על מעמדם האונטולוגי של איסורי דרבנן

שאלתך מתחלקת לשנים.

א מהו המחייב את המאמין בקיום מצוות.
ב מה כלול במחויבות זו.

במקרא, בדרך כלל מחויבות ישראל במצוות הייתה ע"י "ברית" כך בסיפורי מתן תורה (לפחות בגירסת שמות), כך באלות הברית שנשנו ושולשו בתורה, כך בבריתות יהושע ויאשיהו ועוד, וכך בדברי ותוכחות הנביאים על קיום או הפרת הברית. אפילו התורה החדשה עליה כבר דיבר ישעיהו נקראת בפי ירמיהו ברית חדשה (מכאן כידוע נלקח שם ספר הדת הנוצרי). גם מחויבויותיו של אלוקים לעם נמצאים באותה הברית. הברית הדדית קבלת ה' כאלוקים ומילוי מצוותיו תמורת יחס מועדף לישראל.
עפ"י המודגש בפר' נצבים ברית ואלה זו כללה מראש את כל הדורות הבאים אחרי כורתי הברית (משהו מעין התחייבות מדינית מחייבת לעתיד) מבלי אפשרות השתמטות.

המחויבות עפ"י ברית יותר המודגשת בשלישו האחרון סל ס"ד (קללות כי תבוא מצויינים בסופו כברית(למרות שלא נזכר ברית עד הפסוק האחרון), קבלת הברית של נצבים ושירת הברית של האזינו). ולא עולה בקנה אחד עם המשתמע ברובו הראשיתי של ס"ד בו כמעט לא מוזכרת הברית אפילו לא ביחס לברכות וקללות, אלא ישנה הבנה שמצוות צריך לשמוע ולקיים מעצם ציווים נחשבים הם לצדקה מצידינו, ובתמורה נקבל ארץ שופעת ברכות רחמים וחיים (את מונח ה"ברית" מחליף המונח "מצוה" כלומר עצם הציווי מחייב. אם כי מוזכר פעמים מועוטות ברית-חורב גם בחלקו הראשון של ס"ד).

השאלה לפי"ז א"כ מה מחייב לשמור מצוות דרבנן מאחר שלא היו כלולים בברית סיני או יהושע או יאשיהו . כמובן שלא תסור לא ענה על זה, הכוונה הפשוטה שם היא על הוראת מובן וידיעה בדת הנתונה או על משפט והבחנה כדברי ריב דם ונגע, ולא על המצאת תקנות סייגים ומצוות. לא תסור נאמר כתשובה אמוראית על שאלת ה וציונו. מעולם לא נערך בתלמוד דיון על המחייב בקיום ההלכה המתפתחת. הדבר היה פשוט במעין קוד דתי פנימי בדומה לקוד חברתי המחייב לקיים חוקי ומחויבויות חברתיים.  

בעל,
פירוש נהדר לרמב"ם! 
אומנם, עדיין קשה גם לפי זה - שהרי לכאורה, אע"פ אם זו דרך הטבע, הרי שישנה אפשרות כלשהי שכל העם המצרי יחזור בתשובה(כנינוה) ולא ישעבד את בנ"י. והרי הודעת האל היא כהכרח.
כמו כן, אם ברור לנו שיהיו צדיקים ורשעים, גם פה צריך לשאול - מה מקום כל אדם להחליט, אם בוודאי מישהו יהיה רשע?
אך אני מודה שזה מקהה את הקושיה, וגם מפנה אותה קצת לכיוון "ידיעה" ו"בחירה" יותר.

הר"מ,
אני שמח שגם הצ"פ פירש כדברי, ואכן תמיד חשבתי שזהו הפשט ברמב"ם.
לגבי דבריך, הרי שבוודאי הארכת יותר בספר הרביעי, אך לצערי טרם רכשתי אותו(לא בציניות. אני חושב שספריך חשובים טובא, ועיינתי היטב בשלושת הקודמים).
אך האמת שלא כ"כ הבנתי את מה שכתבת. יותר תארת את המציאות מאשר הסברת את הלוגיקה. כתבת שהסמכות מהתורה היא לחוקק חוקים, וכעת יש לשמוע לכל חוק - אך תוקפו מדרבנן.
אך זוהי ממש הקושיה - מדוע? מה אכפת לי שזה בא בעקיפין מ"לא תסור", הרי בסופו של דבר החובה להשמע לאיסור זה היא מהתורה.
אולי אפשר להגיד כך: התורה נתנה סמכות לחכמים, אך לא למצווה ספציפית זו או זו. לפיכך, אע"פ שחובה להשמע לדברי חכמים מהתורה, הרי שהמצווה הספציפית הזו אי אפשר להגיד שהיא "כוונת" התורה, שהרי ה' לא התכוון אליה דווקא, ולכן אין לה תוקף דאורייתא.

