ה-קולומבי הקטן ואנחנו...

קראתי מעשה שהיה... כן, כן היה.....! אותי אישית הוא מאד ריגש... ואני חושב שהמסר שיוצא מהמעשה הזה, צריך להיות נר לרגלי כל יהודי... וכשזה יהיה.. זה יהפך לאבוקה.. לשלהבת שתאיר.. שתבעיר את הנפש והנשמה....

אמנם זה ארוך... אבל זה שווה את זה...
תנסו...:)

וכך המעשה:

ב'בוגותה' אשר בקולומביה הגיע מכתב מוזר לבית הדואר. ייחודו של המכתב - לא הייתה בצורתו החיצונית, אף לא במשקלו או בבולים אשר היו מוטבעים עליו, אלא דווקא בכתובתו של הנמען - אשר הייתה בלתי שגרתית בעליל... המכתב הופנה פשוט "לכבוד אלוקים"...
והיות ובקולומביה ישנם נהלים וכללים שלא פותחים דברי דואר ללא רשות הנמען, לפיכך לא הרהיב מנהל סניף הדואר המקומי עוז בנפשו לעשות את הצעד המתבקש ולפתוח את המעטפה בעצמו.. הוא פנה איפוא בצורה מסודרת אל משרד הדואר הראשי של המדינה וביקש הוראות מדויקות משר הדואר כיצד עליו לנהוג... 

אלא ששר הדואר, אל אף סמכותו הרחבה - פחד לקבל על עצמו הכרעה כה קשה... הוא החליט להעלות את הנושא לדיון בישיבת הממשלה הקרובה, ובאופן זה לקבל הכרעה דמוקרטית אשר תהיה מקובלת על דעת הכל.. 

ואמנם הישיבה התכנסה, הנושא עלה לדיון, אולם השרים הנכבדים וחברי הפרלמנט לא הצליחו להגיע לידי הכרעה.. רבים צידדו בדעה כי יש לפתוח את המכתב, רבים אחרים סברו כי בשום אופן אין לפגוע פגיעה כה גסה בצנעתו של הפרט, ובסופו של דבר - נשארה השאלה תלויה ועומדת, כשאר על פי המקובל במקרים מאין אלו - הועבדה ההכרעה לידו של ראש הממשלה.. הסמכות החוקית העליונה במדינה כולה.. 

בסופו של דיון, ראש הממשלה החזיר את ההכרעה אל שר הדואר. השר- הסמיך את מנהל הסניף. מנהל הסניף - ייפה את כוחו של הדוור להכריע במקומו וזה האחרון החליט לפתוח. ובתוכו מצא מכתב בכתב ילדותי ובו כתוב כך:

"לכבוד אלוקים!

"לפני מספר חודשים איבדתי את הורי, ומאז אין לי בית, אין לי בגדים, אין לי אוכל, אני אוכל שאריות מהאשפה, ואין לי כלום! בבקשה ממך אלוקים, תרחם עלי ותחזיר לי את ההורים שלי!"....

 דבר תוכנו של המכתב המרגש, אשר ספוג היה בתום ילדותי טהור - התפרסם בכל העיתונים, וכמובן אף הגיע בין השאר לידיעתו של ראש ההמשלה, אשר מצבו הקשה של הילד הקט נגע מאד ללבו. הוא רצה באמת ובתמים לסייע לו, בכל ליבו הוא חפץ לפתור את בעייתו של הילד ולחלצו ממצקתו, אלא שבעיה טכנית קשה עמדה בפניו - הילד לא השאיר אפי' רמז קלוש באשר לזהותו או למקום הימצאו... ומאחר ובקולומביה היו ילדים רבים אשר הוריהם נטשום והפקירום - הרי שלא הייתה כל אפשרות לזהות את הילד על פי הנתונים שהופיעו במכתב, ומבלי לעמוד על זהותו - ברור כי לא הייתה בנמצא כל אפשרות לעזור לו!

אולם ראש הממשלה לא התייאש. הוא רתם את כל קשריו לטובת העניין, הוא הפעיל את כל הכוחות והאמצעים הנמצאים בידי הממשלה, פרסם הודעות בעיתוני, בטלוויזיה וברדיו - בהן הוא ביקש מהילד אשר שלח את המכתב לאלוקים לפנות אליו בהקדם על מנת שיוכל לעזור לו, ולאחר מספר חודשים - נשאו מאמציו פרי... הילד הבודד והגלמוד אותר....

