התורה והמצוה כפי שמכונה הדת היהודית במקרא, מכילים חלק עיקרי ונכבד מאוד שעל פניו איננו שייך לענינו האישי של האדם. כוונתי להכרה בכך שלעולם רבון אחד ויחיד - הוא לבדו ברא והמציא הכל. הוא לבדו מנהיג הכל, הוא לבדו כח בלתי מוגבל בידו. אין עוד כח אחר זולתו שיכול להתנגד לו או לגבור עליו. הוא ראשון והוא אחרון. רבון ואדון מלך ושליט בלעדי ויחידני.
במשך אלפי שנות חקירה והגות דתית הישות הריבונית הזאת הפכה אט אט מישות פונקציונלית של מושאי האדרה וגבורה במושגים אנושיים (גם אם באפשרויות עצומות חורגי פרופוציות מקומיות. כבריאת היקום, שידוד מערכות טבע פרטיים וכלליים, גבורת מלחמה וכד׳) וישות טובה מוסרית ואמיתית בתכונותיה במושגים אנושיים (כחנינות וחמלה לנזקקים, כשפיטת צדק ושנאת עיוותי דין ורוע, כקדושה ותיעוב התנהגויות לא ממוסדות. לצד נקמנות וקנאות אישית), לישות א-מושגית וא-הכרתית שאפילו תכונת הימצאות מוזרה לגבה. התהליך היה כפול, מחד צמצום מושאי ומושגי התפיסה וההכרה האנושית היחסיים ובמקביל חוסר יכולת הבנה והשגה במוחלט הנשגב.
למרות השוני וההתקדמות בין התפישה הקדומה לתפיסה המתחדשת דבר אחד נשאר כמו שהיה אם כי בשינוי סגנון. הפולחן הסגידה ההתבטלות לאותה ישות, כשכל אלו מהוות עטיפה לציר המרכזי והעיקרי שהוא ההכרה באותה ישות כרבון השליט (בתפיסה הקדומה) וכמציאות האמיתית המוחלטת (בתפיסות מתקדמות יותר). המונח "ה' אחד" או "יראת אלוקים" נשארו מושגים מנחים לאורך כל שנות היהדות. התשובה היא בראש וראשונה אל ה' אלוקיך. הדת מתייחדת בהיותה מגמתית למילוי שאיפת ה'.
ספרי קדם הרבו מאוד בעוון והפשע החמור בהכרה בכוחות אחרים ספציפיים ומוגדרים יותר כשליטים וריבונים, המקרא מלא בריתות אלות ועונשים חמורים לאלו שפנו מאותה ישות ונתנו לעוד אחרים תוקף כל שהוא. וספרי ההווה ממשיכים בהגדרת אותו פשע כלפי אלו שנותנים למציאות הגדרה עלומה עצמית או אפילו דוגלים באגנוסטיות לדרגותיה בקשר למוצא או משמעות המציאות.
השאלה שלי היא. למי ולמה כל זה?
בהנחה שאותה ישות אם נמצאת, היא אכן כל כך אדירה וגדולה או בלתי נתפסת ומשוללת כל מושג. לא הגיוני שהיא זקוקה לאותה הכרה אנושית או חסרה לעצמה עבודות פולחן ושאר טקסי האדרתה (אפילו מבלי להכנס לפרדוקס בכך שהאמורים להכרתה ולהאדרתה מומצאים על ידה וכוח השגתם ותבונתם ממנה הם, זה כבר קשור בנושא אחר שקשור ביתכנות בחירה חופשית אנושית על ידי מנגנון שפותח על ידי מישהו חוצני). השאיפה לתהילה וידוענות הם תכונות אנושיות מובהקות, ואל לנו לזלזל באותה ישות בהאנשה נמוכה כל כך.
אם כן למי כן נזקקת אותה הכרה והאמנת היחוד שרובי גופי תורה תלויים בה.
