על מעמדם האונטולוגי של איסורי דרבנן

נושא זה מטריד אותי כבר זמן רב. דא עקא, שאינני יודע כיצד לנסח את השאלה, על כן אמרתי אשיחה וירווח לי, ואולי על פי מחשבותי לא רק אמצא תשובה, אלא קודם כל - מיקוד לשאלה עצמה.

הנה ידועה החלוקה בין מצוות דאורייתא, השייכות גם ל"חפצא", לבין מצוות דרבנן המוטלות על ה"גברא". אומנם, יש הרבה מה לדון בחלוקה זו, ולפום ריהטא לא נראה לי שיש בה ממש בפועל.
אך אעפ"כ, הרי שאני מצליח להבין את ה"ישות" של איסורי דאורייתא - אם עברת עבירה, הרי שפעלת נגד רצונו של אלהים. בין אם יש שכר ועונש, בין אם לאו, הרי שהמעמד של העבירה הוא ברור כביטול רצון ה'.

אך מה עם איסורי דרבנן? אם ניקח את הגזירות, לדוג'. אז גזרו רבנן X כדי שלא אגיע לY. נניח שעברתי על X, מה בעצם כבר קרה? 
ידועים בהקשר הזה דברי נתיבות-המשפט, שאין חובת כפרה על העובר על איסורי דרבנן בשוגג. לפי דבריו מובן שבאמת מבחינה אונטולוגית - מצד ה"יש" - אין ממשות לאיסורים, אלא הם רק הגבלות כדי לא להגיע לאיסורי דאורייתא, או סתם תקנות והנהגות טובות. אז לא עשיתי דין דרבנן מסויים, נו שוין. לדעת רב אשי ישנה חשיבות בדין או תקנה זו, ולי נראה שאין זה כל כך חשוב, האם דעתי מתבטלת בפני דעתו? - אינני דן מי יותר חכם, או מי יותר יודע. אני מדבר על נקודה ספציפית - הרי כמו שהיום, אם הרב עובדיה יגיד שלדעתו צריך בשבת סייג זה וזה, לא ארגיש חובה לקיים את הסייג הנ"ל אם אני רואה שאינני נופל כלל בדין הזה ולא מתקרב לעבירה. אם כן - מאי שנא זה לבין שאר מימרות אמוראיות, שבשעתן היו גם הם סתם אמירה של אמורא, שלא התכוון דווקא לקבוע דינו לזיכרון עולם בספר הכתוב, אלא אמר דעתו ותו לא מידי. 

אין אני דן פה מצד ההלכה - דיני לא תסור וכו'. בעניין זה, אע"פ שגם בו יש לעיין, הרי ברורה לי החשיבות של איסורי דרבנן, ההשתלשלות ההיסטורית שהביאה אותנו להכריע כן וכו' וכו'.
אאני מתקשה מצד הממשות - שוב, הגדרה לא טובה מספיק, אני יודע.
אך אני לא מצליח לבטל את ההרגשה, שבסופו של דבר ישנו יחס מיתי(מלשון: מיתוס) מידי לדברי דרבנן. כאילו כל מימרא של רבא קובעת "חלות" איסור במציאות. בעוד בפועל הרי זה סתם יום צהריים בו דרש רבא לפני עם הארץ, ואמר נניח, שלדעתו צריך לעשות כך וכך, בדיוק כמו שרב ידרוש בערב שבת ויאמר שיש לעבוד על מצווה זו או זו, ועל מידה זו או זו.
אין זה אומר שלא צריך לעשות כן, אך אין פה "חיוב" אימתני המוטל על האדם, אלא מעין הנהגה טובה, הכוונה. כך, לכאורה, גם שאר תקנות וענייני דרבנן, הרי בסופו של דבר הם מימרות שנועדו לכוון או לסייג, ואני מרגיש שהיחס אליהם כ"ממשיות" אונטולוגיות הוא מוזר.

ברור לי שלא התנסחתי טוב, אך כולי תקווה שמשהו מהלך המחשבה הנ"ל יובן.