מיד כאשר נודע לראש הממשלה כי נמצאה "האבדה"  - הוא הזמין את הילד לפגישה בביתו, והילד מיהר להגיע עוד באותו היום כשכולו נרגש ונפחד מגודל המעמד... לאחר מספר מילות פתיחה ועידוד אותן הרעיף על ראשו של הילד האומלל - פנה רש המשלה אל הילד ושאל:

"ילדי היקר, שאלה לי אלייך: מדוע לא כתבת במכתב לפחות כתובתך - על מנת שיוכל אי מי לעזור לך? הלא רואה אתה כמה מאמצים נדרשו בכדי לאתרך, כמה זמן וטורח הושקע בכך, וכל זאת היה נחסך אילו היית מציין בכמה מילים את כתובתך!"...

אלא שהילד, אשר אמנם אומלל היה - אף גם פיקח ונבון, נענה על אתר והשיב לראש הממשלה: "אדוני הנכבד, את המכתב - שלחתי לאלוקים, ולאלוקים - לא כותבים כתובת! אלוקים יודע את כל הכתובות כולן!"....

התפעלותו של ראש הממשלה עלה על גדותיה: ילד כה קטן - ואמונתו כה תמימה וברורה! בו ברגע החליט הוא להירתם לעזרתו, הוא סידר לו מיד במקום מתאים בו יכול לשהות ולאכול, הלבישו במיטב הבגדים, ואף הבטיח לדאוג אישית לכך שהוריו ימצאו!

זהו הסיפור, ולקחו בצידו. כאשר ילד נכרי קטן, ילד תמים, פונה אל הקב"ה מעומק ליבו - הוא נענה!! הוא לא ידע שאלוקים אינו זקוק למכתבים, הוא לא הבין כי הדואר אינו הדרך המתאימה להעביר פניה למלך מלכי המלכים, אולם הוא נשא את עיניו למרום - ולפיכך נתקבלה בקשתו! הוא דיבר עם ה' יתברך ברצינות, בתמימות, באמת - והאלוקים הקשיב לו והאזין לתחינתו!! נורא נוראות!

"קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו - באמת!..

ואם לילד נכרי הקב"ה ככה שמע והקשיב ונענה!
אז לנו  בניו אהוביו...
אם נקרא אליו באמת.. הוא לא יקשיב, ישמע ויענה..?!

הקב"ה שומע תפילה, הוא אינו זקוק למכתבים, הוא אינו זקוק למאומה, רק דבר אחד בלבד הוא דורש: אמת! כל מי שקורא אל השם - אבא באמת, מעומק ליבו - מובטח לו שהוא יענה, ולו יהא זה גוי קטן בן שמונה שנים השולח מכתבת בתמימותו כי רבה ומבקש בחזרה לקבל את הוריו...!

נדמע... נבכה... נתחנן..
באמת!

אז נזכה!!

צדיק, מדוע אתה מרגיש שזה מעבר לכל פרופורציה..?

כוונתי לא היתה שזה מעבר לכל פרופורציה אלא שסיפור זה צריך להכניס בנו פרופורציות.

כאחד שהתנדב בזיכרון מנחם ועזר מציון אז כאשר אתה רואה ילדים ותינוקות חולים ואנשים צעירים מתים אז החיים מקבלים פרופורציות אחרות, ואז אתה רואה שכל מה שאתה בוכה על זה שאתה עדיין לא נשוי וכדומה זה סוג של קטנות כי יש אנשים שלא יכולים ללכת וסובלים וכו' וכו' ואתה מתלונן על משהו לכאורה פעוט...

לא שאני מזלזל בזה כי לכל אדם יש תיק של צרות משלו.

אבל חברה בואו נודה לאלוקים שאנחנו בריאים. נושמים. רואים.שומעים. הולכים וכו'  ורק אחרי זה נבקש שידוך ואז ממילא אני מאמין שכאשר הקב"ה יראה שיש פרופורציות ושאנו יודעים גם להעריך מה שאנחנו מקבלים ואז הוא ישלח לנו בעז"ה יותר מהר את השידוך שלנו.

