האם יש לכל שאלה תשובה? מהו עץ הדעת?

פרשת בראשית

(ב, ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

(שם טז-יז)

(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

בלי להתייחס לשמו של העץ, מסופר לנו שהנחש פיתה את חוה לאכול ממנו.

פרשת בראשית

(פרק ג)

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:

(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

מה מלמדים אותנו הפסוקים על העץ?

לא אתייחס כאן למשמעות של "טוב ורע" הראויים לניתוח בפני עצמו. רק אזכיר (כדי שלא יאבד לי המראה מקום) את דבר מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ב שהשם "עץ הדעת" ניתן בידי משה ולא ה' קראו כך. ובוודאי לדעת הדרשן שם שהאשה לא ידעה מהו.

הנחש מבטיח שאכילה מן העץ פוקחת עינים (מטאפורה) ומעניקה יכולת א-לוהית של ידיעת טוב ורע. וכבר כתבתי שהמונחים "טוב" ו"רע" טעונים בירור.

כל מה שנאמר על העץ הוא ש"טוב העץ למאכל", וכך מבינה האשה, אלא שבאמת על סמך מה הסיקה כזאת? וכי על פי מראה עיניה הלכה? האם אדם מסוגל לקבוע אם פרי טוב למאכל לפי המראה שלו?

בכל אופן, מראה העץ או הפרי היה "תאוה לעינים" וכן "נחמד העץ להשכיל", ולא ברור לי מה טיבו של שבח זה.

התוצאה היא באמת "פקיחת עינים" וידיעה כי "עירומים הם" ואז הם מארגנים לעצמם בגד מעלי תאנה – זה מספיק לכסות את מקום הערוה.

זה למעשה כל מה שידוע לנו על אותו העץ.

לגבי עץ החיים נאמר לנו שהאדם גורש כדי שלא יאכל ממנו, ומשמע שהעץ קיים רק בגן ולא בשאר עולמנו. והיה לנו לחשוב שכן הוא לגבי עץ הדעת. אבל לא כך פירשו חז"ל. הם הבינו שהעץ קיים גם בעולמנו, ולכן היה מקום לנסות לזהותו.

שמא נשאל: למה זה חשוב? ואכן, זו שאלה.

בדף היומי שלנו מובא דיון של תנאים מהדור לפני האחרון שמנסים לזהות את העץ.

(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מ עמוד א)

... תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון,

רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: +בראשית ט'+ וישת מן היין וישכר;

רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר +בראשית ג'+ ויתפרו עלה תאנה;

רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.

כיצד אמר רבי יהודה שחיטה היה העץ, והרי חיטה אינה עץ? כן שאלו ותירצו

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה טו

רב שמואל בר רב יצחק בעא קמיה ר' זעירא אמר ליה איפשר חיטים היו, אמר לו הין, אמר ליה והא כת' עץ, אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון.

ובמדרש יש גרסה מפורטת יותר ובה גם דעה נוספת

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה טו

ר' יהודה בר' אילעאי אמר ענבים היו שנ' ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות למו (דברים לב לב) אותן האשכולות הביאו מרורות לעולם,

ר' אבא דעכו אמר אתרוג היה הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' (בראשית ג ו) אמרתה צא וראה אי זהו אילן עיצו נאכל כפיריו, ואין את מוצא אלא אתרוג,

ר' יוסי א' תאנים היו, לא דבר מדבר הוא למד ודבר מעיניינו, לבן מלכים שקילקל עם אחת משיפחותיו, כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן שלשפחות לא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקילקלה עימו פתחה דלתיה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן טרדו והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו, ומה היו אומרין לו, אמר ר' ברכיה הא גנבא דגנב דעתיה דברייה דגנב דעתיה דמריה הה"ד אל תבואני רגל גאוה (תהלים לו יב) רגל שנתגאת על בוראה ויד רשעים אל תנידני (שם שם /תהלים ל"ו/) לא תיסב מיני עלה, אבל התאינה על ידי שאכל מפירותיה פתחה דלתיה וקיבלתו הה"ד ויתפרו עלה תאנה וגו'. ומה הייתה אותה התאנה, ר' אבין אמר ברת שבע דאייטיית שבעתי יומיא דאבלי לעלמא, ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי (אמר) ברת עלי דאמטיית אליתא ובכיתא לעלמא.

