בעיות של פסיכולוגים.

שלום,
תקופה ארוכה לא כתבתי כאן, אך אני עוקב באופן די קבוע אחרי התפתחות הפורום ומתמוגג מנחת לראות את הפורום שהיה לי לבית תקופה ארוכה פורח ומתפתח.

ועכשיו לסתם שאלה שמנקרת במוחי זמן רב: איך לדעתכם ולדעת ד"ר רונית פסיכולוגים מתמודדים עם נפתולי החיים? או אולי עדיף להקדים ולשאול האם פסיכולוגים עלולים לשקוע גם הם במרה שחורה ובדיכאון?. או שהם מחוסנים מפני בעיות החיים. ובמידה והתשובה חיובית, האם ההתמודדות שלהם קלה יותר או שבמקרים כאלו "הסנדלר הולך יחף" ו"אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"?
כתיבה וחתימה טובה.

טעות כתיב מביכה.
חייב =חייו

מטפלים רבים מגיעים למקצוע בעקבות הבעיות האישיות שלהם. אוסיף שמנסיוני, בד"כ הם גם מטפלים טובים יותר. כמה אנשים היו רוצים להיות מטופלים ע"י רופא שיניים שמעולם לא עבר טיפול בעצמו ואין לו מושג כמה זה כואב? היכולת שלו לדגמן שיניים מושלמות לא עוזרת ברגע האמת כשהמקדחה מתקרבת... אולי אדייק- מטפלים עם חיים סטנדרטים מתאימים למטופלים עם חיים סטנדרטים, מטפלים עם חיים קשים מתאימים למטופלים עם חיים קשים. מכיוון שבטיפול החלק המשמעותי הוא הקשר והאמון,* מטפלים עם חיים קשים לא תמיד זוכים לטיפול מיטיב כמו שהם יכולים לתת לאחרים.


*בהארץ של שבת שעברה היה ראיון מאלף עם פסיכולוג דינמי שבהתחלה הסביר על חשיבות התיאוריות, אבל כשהמראיינת שאלה אותו איך זה עוזר הוא עבר לדבר על הקשר שנוצר. המראיינת אמרה ובצדק, שאם כך אין באמת חשיבות לתיאוריה ולו לא תשובה מוצלחת (ובצדק).

שוחר- מה רע בקלישאות? בדר"כ קלישאות הופכות לכאלו בגלל שהן נכונות. בכל מקרה, לא אמרתי שצריך לעבור את אותה הטראומה בדיוק. מה שחשוב זו ההבנה של מה זה כאב גדול, חוסר אונים, ייאוש וכדו'. התחושות הללו משותפות לכל הבעיות הקשות שאני יכולה להעלות בדעתי. ולהיפך- אני יכולה להעיד על עצמי שמאוד קשה לי להיות אמפטית לאשה עם צרות יומיומיות וגם לה מגיעה אמפטיה. לכן מטפלת שחווה את חייה באותה דרגת סיבוך תעזור לה הרבה יותר ממני.