וכן גם הסיפור הזה נותן לנו פרופורציה שיש כאלו שאיבדו הורים ואין להם בית ובכל זאת חיים ושמחים....

תוקן על ידי צדיקאלוקי ב- 13/09/2012 19:08:42

נכון. אני מסכים איתך, שזה גם נקודה חשובה שאנחנו צריכים לקחת כל דבר בפרופורציה.. 
אבל לדעתי:
א.  זה שיש כאילו שסובלים יותר זה לא מגרע ממה שכל אחד כן סובל. 
ב. הנקודה שלי פה הייתה, שאילו בן אדם היה יודע מהי כוחה של בקשה אחת אמיתית מעומק הלב.. אז הוא היה מתאמץ יותר לבקש.. הוא היה משקיע יותר בבקשה.. ובעיקר אם הוא היה מאמין שכל בקשה אמיתית בטוח שתתקבל ותענה אז הוא היה מבקש יותר ברצינות ומעומק הלב... 

אגב, אני מקנא בך:)

צדיקאלוקי ונקודהלמחשב התשובות שלכם משלימות אחת את השניה

נקודה:

א. נכון שיש אנשים שסובלים יותר אבל אמר לי פעם מישהו ובטח כולם שמעו את זה כאן. כאשר אתה מתלונן לקב"ה שרע לך אז הוא אומר זה רע? אני אראה לך מה זה רע. אבל אם אתה אומר ומודה לקב"ה על כל הטוב שהוא נתן לך אז הוא אומר זה טוב? אני אראה לך מה טוב...
זה כלל גדול שמנחה אותי בחיים.

ב. אתה צודק. ואני העלתי עוד רעיון.

ג. אל תקנא. לך להתנדב. וכמה שאתה נותן ועוזר יותר זה עוזר לך פי 2. מניסיון 


לוריין את צודקת. זה מה שאני מנסה לומר...

צדיק אתה צודק:)

ג. אני גם יכול להתנדב וגם לקנאות, זה לא סתירה:)

לבריאות

קראתי בעיון רב את דבריך, הכתובים בצורה יפה מאוד, וברשותך הערה!  אני לא  חושב שלהביא סיפורים (לטוב ולמוטב) סוג אראלה ממפעל הפיס... כאילו לומר: היי גבר/ת יש כאן הוכחה שיש ה' תתחיל להתפלל! הם באמת מחזקים!
 האמונה בקב"ה לא נרכשת ע"י סיפורים... אמונה היא בלב, ולמי שזכה ויש אותה, הסיפורים לא יוסיפו הרבה. ולמי שאין אותה הם לא יעזרו.. 

אחי אני חושב שטעות בידך.

א. יש תקופות שאדם שוקע ולא שם  לב לאמונה או שלא רואה עכשיו אור בקצה המנהרה ואם הוא פתאום יראה סיפור טוב על אמונה זה יכול להחזיר אותו למוטב.

ב. גם לאדם שאין אמונה, תמיד יכול לצוץ ניצוץ משום מקום ולהדליק להבה....  

צדיק, אני מצטרף לדעתך ולדבריך.
ואף הוסיף 2 נקודות.

א.  שמזה שבחז"ל מובאים הרבה אגדות וסיפורים.. וגם בספרי הראשונים והאחרונים הרבו להביא מעשים שקרו, מוכח שכן יש עניין לספר סיפורים.. מוכח שחז"ל ירדו לעומק נפשו של אדם והבינו, שיש השפעה עצומה במעשים על הלב.. על קבלת ותחושת הדברים... 

ב. עצם דבריך שהאמונה לא נרכשת ע"י סיפורים. תרשה לי לחלוק על דבריך. ולו משום שאמונה זה דבר שנרכש... זה דבר שצריך לעבוד עליו כל רגע.. זהו דבר שצריך לעמול עליו בלי הפסק.. וה-דרך לרכוש אמונה ובפרט אמונה חושית זה רק ע"י התבוננות בחסדי השם.. בהנהגות הקב"ה בעולם.. וכמו שכבר הורה לנו הנשר הגדול בהלכות יסודי התורה (ב, ב, ) וז"ל:

|"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלהים לאל חי"