היה אפשר לומר שאכן אין עבודת היחוד מטרה לעצמה אלא אמצעי להחדרת והעמקת מוסריות ואתיקה אנושית. בעולם העתיק בהרבה אומות אליליות חסרה מודעות מוסר מוראלי ואתי (עפ״י התורה אומות מצרים וכנען היו פגומות מאוד מוסרית, ועפ"י הנביאים עוד אומות היו לוקים בזה). גם בדורות האחרונים משהתקדם האדם במוסריות ותפיסות אנושיות מוסריות, היו שהאשימו את שתי הממשלים הטוטליטריים המפלצתיים ביותר שידעה האנושות בכך שקדמה למימוש רעיונם המתת האלוקים - ההמתה המרקסיסטית שהביאה לסטליניזם, וההמתה הניטשיונית שהביאה להיטלריזם. לא רק שלא עזרה להם האדרת האדם אלא משלקח האדם ריבונות לעצמו איבד כל רסן הגיוני והפך חיה. גם בחלקי העולם הפחות טוטליטרי החלה מתירנות מידרדרת כתוצאה מדחיקת נוכחות אלוקית בעולם, ותחת להעלות דרגה את התפיסה החמלה האחוותית דרדרוה מטה.
א"כ אולי הדרך היחידה להעמדת האדם באור אנושי הייתה דרך גילוי הריבונות המוחלטת וציוויה עליהם. בכך שהאדם מכיר במציאותו הארעית והלא מוחלטת נוהג הוא בצניעות אישית וחברתית. ולזה לא די באגנוסטיקה או בהאלהת דמות מצומצמת ומקומית. חייבת להיות הכרה ברורה כוללנית ומוחלטת יותר.
אלא שאז נשאלת שאלה אחרת. אם אכן המוסריות האישית והחברתית אינם עומדים לכשעצמם, האדם לכשעצמו בריבונותו או בהיותו מוטל בעולם חף מפשר, עלול לנהוג כחיה. חייב הוא מרות ורבונות בשביל אנושיותו עצמו. האם אין זה פגם במוסריותו מאחר שאינה נובעת מעצמו? מוסריות ואתיקה אנושית הנובעות ממחיקתו של האדם ולא ממציאותו ונוחכותו האם אמיתיים הם? הרי שוב יוצאת נקודת הכובד אל מחוץ לאנושיות.
שאלה נוספת מתעוררת, האם אכן האדם לא יכול להגיע למוסריות אנושית מתוך אגנוסטיקה וחוסר יכולת הכרה במסתורי ההוויה ובנשגב ממנו.ואם נמצא אנשים שלמים במוסריותם ובאנושיותם ללא עמדה תאיסטית כל שהיא, האם הם פגומים במשהו יותר מתופסי עמדות תאיסטיות למיניהם?
אולי אפשר, שההכרה המונותאיסטית והפולחן המצטרף אליה עומדים לעצמם כמצווה, באשר היא אמורה להיות חובקת ומשיגה את האמת המוחלטת. בלעדיה חוטא הוא האדם לאמת המציאותית ולהכרתו הבסיסית. וגם זה מתפקידו של האדם להיות כנה ושלם באמיתותיו. אלא שגם אז נצבת השאלה - ואדם טוב שאמיתותו והבנתו הכנה דווקא מלמדים שאין לתפוס עמדה תאיסטית כל שהיא, האם איננו נעלה מאותם מאמינים שחפצם בידם ללא התחשבות יתירה בחקירת אמת? האם בדורינו יש עדיין משמעות כנה לתפיסות תאיסטיות. ואם כן מה הם?
נשלח ב-19/9/2012 23:01
בשוליים האם בעלי תפיסות אתאיסטיות עשו מעשים נוראים מבעלי התפיסות המונותואיסטיות במהלך ההיסטוריה?
