על קושיות שאין עליהן תשובה

*--[if gte mso 9]> *[endif]*

תיובתא

*--[if gte mso 9]> *[endif]*

ובכל זאת: תירוץ

*--[if gte mso 9]> *[endif]*

מסקנות אישיות: זהירות

האם התירוץ הזה אמיתי או לא? אם הוא לא אמיתי, [וקצת סמך לזה שהרי לא נפסקה ההלכה כמותה], הרי שהיית צודק במחשבתך הראשונה שמדובר בקושיא שאין עליה תשובה, ויש לך ראייה בדיוק להיפך. ודו"ק.

תוקן על ידי יהיאור ב- 07/09/2012 18:31:53

וכל זה אחרי שנתברר לך בראיות ברורות שבמתודה הכללית הם צדקו ומכאן שיש להזהר מאוד בדבריהם.

ומה יהיה כשהשאלות נשאלות על עצם הדרך?

יהי אור

יש שני סוגי הכרעה בדיונים התלמודיים. אינטואיטיבית, אפשר לחלק בין הכרעה "חזקה" "שאין עליה תשובה", לבין הכרעה שהיא הנבחרת מבין שתים או יותר אפשרויות. אך כל הצדדים אפשריים.

ניתוח יפה ומפורסם של הרמב"ן לסוג ההכרעה הראשון נמצא במבוא שלו לפירושו על הרי"ף, שם הוא כותב, ואני מתמצת, כי אי אפשר לקוות להכרעות ברמה מתמטית אלא למציאת הסבר שתואם יותר לסוגיה הנידונה ולסוגיות אחרות.

לעתים נדירות יותר אנו נתקלים בהכרעה שנראית כזו שלא ניתן לערער עליה. לחילופין, שאחד הצדדים נדחה באופן שנראה הכרחי.

מכאן גם מגיע הבדל המונחים בין "קשיא" ל"תיובתא", כלומר "תשובה". ולשון התלמוד שונה משלנו. "תשובה" אצלנו היא מענה לשאלה. "תשובה" אצלם היתה סתירה לטענה. "קשיא" או "קושי" בלשוננו מעיד שיש צרימה לוגית או אחרת, אבל כזו שניתן להסתדר איתה.

הדוגמא שהבאתי היא לדעתי - ולדעת בעל הסוגיה - כזו שמפריכה לגמרי את דברי הצד המוקשה. ובכל זאת, מתברר שגם ל"תיובתא" כזו יש פתרון. מפתיע, ומראה שלעתים הסבר נסתר יכול לדחות קושיה עצומה.

ומכאן המסקנה שהגעתי אליה. שהיא גם במישור הלימודי אך גם, עבורי, במישור האישי. כמה גדולים דברי חכמים. אדם עשוי להקדיש שנים או עשרות שנים ללימוד, להיות בעל הבנה וסברה, ועדיין צפויות לו הפתעות.

***
אלי

לא הבנתי את שאלתך.

הדיון שלי כאן אינו על נכונות הנחות היסוד של הדיון התלמודי. כמובן, זה נושא ראוי מאד. בכל זאת הייתי מבקש לשמור את האשכול לנושא שבו עסקתי.

אם תרצה, פתח אשכול חדש ובו הדגם ותאר את הדיון התלמודי, הצג את מה שהן לדעתך הנחות היסוד שלו, והצג את השאלות שיש לך על כך. אם אדע, אשמח לענות ולהשתתף.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי אור

במחשבה שניה, נראה לי שלא עניתי לשאלתך כראוי.

אנסה להסביר.

השתמשת בשם התואר "אמיתי". כיצד מזהים את ה"אמת"? כלומר את ההסבר הנכון? כדי לענות על שאלה פשוטה זו צריך הקדמות, גם פילוסופיות, ובסופו של דבר יתברר שהתשובות מורכבות.

ראשית, למה הכוונה ב"אמת"? במקרה שלפנינו, יש שאלה בהלכה. אדם טעה בברכות האמצעיות של "18". עליו לחזור, אבל לאן? לברכה הראשונה של האמצעיות, "חונן", או לברכה האחרונה לפני הדילוג והטעות?

האם יש תשובה "נכונה", ומה פירוש "נכונה" בהקשר זה? כיצד נמדדת נכונות בתחום עיון שדן במה שצריך להיות, בראוי? הווה אומר: יש לגזור אותו מהנחות יסוד. אולם הנחות היסוד הידועות לנו בדיון אינן מספיקות להכרעה חד משמעית. האם בכלל יש תשובה נכונה אחת? הרי יש תשובות שהן לכתחילה ויש שהן דיעבד. ועוד.

