שואל בעלבעמיו
'נניח שאתה רב בישראל, המלמד את תלמידיך תורה והלכה. אתה מנסה לצאת מנקודת הנחה שחכמים אלו הם בעלי סמכות לגבינו, כי אחרת מה טעם ללמוד את תורתם. כעת מתברר לך שבדברים מסוימים היה להם חוסר ידע, וחוסר ידע זה גם השפיע על פסיקתם, לא תיכנס לדיסוננס?'
השאלה היא מה עדיף: לקבל עובדת קיומם של דיסוננסים ולהשתדל לפתור אותם, או ליצור בועה שקרית של 'אמת מוחלטת', אשר בהכרח, ברגע מסוים, תתפוצץ בפרצוף ?
דוגמה טובה היא הכנסיה הקתולית אשר קבעה כי כאשר האפיפיור נושא דבריו מן הקתדרה, הם חסינים מטעות, שכן הוא מדבר מתוקף הסמכות שהעניק לו ישו עצמו, ומה שהוא קובע כאן תקף גם בשמים [זה לקחו מחז'ל]. נו, אז קבעה.
מובלעת בשאלה עוד הנחה חשובה מאד. ראית המציאות וההלכה כדברים סטאטיים, קבועים ועומדים בשלמותם מאז ולתמיד. לגבי המציאות הנחה זו שגויה לחלוטין, אף פעם לא היתה נכונה באמת. לגבי ההלכה, אם באמת היא סטאטית, היא אינה יכולה להתאים למציאות משתנה.
לא אחת טוענים חברים כאן כי חז'ל ידעו את המציאות כולה בידיעה מלאה שלמה וודאית. טענה זו היא מגוחכת, ודאי היתה כזו גם בעיני חז'ל. אבל היא משקפת היטב את העמדה הסטאטית.
סמכות נדרשת מבחינה מעשית בכל מערכת, לא רק בעולם ההלכה. גם במערכת משפט 'רגילה', לסוגיה השונים, יש סמכות מחייבת. בלעדיה תהיה אנרכיה וכל מסגרת תהרס. הדגש צריך להיות על עניין אחר, - על טיבה ומהותה של אותה סמכות.
תמיד, בכל מערכת מציאותית, משמע דינמית, מוצאים לקונות, מקום ריק בעניין מסוים. תמיד מוצאים דברים שהיתה בהםשגיאה, אי הבנה או אי ידיעה, או שהזמן הביא לראיה חדשה אודותיהם. משמע שהדיסונאנס הוא חלק מהותי לכל מערכת. השאלה היא אם המערכת יכולה להביא לידי פתרון, על ידי פרוש חדש של נוסחה ישנה, או הכלה של חידוש בתוך הישן. כאשר מתרבים הדיסוננסים במערכת ואין לה אפשרות לפתור אותם, על כורחה היא מוחלפת במערכת אחרת. יש חוק טבע שאי אפשר להתגבר עליו: החיים ממשיכים במסלולם והשעון לעולם אינו חג לאחור.
אין שום פגם בסמכותו של אדם ובכבודו, כאשר מניחים מראש כי יצירתו של כל בעל סמכות, ללא יוצא מהכלל, היא תמיד חסרה ותמיד תצטרך להשלמות ופרושים או להחלפה. כל מורה גאה בכך שתלמידו המשיך לחשוב, לחקור, ולמצא נתיב חדש. אין לך פחיתות כבוד כלפי מורה אשר תלמידיו יודעים רק לצטט אותו, ולא בגרו ועמדו ברשות עצמם. זה כישלון חרוץ שלו. כאן ראשית השינוי הנדרש. הכרח הוא שהתלמיד לא רק ישתה את דברי המורה בצמא, אלה גם יחשוב עליהם, ויחפש דעות אחרות, יתמודד עם גישות שונות, יקום ויאמר למורה טעות בידך, אני חולק עליך. זו צריכה להיות הנורמה.
לפני 107 שנים ישב אדם בן בלי שם, פקיד זוטר באיזה משרד, ופרסם ארבעה מאמרים. בימי הבינים היו מעלים אותו על המוקד בעבור כפירה בסמכות הכנסיה. אבל ב 1905 איש לא החשיב את דעת הכנסיה, וכל גדולי ומוסמכי אנשי המדע למדו להכיר שם חדש, איינשטיין.
כדאי ללמוד משהו יסודי מן התלמוד עצמו. העורך שלו יכול היה לכתוב אותו בקיצור רב ומועיל מאד: בעניין א' נקבעה הלכה מפי פלוני. אבל באמת, כל קביעת הלכה, היא, באחת, גם דחית רעיונות ועמדות אחרות. אבל יש ערך לכל הדעות ולעצם הדיון עצמו, לכן טורחים ומביאים את כולו. שיטה זו יכולה להיות פתח של התפתחות. בשעתו נבחר מסלול מסוים, כעת הגיעה העת לבחור במסלול אחר.
אחת הבעיות האקוטיות של ההלכה היא מעמד האישה. עולמה של האישה, כפי שהוא בא היום לידי בטוי, לא עלה כלל בדמיונם של בעלי ההלכה. נוצר תהום שאי אפשר לגשר עליו. אפשר להמשיך ולחיות בשקר פנימי עטוף במילים יפות ונבובות. אפשר לצאת ולומר כי האישה של היום היא אישה מטיפוס חדש אשר אין לגביה הלכה. כך נפתח שדה חדש וריק אשר אינו עומד בסתירה למערכת הישנה משום שבכלל לא התקיים שם. הבעיה היא נפשית ולא הלכתית, היכולת והרצון לראות את המציאות על מכלול הגוונים, השינויים והדינאמיקה שלה ולפעול בהתאם, או נסיון אבוד להקפיא את הכל בתוך סד שסופו להתפרק לרסיסים.
עודד