(איני מבין את דברי האמוראים האחרונים אלא שהם מפרשים לאיזו תאנה מסויימת הכוונה).

עד כאן ציטוט.

א.      גפן – ענבים

גישה זו מיוחסת בבבלי לר' מאיר ובמדרש כאן לר' יהודה.

יש לשים לב לנימוקים. ר' יהודה אומר שענבים נזכרים לפעמים לגנאי, שהביאו מרורות, ועל מי יאה לומר כן אם לא על העץ ש"הביא מרורות לעולם".

בדומה לזה אומר ר' מאיר שהגפן מביא יללה. שהרי האדם משתכר.

את דברי ר' מאיר ניתן להבין בכמה אופנים, ומסתבר שכולם נכונים. סופו של השיכור שהוא שוקע בבכי (לפחות כך זה בסיפורים – אין לי נסיון ישיר בכגון דא). ואפשר שעצם השכרות היא רעה, שהרי האדם מאבד את השליטה העצמית ולכן, אולי זו הכוונה, מתרחק מייעודו.

יש לשים לב מה יכול היה ר' מאיר לומר ומה אמר בפועל. יכול היה להצביע על התופעה של שכרות כפי שהיא מוכרת מן העולם. אנן סהדי. אבל במקום זאת הוא ציטט פסוק. האם זה מפני שראיה מן הפסוק עדיפה? או כדאי להראות שהכל כבר בתורה? או כדי להראותנו שאכן הקללה של אדם ראשונה באה על אותו אחד שהשתכר? וזו כמובן הבנה מסויימת למדי בטיבו של עץ הדעת, שאינה לשבח.

לפיכך, למרות שר' יהודה ור' מאיר לכאורה אומרים דבר אחד, כמדומה שסברותיהם שונות והדגשיהם שונים.

אך המשותף לשניהם הוא שעץ הדעת הוא דבר שלילי, ולא לחינם הוזהר האדם שלא לטעום ממנו. ושמא גם אותה מיתה לדעת ר' מאיר אינה אלא מיתת השליטה העצמית ומיתה במובן של שכחת תפקידו בעולם. ואני שומע כאן הדים אקזיסטנציאליים.

ואין צריך לומר שהנחש רימה את האדם. הציע לו ידיעה ואין כאן שום ידיעה. ורק זאת יש לתמוה שהעץ כונה "עץ הדעת" כאילו הוא מעניק את ידיעת הטוב והרי אין בו אלא נזק.

ב.      חיטה

שיטה פרשנית זו מיוחסת לר' יהודה. ויש לעיין אם תרי תנאי אליבא דר' יהודה (נחלקו תנאים מה באמת אמר ר' יהודה) או שר' יהודה באמת אמר את שתי הדעות. ואז יש לשאול אם חזר בו ר' יהודה או שמא כלל לא התכוון ר' יהודה להשמיענו את זהותו של העץ אלא לדרוש דרשה יפה וחינוכית.

וכמובן צריך להסביר מה יפה ומה היא באה ללמד.

בבבלי עסקו הפרשנים בשאלה כיצד יכולה החיטה להחשב לעץ, והוציאו מזה מסקנות מעשיות לדיני ברכות ואולי לחלוקה בין סוגי הצומח בכללותם. אבל לפי האמוראים במדרש השאלה אין לה מקום. החיטה עצמה התמעטה ואינה זהה למה שהיתה בגן. שם היתה עץ, ואצלנו היא צמח.