יהי,
אם יהיו מספיק אנשים שירצו, זה בהכרח יקרה.
           כמובן אם היה קו ישיר של פעולות שאפשר לעשות שהיו גורמים לכך באופן מיידי הייתי עושה אותם מזמן, אלא שברור שגם אם באופן עקרוני ניתן היה לחדש את התורה שבע"פ היום , כל עוד אין לפחות גרעין שיקבל את הדברים וימשיך את זה הלאה עד שרוב ככל העם (או לפחות הציבור שומר תורה ומצוות/מאמין) היה מקבל אותו, זה היה חסר משמעות.
                   אמור מעתה שהפעולה העיקרית הנדרשת היא חתירה לביסוס עמדות יסוד שיאפשרו התחדשות של התורה שבע"פ באופן בו הם יתקבלו על גרעין מספיק משמעותי בעם, אם אתה רוצה לפתח את הדיון בהקשר הזה , שכבר קצת יותר בר השגה אשמח  .

אי"צ
אני מעביר את הדיון לאשכול שלך התורה, לשם מה. ונדון שם. חבל לגנוב לנחל"ד את האשכול שלו.

אין בעיה,
רק שים לב שערבוב של נושאים עלול לסבך את הענין ולא לתת פירות טובים.
   אז בזהירות.

תודה למגיבים. 

בעל, מנחם ויהי - 
בכוונה כתבתי שאינני מדבר על שאלה הלכתית. אני מקבל עלי עול תלמוד בעקבות עם ישראל לדורותיו, ואינני בא כנגד "דברי סופרים". 
אומנם, הרעיון של מנחם מעניין - שבעצם התורה הכווינה אותנו להכרה מסויימת, וחכמים מחזקים את התורה בכל דור על פי חסרונותיו להשיג את כוונת התורה. אם כן - הרי שד"ח הם ממש באותו עיקרון של ד"ת, והכל ברור.
אלא שאני לא מקבל שיטה זו מכל וכל, אך זה כבר דיון אחר.

אולי על פי דבריכם באמת אפשר למקד את השאלה: גם אם מקבלים עלינו עול תלמוד. מה זה אומר? האם כל מימרא שבטעות הכניס רב אשי לתלמוד מחייבת אותי על כל דקדוקיה? 
אם ר' אמי מתעטף וקאי לקראת שבת, ואומר "בואי כלה", גם אני חייב? ואם אני רוצה לשמוע שירים של מוצרט לקראת שבת זה לא טוב?
כמו כן, אם רב בקעה מצא וגדר בה גדר, האם גם אני חייב לגדור כל גדרותיו?

אולי מכאן גם רמז לתשובה: אולי יש לחלק בין תקנות שנועדו להיות לדורות ולכל העם, לבין מימרות. חכמים תיקנו לכל העם בכל מקום שהוא, שלא יאכל חלב ובשר באותה ארוחה. כוונתם הייתה שאיסור זה יתפשט בכל עמ"י, ואכן זה מה שקרה לעילא ולחומרא.
אך כשאמורא זה או אחר אומר דרשה, מימרא, רעיון הלכתי - אין זה אומר כלום. הוא חשב שזה עניין נחמד, המקבל יקבל והדוחה ידחה.
אך במקור רציתי להגיד יותר מכך. אפילו בדין בשר וחלב(דרבנן) - מי שמחליט שאיננו צריך את גזירת חכמים זו. נכון, כל עמ"י קיבל את התלמוד, וגם הוא. אך יש קבלה ויש קבלה. הרי כל אורח החיים שלנו הוא תלמודי, ואם כן - מה לי המקבל מצווה זו או זו?
משל למה"ד? לדברי הרמב"ם על "לא תסור". הפשט שאני מבין ברמב"ם, שלא כהשגות הרמב"ן שאם כן כל דברי חכמים הם באיסור דאורייתא. אלא כך - כל מי שעובר על דרבנן, יש לו סנקציות דרבנן או שסתם עבר על דברי סופרים. רק מי שאומר שאיננו מקבל כלל את סמכותם - הוא זה שעובר על איסור "לא תסור" דאורייתא.
כך גם אני רוצה להגיד - אע"פ שבכלליות חיינו, הרי שהתלמוד ודברי חז"ל מנחים אותנו, הרי שבפרטות אולי אפשר שזה יקבל דין זה וזה דין אחר, ולא צריך להכניס כל אמירה ורעיון לסעיפים וסעיפי-סעיפים בשו"ע, שהמקיימם פתאום יהיה איזה "חסיד".