נשלח ב-19/9/2012 23:29
את הענין המוסרי העלתי כאפשרות מתן משמעות דתית לענין התיאלוגי, מבחינת האדם בעוד שבעבודה מוסרית מוצא האדם ענין בערכו (גם אם לא מבין תכליתה ולמי בדיוק נצרכת) בענין התיאולוגי אינו מוצא שום ענין, לא ענין גבוה ולא ענין אישי. עיקר שאלתי היא מה המשמעות של ההכרה המונותאיסטית בדת היהודית (ובכלל). עמדו רבבות אנשים רציונליים בימים האחרונים ועיקר בקשתם אחת - מלכות האל, כבודו והדרו בכל, פחדו ואימתו על כולם, התאחדות מושלמת לעשיית רצונו. מה המשמעות של כל זה מבחינת האדם? מי בדיוק צריך את זה ולצורך מה.
קראתי פעם שני ציטוטים מהפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין
·למצוא את משמעות החיים, כלומר את משמעותו של העולם, פירושו למצוא את אלוהים""
"להתפלל פירושו להרהר במשמעותם של החיים".
האם התפילה או בקשת האלוקים הינם כמיהה נצחית ובלתי נלאית למשמעות ופשר. האם סודו של מורה הנבוכים (בנוסח מיכה גודמן) הוא בעצם סודה של התורה כולה.
תוקן על ידי מנחם_פיש ב- 19/09/2012 23:30:53
נשלח ב-19/9/2012 23:34
האידאולוגיות האתאיסטיות במאה ה20 (נאציזם, קומוניזם) היו כנראה הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית, יתכן וזה עניין של יכולת ואילו לאינקויזטורים היה הכוח והיכולות של המדינה המאורגנת במאה ה20 הם היו אכזריים לא פחות. הנקודה היא אחרת, ניתן לתאר מוסר ללא אלו-הים השאלה היא מה קורה כאשר מאמצים אתאיזם כדוגמת זה של דוקינס, כלומר דטרמיניזם ומטריאליזם מוחלטים, אם האדם אינו אלא מכונה (או אם תאצה חייה מפותחת) איך ניתן להסביר ולהצדיק מוסר? למרות דיבוריו לעיתים של דוקינס (ואחרים) על המוסר של האבולוציוניסטים ועל עדיפותו על הדת והמוסר הדתי הוא לא באמת מצליח להסביר מהו אותו מוסר ומה מחייב בו. רוב האנשים (גם האתאיסטים) כשמדברים על מוסר מדברים עליו עדיין בקטגוריות מסורתיות שנובעות מתפיסות עתיקות של נפש-גוף ובחירה חופשית ובמידה רבה נהנים משיירי הדורות הקודמים, מעניין מה יקרה אם וכאשר אמונות אלו יסתלקו מהרוב המכריע של האנשים. "אם אין אלוהים אז הכל מותר" שאל-טען דוסטויבסקי.
נשלח ב-19/9/2012 23:42
שאלה הרבה יותר חמורה היא - מהו מוסר אלוקי?
הרי אלוקי מבחינתינו הוא המוחלט הנשגב והנעלם. אם המוסריות איננה אנושית, מה היא כן? חלק מאותה טמירות?!
דוסטויבסקי הביע את חולשתו המוסרית של האדם לא את גדלותו המוסרית.
נשלח ב-20/9/2012 00:05
מטפחת, אם מעיינים לעומק, אין באמת דבר כזה מוסר דתי. (לפחות לא כמו שאנו מגדירים מוסר) אולי במידה מועטה אצל הנצרות, לא מעבר לכך. והנה, אנשים הצליחו ליצור חברות "מוסריות" יחסית.
דווקא היום, המקומות המוסריים יותר ע"פ המחקר, הן דוקא המדינות הסקנדינביות בהן האתאיזם נפוץ.
מעשי הזוועה נפוצים דווקא יותר בחברות הדתיות.
נשלח ב-20/9/2012 00:14
השאלה מדוע אלוקים זקוק להערצה והמלכה היא שאלה שבמהותה לא יכולה להיות לנו תשובה עליה. איני מבין כיצד אפשר לנתח את מניעיו ואת המוטיבציות של יישות שאינה דומה לנו בשום מובן, ולא יכולה להיות מובנת לנו. כמובן אפשר להניח שזה צורך שלנו (כגון המוסר, ראה להלן), אבל לא מכוח הקושיא למה אלוקים רוצה/צריך זאת. .