הנימוק של ר' יהודה הוא מעניין ביותר. הוא מבין שהעץ באמת העניק ידיעה. אלא שהחיטה שלנו באה ומתעכלת עם התפתחותו של האדם. כמובן, ניתן היה לטעון שהחיטה אינה מביאה לדעת אלא רק להתפתחות, או אף שהיא מאכל חיוני ונפוץ וההתפתחות עיקר ולא היא, אלא שלא ברור עד כמה הכיר ר' יהודה בחילוקים אלו או עד כמה היו חשובים לו.

הנקודה המשמעותית ביותר היא שעץ הדעת אכן היה דבר טוב וחיובי. והנחש צדק. ולא ברור מדוע ה' מנע מן האדם לאכול מן החיטה.

ג.       אתרוג

שיטה זו, המיוחסת לאמורא ר' אבא, היא הקרובה ביותר לפשטות המקרא, והיא עוסקת בדרשת הנתונים המעטים כל כך שיש לנו על העץ. לא התברר לי מפני מה האתרוג נקרא "טעם עצו ופריו שוים" (זכורני שמו"ר ע"ה עמד על כך ואיני זוכר מה אמר).

אמר הכותב: לפי שיטה זו, אין חשיבות מיוחדת לזהותו של העץ. בוודאי שהיום מי שיאכל מן העץ לא יקבל דעת מיוחדת. אם היה משהו מיוחד בעץ האתרוג, המשהו הזה עבר מן העולם. שהרי ראינו חכמים שלא טעמו טעם אתרוג וגם טפשים שאכלו מן האתרוג ולא החכימו. (אנן סהדי).

השיטה האמוראית שונה מכל האחרות במובן זה שהיא מפרשת פשוטו של מקרא אך אינה מובילה לשום דרשה לימודית שיוצאת מעבר לבירור הפסוק.

מתבקש היה לקשר בין האתרוג של עץ הדעת לבין האתרוג שנוטלים בסוכות בין ארבעת המינים, אבל דרשה כזו לא נאמרה. ורק אנו יכולים לשאול על שיטתו של ר' אבא באופן שבו מובאת סברה זו במסכת יומא בהקשר אחר, וכי קטגור נעשה סנגור? ואם יש מקום לשאלה זו לשיטתו, מה זה אומר לגבי מהותו של העץ והאם האכילה היתה דבר טוב או רע.

ד.      תאנה

שיטה זו מיוחסת לר' נחמיה ולר' יוסי.

ההנמקה היא מעניינת במיוחד. אין שום התייחסות לדעת של העץ (כפי שגם ר' אבא לא התייחס אליה). אפשר שהוא הועיל ואפשר שלא.

הרמז שעליו מסתמך הדרשן הוא בכך שהאדם תפר לו את הבגד הראשון שלו מעלי תאנה. ואין כאן דרשה שאומרת שאם זה העץ היחיד שמוזכר בפרשה בשמו, סימן שזה הוא (יש לפחות להעיר על שיטת ר' עקיבא לזהות את אביהן של בנות צלפחד במקושש, כי לא שמענו על אדם אחר שמת בעוונו במדבר. וגם זו דוגמא ל"הכל חייב להיות בפנים אם רק נדע לחפש").

הטעם של הדרשן הוא בכך שהאדם היה חש קרבה יתרה לאותו עץ שבו נכשל כדי להשתמש בו לכסות את עירומו.

המציאות הפסיכולוגית נראית לי מפתיעה. האם הפושע שב למקום הפשע? האם האדם שנכשל בתאנה יעשה לעצמו בגד מעליה? האם לא ימהר לנוס? או שמא יחוש להפך שהתאנה לימדה אותו דעת להבין שעליו להתבייש ולכן היא זו שתספק לו בגדים? או שמא לא רצה להתעכב כהוא זה מלהתלבש ולכן עשה בגד ראשון מעליה? כל זה לא נאמר פה.