אך עכ"פ הרי לא סתרנו את העובדה היסודית: אע"פ שהדין דאו', הרי שהוא לא מתממש באף תוכן ספציפי. אין שום דבר מסויים מדרבנן שעליו אני יכול להגיד - זה מדאורייתא(מובן מיניה וביה, רק לחדד את הנקודה). 
אם כן, מהו הגדר של "דרבנן"? הרי זה לא דאורייתא, ומדוע שאשמע לדרבנן? א"ת - לא תסור, הרי שלא סרתי, שאתה עצמך אמרתי שלא עברתי על "לא תסור". אם כן - מה הכוונה שעברתי על דרבנן? שעברתי על מילים שיצאו לרב זה או אחר מהפה - בוודאי, אך מה לי בכך? מ"ש אם עברתי על דבריו, או על דברי סתם אדם שאמר לי לא לעשות דבר מסויים, ובכל זאת עשיתי?
הנך רואה שעדיין הקושיה במקומה עומדת: אם הציווי לא מתממש בשום פרט, ועל כל פרט שאני עובר לא עברתי על הציווי, מה התוקף של הגדרת משהו כ"דרבנן"? מאי שנא זה מסתם אדם שיגדיר שדבריו הם מדרבנן?
יתר על כן - מדוע תקנה שלי היא לא "דרבנן", ותקנת רבא כן? האם קבלת עמ"י מכריעה מהו הדרבנן שלה?

אולי הפירוש הנכון הוא בעצם - ופה אני תופס מקום רדיקלי מאוד - שאין חובה עקרונית לשמוע כלל לשום דבר מדברי חכמים. ציווי "לא תסור" הוא ההותרה של "בל תוסיף". אם תקשה - מניין יש לי סמכות לפרש מחדש דברים, לתקן תקנות, להתקין סייגים, התשובה היא - לא תסור, היתר אלוהי להוסיף צווים דתיים.
כיוון שפעם עניין המסורת היה עקרוני ומהותי, ואנשים לא חרגו מדרכי אבות, הרי שההנחה הייתה שבגדול ברגע שיהיו תקנות, פירושים וכד', הרי שהתרבות היהודית תמשיך על פיהם, כמו שאכן קרה בפועל(אם כי מסיבות אחרות). 
לכן לא היה חשש שמא כל פעם מישהו יחליט שהוא מתחיל מחדש, כי הסמכות של המסורת הייתה חזקה מאוד.

אך בפועל, אולי באמת אין כל חובה לקבל את דברי חכמים עצמם, והרוצה להתחיל מחדש - יכול להתחיל, כאשר יש לו היתר מצד "לא תסור" לתקן תקנות וסייגים משלו. 
אלא שבאמת המבטל כל דברי המשנה והגמרא, הרי הוא כאומר שלא היה להם כל סמכות לתקן כך. כי אם היתה - מדוע לא לקבל? 
רק המבטל דבריהם מצד נימוק כלשהו - מחלוקת בסברא, טעות היסטורית, חוסר רלוונטיות לדורנו וכד', הרי שהוא לא עובר על "לא תסור", ושפיר יכול לשנות כרצונו.

מנחם,
ראה תשובתי לעיל. 
בדבריך עמדת על מה שכתבתי - שזה עניין תרבותי עתיק, לשמוע לדברי האבות ולהמשיך את דרכם. 
אין זה עונה על עיקר השאלה שהעליתי.

למרות קריאתי לא הבנתי עדיין מה בעייתך?

היא במישור האישי או הדתי או מה?

מנחם,
הבעיה היא לעגן את דברי רבנן בתורה, מצד אחד, ומאידך גיסא - לטעון ששום הלכה ספציפית איננה ד"ת ממש.
אם אפשר לתפוס את כלל ד"ח כמחייבים, בלי אף אחד מן הפרטים ספציפית, הרי זה כמעט עונה על השאלה בה פתחתי - מה מעמדם הקיומי של דבריהם.