ואם יש תשובה נכונה אחת, איך מזהים אותה? ולאידך גיסא, אם יש תשובה לא נכונה, אין מזהים אותה? (ומהי "לא נכונה"? כזו שהיא אינה רצויה לכתחילה או אף בדיעבד? ועד כמה דיעבד?).

על רקע זה הבאתי מדברי הרמב"ן. לאמור: שיהיו רק מקרים נדירים שבהם נוכל להיות שבעי רצון שיש לנו הוכחה ברמה גבוהה של ראיות לצד מן הצדדים, או שהצד השני נדחה בצורה ברורה ביותר. בכל השאר עלינו להסתפק במה שמתאים ליושר ההסברים והמקורות.

לפנינו בסוגיה שהבאתי באשכול יש לכאורה מקרה מאותם מקרים נדירים ומאושרים של הכרעה שאין לערער עליה. אבל תקוה זו מתנפצת, כאשר גם בעל הסוגיה עצמו סבור תחילה, כמונו, שעלה בידו להוכיח שלא כאחד הצדדים ואז מתברר שהלה יכול היה לטמון באמתחתו (או שאנו יכולים לייחס לו) הסבר טוב מאד המתרץ את הקושי הנגדי.

לאחר התירוץ, חזרנו למצב שבו אנו מעדיפים פתרון אחד על פני רעהו ולא שיש לנו הוכחה מוחלטת לאחד הצדדים.

והלומד יכול להסיק שאף פעם אסור לנו להיות בטוחים שביום מן הימים לא יימצא הסבר שיאלץ אותנו לחשוב מחדש.

כמובן, זה רק לקח לצורכי צניעות וזהירות. למעשה, כל עוד אין דחיה לקושיה החזקה, יש להעדיף את הצד שבינתים נראה אמיתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בעל בעמיו

אין כאן קבוצה ובוודאי לא של המשתמשים במונח הזה "אוטונומי" שמעיד על עצמו שהוא ממקור זר.

אבל הרעיון קיים גם קיים. וכפי שטענתי באשכול המלונקק על אמונת חכמים של חכמים, זו היתה דרכם של חכמים מאז ומעולם, עד שזה הפך ל"אפיקורסות" לחשוב לבד ולהסיק מסקנות. סמיילי עצוב.

מיימוני. בפוסט הראשון חזרת על מספר ביטויים. העיקרון שבכולם היה "התבטלות מפני הדורות הקודמים".
כל זה נכון בעת שאלות משניות, אך מה עושים בשאלות העיקריות?
לדוגמא, האם צריך בכלל להתבטל מפני הדורות הקודמים?

אלי

עכשו אני מבין יותר.

לפי שיטתי שלי, כפי שהיא מתוארת באשכול על אמונת חכמים של חכמים, יש שני מובנים לדרישה לדרך ארץ בפני חכמים.

ראשית, ללמוד את דבריהם על מנת להבין ומתוך כבוד. להניח שהם ידעו על מה הם מדברים ועלינו להתאמץ להשלים את הנחות היסוד החסרות לנו.

מצד שני, זה לא מחייב אותנו להתבטל במובן של לבטל את דעתנו. יש דברים שאנו יודעים שאנו צודקים, ויש דברים שגם החכמים שבחכמים טעו בהם. אם אנו יודעים זאת, אין חובה ויש אפילו איסור (אבל למעשה זו פשוט טעות לנהוג אחרת) לבטל את דעתנו. לומר: אני קטן, הם גדולים, לכן מה שאני חושב זה כלום והעיקר מה שאמרו הם.

לא זו דרכה של תורה.

לפיכך, אם השאלה היא האם לכבד את חכמי הדורות הקודמים, התשובה היא ודאי שכן. אם השאלה היא אם לבטל את דעתי מפני דעתם, רק בגלל שהם אמרו ואני חושב הפוך, בזה לא אמרתי שצריך "להתבטל".

אבל צריך גם להיזהר. לא רק בגלל הדוגמא המובאת כאן, אלא בגלל שצריך להכיר את הנחות היסוד של הדיון התלמודי, וכן המטא הלכה, כדי לדעת איך להכריע. בלי זה, אפשר באמת לטעות ולהאמין שאנו צודקים.

איך אני יודע שאני יודע? איך מכירים את המטא הלכה? ובכן, צריך ללמוד הרבה.

כמובן, יש טעם לדון בהנחות יסוד אלו. גם כאן, אם זה המשך טבעי לנושא האשכול.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");