לגבי המוסר, הנושא הזה כבר נדון כאן לא פעם בעבר (דומני שהיה אשכול שעסק באפשרותו של מוסר אתיאיסטי). אני טענתי שלא תיתכן מוסריות אתיאיסטית (לפחות במובן הקאנטיאני, שהוא הנכון לדעתי). אבל כדי להסביר זאת יש להיכנס להגדרת האדם המוסרי כמי שנענה לצו. בהחלט תיתכן התנהגות טובה של אדם אתיאסט. יתר על כן, אני כלל לא בטוח שבני אדם דתיים מתנהגים טוב יותר מאתיאיסטים. אבל התנהגות טובה אינה מוסר. גם טלה או זבוב יכולים להתנהג טוב. אדם מוסרי הוא אדם שפועל מכוח ציות לצו (קטגורי), וצו זוקק מצווה (כמו שחוק זוקק מחוקק). דיבורים הומניסטיים על האדם שמחוקק לעצמו זהו ריבוע המעגל. ייתכן אדם שחושב שהוא אתיאיסט והוא אדם מוסרי שנענה לצו. אבל אם אכן הוא נענה לצו המוסר אז הוא בעצם מאמין לא מודע.
איני מבין את חומרתה של השאלה האחרונה, לגבי מוסר אלוקי. אני יודע מהו מוסר, אבל איני יודע מהו מוסר אלוקי. למה זה כל כך חמור? ומה כ"כ טמיר בזה, פרט לתחושת החובה של אתיאיסטים (שהיא אכן דבר טמיר מאד, כאמור לעיל).
אבל כל הדיון על המוסר אינו נוגע בשורש השאלה הראשונית. יש כאן הנחה שההסבר היחיד לתקפות ולצורך בעבודת השם הוא המוסר. אבל חלק ניכר מהתורה אינו עוסק במוסר, ולכן ברור שהיא מניחה ערכים נוספים, מעבר למוסר. אנחנו לא צריכים את הדת אנחנו מחוייבים לה. בדיוק כמו שאנחנו לא צריכים את המוסר אנחנו מחוייבים לו. הציטוט הראשון מויטגנשטיין שהובא למעלה הוא ניסוח נוצרי של תפיסת הדת. הנוצריות שלו עומדת בעוכריו, שכן שם הדת משרתת את האדם - נותנת לו משמעות - חוויה רליגיוזית, והופכת אותו למוסרי יותר. הדתיות היהודית (למיטב הבנתי) היא שונה בתכלית, ועיקר עניינה הוא החובה. בעברית 'דת' משמעו חוק (והדת ניתנה בשושן הבירה). לכן כששואלים יהודי האם הוא דתי, לא מתכוונים לברר האם הוא מאמין באלוקים או האם הוא חווה חוויות רליגיוזיות, אלא לברר האם הוא מקיים מצוות.
נשלח ב-20/9/2012 00:29
בפעם המיליון: הנאצים לא היו אתאיסטים!
מיכאל אברהם: הרשה לי (לא חייב, כמובן) לצחוק בקול גדול על הטאוטולוגיות הדביליות שלך. מה עוד היה לנו לאחרונה? דתל"שים הם בוגדים אם מגדירים בגידה כסטייה ממה שההורים חינכו אותך. אלוהים קיים אם מגדירים אלוהים כסיבת הסיבות ומניחים שקיימת כזו. וכיו"ב...
נשלח ב-20/9/2012 00:36
לא חייב, אבל בכל זאת מרשה. איך אני?
נשלח ב-20/9/2012 00:43
רציוסקפטי כתב:
בפעם המיליון: הנאצים לא היו אתאיסטים!
לחזור על דבר מיליון פעם לא הופך אותו לנכון.... נכון שהנאצים לא הדגישו מדי את הפן האנטי נוצרי שלהם משיקולים טקטיים.