המשל היפה על השפחה שקלקלה שהיא זו שחזרה ופתחה את הדלת לנסיך החוטא מביע לדעתי רעיון אחר, וזו מן הדרשות הלימודיות החינוכיות. יש תחושת אחריות של מי שהכשיל אחר שצריך גם לדאוג לו שלא ייפול. יש קשר של אלו שנכשלו יחד שצריכים לדאוג זה לזה. ואולי אף שכפי שדבר גרם לנפילה כך צריך להשתמש בו לטובה. והרעיון האחרון הוא ממש חשוב אלא שאינו נראה מפשט דברי הדרשן.

מה משותף לכל הדרשות? אלו הנחות יסוד עומדות בתשתיתן?

ראשית, שכל דבר רמוז בתורה. לכל שאלה המתעוררת מן התורה עצמה אפשר למצוא תשובה בתורה. גם לזהותו של דבר שלא הוזכר במפורש. חפשו בתורה היטב ותמצאו.

היה מקום לשאול: האם באמת מטרתן של הדרשות היתה להגיע לזהותו של העץ, או להלביש על החיפוש רעיונות חינוכיים. אני נוטה לדעה השניה, אבל האם אין זו גישת הרמב"ם? ראו נא בספרו החדש של בויארין ("מדרש תנאים", עמ' 26 ועוד) את הנסיון להשיב לדרשה את תמימותה ולהניח שהדרשנים קודם כל חשבו שהם יורדים לעומק הפשט ולא שהם כפו את פרשנותם על הטקסט כדי להוציא ממנו מסקנות אקטואליות.

כמובן, ברגע שיישמנו את הכלל של "אם ריק הוא, מכם הוא ריק" כבר נפתחה הדלת בפני האמורא המאוחר לעסוק בחיפוש תשובה לשאלה שהיא פשוטו של מקרא וללא מסקנות חינוכיות או קיומיות.

אם גישתי שלי מוצדקת, אזי לפנינו שירטוט ראשוני של התפתחות מחשבתית שנמשכת עד הרמב"ן ועד היום. אם חכמים חיפשו שאלות כדי להביע דרשות חינוכיות, אין בחיפוש זה משום הצהרת אמונה כי הכל צריך להיות כתוב בתורה, ודלא כבויארין. אבל עינינו הרואות כי כבר בדור האמוראים התקבלה גישה זו כפשוטה, ובוודאי שהיא תחשב לדוגמה מחייבת גם בימינו בחברה שלנו, החרדית. אפשר לראות במאמרי זה נסיון להחזיר את קו המחשבה של הרמב"ם שמציע לא לראות בדרשות חז"ל בהכרח פשט (אם כי יש גם כאלו) אלא הזדמנות להבעת רעיון בדרך ספרותית הנקלטת באוזני השומע.

ר' עזריה ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כת' ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה (ויקרא כ טז) אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא שלא תהא הבהמה עומדת בשוק ויאמרו על יד הבהמה הזו נסקל פלוני, ואם על כבוד תולדותיו כך חס הקדוש ברוך הוא, על כבודו על אחת כמה וכמה אתמהא.

הדרשה האחרונה מסיימת במסקנה דומה לזו שנאמרה לר' עקיבא כאשר ניסה לחשוף את זהותו של המקושש העצים ואת חטאו של צלפחד. התורה כיסתה, אז למה אתה מגלה?

אמנם אין כאן הצהרה שלא הכל ניתן לידיעה. אולי להפך. אילולא הטעם של צניעות והצלת הרשע מבושה, התורה היתה מגלה לנו גם דבר זה.

אבל בסך הכל אפשר גם להסיק מסקנה אחרת, דומה יותר לזו שאני רוצה להסיק. התורה לא באה ללמד את כל המידע שקיים או שאפשר לרצות. מה שלא מביא תועלת לא יהיה בתורה. מכאן אפשר אפילו להמשיך לרעיון שהתורה באה ללמד דברים מסויימים מאד: על מהות האדם ותפקידו, ולא מדעים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");