הר"מ,
אינני מבין את דבריך.
לכאורה מצאתת תירוץ אד-הוק. אומנם, הכל מדאורייתא באופן עקרוני, שהרי מה ההבדל בין אמירת ה' ממש, לבין האמירה שרצונו שכל מה שחכמים יגידו - נקיים?
אלא שהחלטת(ללא ראיות, אלא רק מכורח הנסיבות), להגיד ש"דאורייתא" הוגדר כדברי ה' הקונקרטיים או הנגזר מהם, ואילו "דרבנן" - כמה שמסתעף מדברי ה'. ז"א, אע"פ שיש לנו "הוכחה" שזה אסור, ו"הוכחה" במובן ההלכתי הכוונה - ראיה שזהו רצון ה', עכ"פ האיסור איננו דאורייתא.

אך כאילו נקטת בשיטת בריסק, שהוצאת את הגדר, אבל ההיגיון מה יהיה עליו?
הרי דאורייתא איננה מילה מופשטת וקטגוריה בעלמא. דאורייתא - הכוונה רצון ה', או עכ"פ, התורה, שההנחה היא שהיא התגלמות רצון ה', ודברי חכמים שפירשו את התורה.
שאר תקנות, סייגים וכו' - אינם מהתורה. הקיצור ל"אינו מהתורה" הוא - דרבנן. 
כעת, להגיד ש"דרבנן" זה גם רצון ה', אך לא דאו', הרי אלו שתי קצות הסותר.

מצד שני, הרי שיש היגיון בדבריך. כי ממה נפשך - אם אין רצון ה' שחכמים יעשו סייג, מדוע הם עושים? ואם לה' לא אכפת - כנ"ל. ע"כ שהם מבינים שיש רצון אלוהי כזה. אלא מה? ה' כתב את רצונו, וכעת יש צורך בכל מיני חוקים וסייגים כדי לכוון אנשים לרצון זה, או לדאוג שלא יעברו עליו. 
כיוון שאלוהים רוצה X, ואני דואג שX יתקיים, הרי זה כעין קיום רצון ה', אע"פ שאין זה רצונו ממש.

אך אם אתינן להכי - הרי שאלו בדיוק דברי. אני מקבל את סמכות חכמים לדאוג לקיום רצון ה', אבל אני לא מקבל שום גדר ספציפי. אם נראה לי שסייג זה לא שייך לדידי, אז לא אקיימנו. באי קיומו לא אעבור על דבר, כי משמעותו האונטולוגית ריקה. 
ז"א - כל דברי דרבנן הם לא שונים מעצות, רעיונות ודעות של התנאים והאמוראים. גם אם אקבל אותם על הצד המסורת ההיסטורית, הרי שבפועל אין להם תוקף כשלעצמם אלא בהשענות על התורה. הם לא ביטוי של רצון ה', אלא רק ניסיון אנושי לשמור על רצון ה', וככזה - חסר משמעות אונטולוגית, ועל כן אני יכול לקבל עקרונית את סמכותם גם בלי לקבל שום דין ספציפי כמחייב.
מי ש"עובר אדרבנן", הוא כזה שעובר על דבריהם המכוונים לקיום רצון ה', וממילא מעיד על עצמו שלא חושש לדאורייתא, כי אם כן - מדוע עבר אדרבנן? אך אם טעמו ונימוקו עמו, הרי לא עובר על כלום. לכן עיקר דין "עובר אדרבנן" נאמר על ידי חכמים לעמי הארץ, ולא לת"ח אחרים.

בזה אני גם יוצא מהפלונטר של "מיהם רבנן"? הרי כשה' אמר "לא תסור", לא הגדיר - מהמשנה, מהגמרא, מהראשונים, מהשו"ע? מדוע שלא יחול דין "לא תסור" גם על דברי אני?
אלא צריך להגיד שדין זה חל על כל מה שנראה לך שצריך לעשות כדי שלא יתבטל קיום התורה או גם כדי שיתחזק קיום התורה בקרב העם. זה התוקף של דברי "דרבנן" והאיסור לסור מהם, ואם בטל הטעם בטל האיסור, ואם יש לך טעם אחר - "סברא" - הרי שאתה חייב לקיימנה מצד "לא תסור", אע"פ שתוקפו לא דאורייתא(אולי זו פשרה במחלוקת שלי ושלך בקשר לגדרי סברא).