו'] ומנך לא מנעת מפיהם (נחמיה ט יח יט כ), והיאך אני יכול לקללם, זש"ה מה אקוב לא קבה אל. [ד"א מה אקוב לא קבה אל]. בשעה שהיה מצווה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן, שנאמר אלה יעמדו לברך את העם וגו' (דברים כז יב), ובקללות לא היה תובען, שנאמר ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל (שם שם /דברים כ"ז/ יג), ועוד כשהן חוטאין ואומרין להביא עליהן קללה, אינו כתיב שהוא מביאן, אלא בברכות הוא מברכן, שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע (שם /דברים/ כח א), ונתנך ה' אלהיך עליון (שם שם /דברים כ"ח/ א), יצו ה' אתך את הברכה (שם שם /דברים כ"ח/ ח), ובקללות והיה אם לא תשמע [וגו'] ובאו עליך (שם שם /דברים כ"ח/ טו), מעצמן, הוי מה אקוב לא קבה אל.