נשלח ב-20/9/2012 00:55
השאלה מדוע אלוקים זקוק להערצה והמלכה היא שאלה שבמהותה לא יכולה להיות לנו תשובה עליה.
נכון מאוד. וגם אף אחד לא העלה כזאת שאלה על דעתו, ממש כמו שאף אחד לא שואל מדוע לפני התפילה לא מספרים כמה בדיחות לאלוקים כדי להצחיקו. כתבתי רק שנקודת המוצא של שאלתי היא שהצורך בהכרה בו (המיקוד של שאלתי היא עצם ההכרה במציאותו ולא האדרתו והמלכתו) אינה צורך שלו כמו הצורך האנושי הידוע בתהילתנות (או בנצחנות ועליונות זולתנית מתמדת)
איני מבין כיצד אפשר לנתח את מניעיו ואת המוטיבציות של יישות שאינה דומה לנו בשום מובן, ולא יכולה להיות מובנת לנו.
גם אני לא מבין, שהרי איך אפשר לדבר במונחי הגיון ותפיסה אנושיים על מה שהגדרתו היא מעבר וחוץ להגיון זה.
ולכן כדאי לך לקרוא עוד פעם את שאלתי.
כמובן אפשר להניח שזה צורך שלנו (כגון המוסר, ראה להלן), אבל לא מכוח הקושיא למה אלוקים רוצה/צריך זאת. .
למה צריך להניח שזה צורך שלנו? מה לא אוב להניח את זה בהנחה שאין לשאול כזאת שאלה מתוקף הגדרת אלוקים ככזה שמצווה דברים לא מושגים למצוויו כמו הוא עצמו שאינו מושג..
לגבי המוסר, הנושא הזה כבר נדון כאן לא פעם בעבר (דומני שהיה אשכול שעסק באפשרותו של מוסר אתיאיסטי). אני טענתי שלא תיתכן מוסריות אתיאיסטית (לפחות במובן הקאנטיאני, שהוא הנכון לדעתי). אבל כדי להסביר זאת יש להיכנס להגדרת האדם המוסרי כמי שנענה לצו. בהחלט תיתכן התנהגות טובה של אדם אתיאסט. יתר על כן, אני כלל לא בטוח שבני אדם דתיים מתנהגים טוב יותר מאתיאיסטים. אבל התנהגות טובה אינה מוסר. גם טלה או זבוב יכולים להתנהג טוב. אדם מוסרי הוא אדם שפועל מכוח ציות לצו (קטגורי), וצו זוקק מצווה (כמו שחוק זוקק מחוקק). דיבורים הומניסטיים על האדם שמחוקק לעצמו זהו ריבוע המעגל.
אין כל משמעות מוסרית לצו קטגורי כמו שאין שום משמעות מוסרית לצו תועלתני. הם צוים טכניים או מתכוניים להנהגה. משמעות מוסרית היא משמעות אנושית לזולתניות או לאנושיות אישית, וכל הצוים והרעיונות למיניהם הם כיצד לישם את המוסריות. ועל זה השאלה מה החלק האנושי ברעיון המוסרי והאם זה יכול להיות תלוי במציאות תאיסטית חסרת פשר מבחינת האדם.
ייתכן אדם שחושב שהוא אתיאיסט והוא אדם מוסרי שנענה לצו. אבל אם אכן הוא נענה לצו המוסר אז הוא בעצם מאמין לא מודע.
כנ״ל. עזוב את הצו ואת היישום, תתמקד ברעיון להיות מוסרי, למה ומדוע. איך הכרה אנושית במוסריות הפכה לאמונה במוחלט דווקא. ואיך הכרה במוחלט נקראת מוסריות?!
איני מבין את חומרתה של השאלה האחרונה, לגבי מוסר אלוקי. אני יודע מהו מוסר, אבל איני יודע מהו מוסר אלוקי. למה זה כל כך חמור? ומה כ"כ טמיר בזה, פרט לתחושת החובה של אתיאיסטים (שהיא אכן דבר טמיר מאד, כאמור לעיל).
