האם ה"דחוקים" הטרידו את האמוראים

תט,
הרי בוודאי שהסבר "באמת" הוא או נכון או לא נכון, אלא"כ אנחנו מדברים על דקונסטרוקציה פוסט-מודרנית וכו'. אך אני מניח הנחה פרשנית בסיסית, שאפשר להבין בגדול למה הטקסט התכוון.
אם קלעת לכוונת האומר - הרי שזה פירוש נכון. אם לא - הרי שהפירוש לא נכון.

אך לפעמים המילים לא ברורות, או הסברא לא ברורה, ועולה פירוש X מחלק מהמילים, ומאחרות עולה פירוש Y, או שהמילים נוטות לפירוש זה, אך הסברא לפירוש זה(וכמקובל להגיד שזו מח' אשכנז וספרד).
במקרה כזה, הרי שאני מפרש דבר מסויים, אך עם הרגשה שלא הצלחתי ליישב היטב הכל. אולי פירוש זה נכון, וסתם לא חשבתי כעת על כמה רעיונות שישלימו אותו, ואולי הוא לא.
במסורת ההיסטורית, קראו לפירוש זה "דוחק", כיוון שהוא מתיישב בדוחק, בקושי, אך לא מיושב היטב.
בד"כ ההגדרה הזו מתייחסת למקרים יותר קיצוניים, בו די ברור לפרשן שאין זו כוונת האומר, אך אפשר להכניס זאת למילותיו, ומסתפקים בזה כשאין פירוש יותר טוב, אולי מתפיסה שעדיף לפחות שפורמלית זה יסתדר או מתפיסות פסיכולוגיות אחרות שלא מעניינות אותי כרגע.

לכאורה גם בתמורה ובכתובות שם זו כוונת האמורא, שהיה אפשר לדחוק ולפרש כך, אך באמת זה לא תירוץ נכון. אם כן - מדוע לדחוק כך? שוב, אינני יודע. אך זו קושיה שרק אנשים בודדים יכולים לשאול, כי עובדה היא שאנשים מפרשים ומתרצים כל היום כולו, ואומרים שזה מתיישב בדוחק כך וזה בדוחק כך, ולא מטריד אותם שזה רק "דוחק" ולכאורה גם הם יודעים שזה לא נכון.
מדוע? שאלה טובה, ואפשר לעשות לזה ניתוח פסיכולוגי מעניין.

ככל הנראה, גם במקום שהגמרא אומרת שהפסוק דוחק את עצמו, הכוונה שסתם כך לפרש את הפסוק ככה זה לדחוק לתוכו כוונה שלא משתמעת ממנו, אך כיוון שהוא סותר פסוק אחר, ואנו מניחים הרמוניה של המקורות, הרי שבעל כרחך הפירוש שלא מתאים ללשון הפסוק הוא הנכון, והפסוק כאילו דחק את עצמו להשתמע כך.

נח"ד

אתה מתעלם מכך שיש לפעמים, גם לאנשים מאוד מוצלחים, התנסחויות בלתי מוצלחות ועז זה עומד עולם הדיחוקים )עקרון החסד?)

רק בפסוקים קשה להסביר כך (ייתכן ואליס- למאמינים שניסוח תורה מן השמים)

בכלל לפי דרכו של המאירי כפי שאני מבין אותה, בכלל לא חשובה כוונת הכותב, חשוב איך זה מתפרש בפירוש הכי פחות דחוק. (ובלבד שיוכל להקרא פירוש, והקו די גמיש)