האם ה"דחוקים" הטרידו את האמוראים

פעם שמעתי הסבר לכל העניין הזה, שהרי אסור לכתוב תורה שבע"פ, ורק משום עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך התירו לכתוב, אז השתדלו לכתוב רק מה שמוכרחים. כלומר: עדיין הסתמכו לידיעת הדינים על שינון בע"פ של הדינים וההלכות, ורק את הדברים המחודשים כתב רבי במשנה. לכן באמת המשניות לא נראות כמו שולחן ערוך מסודר וברור דבר דבור על אפניו [שזה עוד נושא לדיון, אפילו בלי הדיחוקים].

ולענייננו: לכן מוצאים משניות שנראה שכתוב דבר אחד ומתברר מכח קושיה שהכוונה רק להיכי תמצי אחד וכיו"ב. כי רבי באמת לא התכוון לכתוב כאן את הדין הפשוט אלא את הדין המחודש ויוצא הדופן, שאותו יש סכנה שישכחו או לא ידעו. למה לא כתב אותו ישירות? אפשר לומר כמה הסברים, למשל, שאם הוא כבר כותב - רבי רצה לכלול באותו לשון גם אזכור והפניה לדין הרגיל, וידע שמכח הקושיה שודאי יעמדו עליה [כי כאמור עיקר הידע עדיין נלמד בע"פ ולא חיו מפי המשנה הכתובה] - יתברר הדין המחודש שרצה לבאר במשנה, ועל הדרך הרוויח גם איזכור ועוררות לדיון בדין הרגיל, כך שהרוויח בכפליים, תוך שמירה על מינימאליות בכתיבה כדי להצמד ל"הפרו תורתך" רק במה שמוכרח עבור "עת לעשות ל-ה'". 

האמת היא שהשאלה הפוכה.
אם לא היה שום מקור שאומר "שינויי דחיקי", היה לי נח מאוד.
כי, בסופו של דבר, מה הכוונה שתירוץ זה "דחוק"? בפשטות: שהוא איננו נכון.
אלא מפאת כבוד הגמרא והראשונים והאחרונים(כל אחד בדורו), נקטו לשון "דוחק" - שהוא מכניס בכח את פירושו לכתוב, אע"פ שהעולה מהכתוב לא נראה כן. כשהיה ברור שזה פירוש רחוק מההיגיון, לפעמים נקטו לשון יותר חריפה, וכשזה היה גבולי, נקטו לשון רכה - "דחוק".

האמוראים, שלא היו צריכים לגינוני כבוד וסמנטיקה אלו, ממילא לא היו צריכים לנקוט לשון זו. כשרצו להגיד שזה תירוץ גרוע - הקשו: "איתביה", וכשרצו לתקן במשנה - תיקנו, הוסיפו וכו'.
כאמור, השאלה היא מדוע ישנן מקומות שכן מתנסחים כך?

מה שמצאתי בפרוייקט השו"ת:
1. תרומה כ"א,א' - "שינויי דחיקי בבלאי"; 2. כתובות מ"ב,ב'[הובא לעיל] - "שינויי דחיקי לא משנינן".

כמו כן, ישנה סוגיא מעניינת על כך שהפסוק "דוחק את עצמו":
המקור הוא בפסחים נ"ט,ב' - "שבקיה לקרא, דהוא דחיק ומוקים אנפשיה", ומשם כנראה נלקח על ידי הסתמא דגמרא גם לעניינים אחרים של סתירות בפסוקים בסוגיות קידושין ס"ח,א' ונידה ל"ג,א'.

מיכי
הלא את הטענה שלך על שותפי היה לך לשאול על אילפא בכתובות ס"ט ע"ב.
אבל על שותפי לא קשה כי הוא כולל גם רמיזות וגימטריאות שהרי בדרך זו יוצא הסוד מן המשנה, וממילא יכול הוא לכלול בדרך זה גם את כל הברייתות וגם את כל האגרות משה.

מה שקשה עליו הוא למה בכדי לרמוז את הסודות צריך לעקם את המילים, וכי לא מצא רבי דרך לכלול את הסודות בצורה יותר נורמלית. הרי גם ברמב"ם יש שתלו סודות, אע"פ שהוא כתב בצורה יותר מסודרת. הפשט של שותפי [שמקורו מרמ"ע מפאנו ואולי קודם לו ברח"ו? ] הוא טוב בשביל רובד הרמז והסוד, אבל אינו עונה על פשט הדברים במשניות.

תוקן על ידי יהיאור ב- 05/09/2012 11:12:37

צבי,
שום חוקרים ושום נעליים. כך אני מתנסח, וכך הראשונים והאחרונים עד דורנו מתנסחים. רוצה להתווכח על כך? זה עניין של סברא. כך אני מבין שראשון זה אומר על פירושו של אחר שהוא "דחוק" והדר מפרש פירוש אחר, מכאן - כוונתו שלדעתו פירוש זה איננו נכון, ולו יש פירוש אחר יותר טוב.
אם אין לו פירוש אחר, אולי יקבל את פירושו של הראשון האחר כ"דוחק", אך בהרגשה ברורה שחסר פה משהו, ואנחנו מקבלים אותו בלית ברירה, כי אין לנו משהו יותר טוב כרגע.
לכן בד"כ אחרי המילה "דוחק", בא תירוץ אחר - פה הגמרא דחקה X, אע"פ שלולא דבריהם היה נראה Y וכן הלאה.

בכוונה הבדלתי בין הגמ' לדורות המאוחרים, כיוון שאם הגמ' לא הייתה משתמשת בו כלל - ניחא. כיוון שהשתמשה, הרי אפשר שהבינה אותו אחרת ממה שהובן בראשונים.
כשהגמ' אומרת שהפס' דוחק עצמו - הכוונה כמו שאמרת כנראה, שמהפסוק מוכח שצריך לפרשו פירוש רחוק, שלא היינו חושבים עליו סתם, אך הוא הפשט בגלל סתירת הפסוקים. "דוחק" - היינו שזה לא נראה כך לכאורה.
אך כשהאמורא אומר שהוא יכול לתרץ תירוץ דחוק, אך הוא נמנע ממנו - מדוע זאת(בכתובות). או שהוא מתרץ תירוץ דחוק בבלי, מה זה אומר?(תמורה שם. ור' רש"י שממה שאמר האמורא "דחיקי", משמע שהיה יכול לתרץ תירוץ אחר).