אם אדם לא מביע את מוסריותו מעצם מציאותו הרי שאין תליה במשהו אחר יכולה להיות מוסרית. היא מימוש כפייתי או רצוני של משהו שאיננו מאנושיותו.
אבל כל הדיון על המוסר אינו נוגע בשורש השאלה הראשונית. יש כאן הנחה שההסבר היחיד לתקפות ולצורך בעבודת השם הוא המוסר. אבל חלק ניכר מהתורה אינו עוסק במוסר, ולכן ברור שהיא מניחה ערכים נוספים, מעבר למוסר. אנחנו לא צריכים את הדת אנחנו מחוייבים לה. בדיוק כמו שאנחנו לא צריכים את המוסר אנחנו מחוייבים לו.
אתה צודק שהמוסר שורבב פה כסעיף משני אפשרי כדי להמחיש את חוסר הרציונליות במצוות היחוד.
הציטוט הראשון מויטגנשטיין שהובא למעלה הוא ניסוח נוצרי של תפיסת הדת. הנוצריות שלו עומדת בעוכריו, שכן שם הדת משרתת את האדם - נותנת לו משמעות - חוויה רליגיוזית, והופכת אותו למוסרי יותר.
לא זה המשמעות של המשפט.
המשפט לא קשור לעבודה חרופה בלתי מובנת לפני מישהו אחר שבמקרה הוא עונה להגדרת רבון מוחלט. הוא בא להביע באחת חוסר משמעות שהפתרון שלה הוא המוחלטות הבלתי מושגת (הנקרא בפי ההמון אלוקים)
הדתיות היהודית (למיטב הבנתי) היא שונה בתכלית, ועיקר עניינה הוא החובה. בעברית 'דת' משמעו חוק (והדת ניתנה בשושן הבירה). לכן כששואלים יהודי האם הוא דתי, לא מתכוונים לברר האם הוא מאמין באלוקים או האם הוא חווה חוויות רליגיוזיות, אלא לברר האם הוא מקיים מצוות.
ונשאר רק לשאול למה א״כ היהדות היא לא דת המצווה לאכול שענינה חבושים בשעת קילוף בננות וכדו׳ מאחר שגם בזה אין כל הגיון ואין חוויה. על זה בדיוק באתי לדון האם ישנו הגיון אנושי בתפיסה תאיסתית כמושא מרכזי לדת רציונלית.
שנה טובה והגיונית קצת יותר.
נשלח ב-20/9/2012 01:20
מטפחתספרים כתב:
בפעם המיליון: הנאצים לא היו אתאיסטים!
לחזור על דבר מיליון פעם לא הופך אותו לנכון.... נכון שהנאצים לא הדגישו מדי את הפן האנטי נוצרי שלהם משיקולים טקטיים.
שאני אבין: על סמך מה אתה מייחס להם אתאיזם אם הם מדברים על נצרות ועל האל? על סמך זה שמי יכול לעשות דבר כזה אם לא אתאיסטים?
נשלח ב-20/9/2012 01:29
היטלר אמר שהגנרלים שלו שמתפללים הם כמו ילדים קטנים. הנאציזם בכל זמן שלטונו היה בעימות לעיתים גלוי ולעיתים סמוי עם הכנסייה הקתולית. את הכנסיות הפרוטסטנתיות הוא ארגן כרצונו (ומי שלא הסכים לכך דוכא). נאצים מסורים רבים דברו על שיבה לדת הגרמנית הקדומה ולאלים הטבטוניים העתיקים (ולא מתוך אמונה פגאנית עמוקה).
נשלח ב-20/9/2012 01:44
אכן ראיות ניצחות. אחת אחת
תהיו בריאים
נשלח ב-20/9/2012 01:48
מטפחת, על הסמלים של הרייך השלישי היה מוטבע "Gott Mit Uns"
