על קושיות שאין עליהן תשובה

כעת סתם הסתבכנו.
יכולת מראש לומר כי אתה מסתמך על "לא תסור" ופתרנו הכל.
אם להבנתך הוא הורה לא לסור - כלומר במילים אחרות הוא כן מתעניין בשחיטה מהצוואר או מהעורף רק שהוא עושה זאת בעקיפין.

מילא, 

מה ההבדל בין "אמת" במה שהוא כתב ישירות ל"לא אמת" במה שהוא ציווה בדרך עקיפה.

טוף, לא משנה, חזרנו לטיעון המסורתי הקלאסי ובו כבר דשנו לעייפה. חשבתי שהיתה איזו דעה חדשה ומרעננת. טעיתי, סליחה.

אליס,  הוראת לא תסור אינה קשורה לצוואר ולעורף . לא הבנת מילה ממה שכתבתי כל הזמן. כפי הנראה לא התנסחתי כהוגן. הנה עוד נסיון.. יש בתורה רשימת הוראות שכמו כל רשימה משפטית נזקקת לפרשנות. בתורה עצמה נקבעת כתובת לבירור הפרשנות (ה"לא תסור" שמכעיס אותך). לתורה לא אכפת כיצד תפורש  ע"י גוף זה ובלבד שהפירוש יהא נכון בעיניו. מחר הגוף ישנה דעתו או הרכבו ישתנה – יכולה פרשנות להשתנות והתורה לא תתרגש מכך.מה שחשוב לא הוא לא הצוואר או העורף – ולדעתי היא ידעה שניתן כך או כך ולא אכפת לה באיזו צורה תפרש -  אלא ציות לה לפי הפרשנןת האמורה. זה לא חדש ולא מרענן. לא התחייבתי לחדש.

שלחתיך לעיין בחוז"א אבהע"ז כב לגבע עדות אישה בע"א.. ניסית?.

הבה נפרק הדברים לשני ענינים.
האחד, כיצד אתה רואה הדברים.
השני, כיצד ראו הדברים חכמים (לדעתך).

לפי מה שאני מבין מדבריך, לדעתך הא-ל ציווה ראשי פרקים. לא מעניין אותו הכיצד יפורשו, אך רצונו שהמצווה תמולא כפי שיפורשו בעלי הסמכות.
לדעתם, הא-ל ציווה הכל לפרטי פרטיו ודקדוקיו הל"מ. את ראשי הפרקים הוא נתן בתורה.

עד כאן הכל בסדר?

tאליס - החלק השני אינו מוסכם

דעת חלק משמעותי מהם כדעתי. אדגים בכמה דוגמאות:

א.       שבת סד: "כדתניא והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים" הרי שר"ע שינה דין תורה כי סבר שא"א לפרש כך.

ב.       המדרש המפורסם במנחות כט: " "אמר אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר לפניו ריבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו" שמניח בדיוק את האמור

ג.        הראש בסוף מסכת נידה בקיצור הל נידה לבנות ישראל כותב שיחוד אשתוו נידה היה אמור להיות אסור מהתורה ככל יחוד עריות והותר רק בגלל שאי אפשר להתקיים כך.

ד.       חזו"א אבהע"ז סכ"ב לגבי עדות אישה ולדעתו זו גם דעת תוס' וריטב"א (בריטב"א הדבר די מפורש)

ה.      וכל כולנה – חלק משמעותי מהגמ' בנוי על בסיס זה. ללא זה אין להבין את האוקימתאות הדחוקות שהגמ' עושה במשנה שבהבנה פשוטה הן עושות מהמשנה פלסתר. המאירי בהקדמה לאבות מסביר שאוקימתאות אלו אינן על דרך ההסבר אלא על דרך המחלוקת. ישאל השואל – אז למה הגמ' לא אמרה דוגרי שהמשנה אינה נכונה, ומלבד זאת מוסכמה היא בגמ' שאין אמורא חולק על תנא (מחוץ לחריג). בהכרח כוונת המאירי כאמור, שניתו לחלוק בתנאי שאינך מערער את הסמכות,, בתנאי שהדברים יכולים להיות מעוגנים ולו בדוחק בטקסט המחייב (המשנה). וא"ת שהשיטה דחוקה – צא ובדוק בפס"ד קבוץ חצור שכדברים אלו סבר פרו' אהרן ברק מדעתי בפרשנות חוקי מדינת ישראל.

וסליחה שהרביתי להעלות גרה אבל כדי שלא נשחק הרבה בפינג פונג – נאלצתי.

זה שהיום הדעה פחות מקובלת - נו... נכון שחלק גדול מחכמי העבר לא חשבו כך – אבל חלק כן