הר"מ,
אם קראת עד פה, הרי שתראה שדברייך אינם שייכים.
בוודאי דברי הטעוך, כי נקטתי לשון לא מדוייקת. אך באמרי "אונטולוגי", לא התכוונתי לאף אחד מפירושך. הטעם הוא, שגם אני נוטה לפרש איסורי "חפצא" כמו שהבאת בשם האחרונים הנ"ל, שהכוונה שמתייחסים לחפצא, לא שמשהו בו משתנה.
הלכך, בסופו של דבר, הכל איסורי גברא, ובין מצוות דאו' ובין דרבנן לא משנים את הממשות המציאותית.

אך נקטתי לשון "אונטולוגי", כי להדגיש את ההרגשה שלכאורה אפשר להתייחס לחלק מדברי חכמינו כאמירה בעלמא לאו כלום היא. היינו - כבודו במקומו בוודאי וכו', אך זה שאמר מי שאמר מה שאמר, איננו יותר מאמירה של הרב עובדיה או כל רב אחר כרגע, שהשומע ישמע והחי את חייו כרגיל - ימשיך לחיותם. 
בוודאי שאם ישנו חידוש הלכתי כלשהו ואתה משתכנע ממנו, הרי יש לך לשנות את דרכיך. אך נניח יאמר הרב עובדיה - לדעתי צריך גם להחמיר בכך וכך בשבת, או בפסח, או בהכשרת כלים. הרוצה ישמע ויחמיר, ומי שאינו רוצה - לא ישמע.
והרי כל דברי דרבנן הם כעי"ז, שהם כחומרא לאיסורי דאורייתא. שעל כן, אם אלהים אמר X, אין לי אלא לשמוע לדבריו, שהרי דברי ה' הם הבסיס לקיום הדת. אך דרבנן שאומרים כן, אע"פ שמקבל אני את דבריהם נוכח קבלה הכללית של עמ"י, הרי שאינני רואה בכל אחד מדבריהם אמירה המוטלת על גבי כחיוב, אלא כהנהגות, רעיונות וכד' אם לחיזוק הדת אם כי סתם סברא טובה היא  להודות למיטיב עמך(למשל: להתפלל, לברך - למ"ד שאלו דרבנן)- והשומע ישמע, ומי שאינו שומע הרי לא יצא מכלל ישראל.
כמו שמי שלא מקיים פסק כלשהו של הרב עובדיה לא ייתפס כ"עובר" על ד"ח, ה"ה והוא הטעם.

נחל"ד
האם להלכה הנך מתכוון או לא? אם הנך רוצה לטעון שלא כל מימרא שנכנסה בש"ס מחייבת, הרי שזו טענה הלכתית גרידא שיש לדון בה. [אגב אני חושב שכן סברו הרבה ראשונים, ובאמת לא פוסקים למעשה כל מימרא, ולפעמים מביאים אותי רק כהמלצה והנהגה טובה לא מחייבת]
אם הנך רוצה לטעון שמלכתחילה לא התכוונה הגמרא שכל מימרא תחייב, שוב זו טענה פרשנית שצריכים לדון עליה בכלים פרשניים. וכאמור, זו בהחלט שאלה שיש לדון בה.
האם זוהי כוונתך?
ואגב, מה הכוונה משהו שרב אשי הכניס בטעות לתלמיד בבלי?

נחלת,

מחייב יכול להיות מחמת סמכות כפויה ומחמת סמכות מקובלת.

בזה יש הבדל בין דאורייתא ודרבנן.

דאורייתא, עבור מי שמאמין כי ניתנה בסיני, היא סמכות כפויה.

דרבנן היא סמכות מוסכמת.

סמכות מוסכמת יכולה להיות על ידי יחיד, או רבים, המסכימים לקבל מרות של חכם פלוני, דוגמת שולחן ערוך וכיו"ב.

סמכות זו מוגבלת, בכך שאינה מחייבת את הכלל וגם מי שקיבלוה מאפשרים לעצמם לנטות במקרי קיצון.

סמכות חז"ל, הוגדרה בשלב מסוים כמוסכמת על כל העם וככזאת שאי אפשר לחלוק עליה. מכאן סמכותה.

אם שאלת מה בין גזירת חז"ל לדרשת הרב עובדיה, שתי תשובות בדבר.

א.      גם בדרשות הרב עובדיה, יש חלקים הנאמרים כפסק המחייב את כל מקבלי מרותו.

ההנחה היא כי כל מה שנכנס בגמ' שייך לקטגוריה זו.

ב.      הסכמת כל ישראל כנאמר בהקדמת הרמב"ם המפורסמת.