מה הוא הצורך הרוחני של התקופה

ינוח- לא הבנתי איך שאיפה לחופש עלולה להפוך לסדום, הרי חטא סדום היו חוקים נוקשים, ללא הבדל בין בני האדם (או אם תרצה, קיצוץ הרגליים כדי שיתאימו למיטה). בכל מקרה, אני לא מדברת על שאיפה לחופש אלא על השאיפה להיות אני, כמו שא-לוהים החליט לברוא אותי ולא כמו שלחברה נוח שאהיה. זה לא חופש, לפעמים זה מאוד קשה, אבל זה הביטוי של צלם א-לוהים שבי. של ההבנה שאם הוא היה רוצה, הוא היה בורא אותי אחרת. עם לב אחר שיביא לי שמחה אחרת. בעיקר נותרתי עם התחושה שבשבילך יצר רדוד הוא כל יצר שהוא לא שלך.

ינוח

רוב דבריך כלל לא הבנתי.
הביטוי "יראת שמים לית לה מגרמה כלום" שנקט בו הרב קוק מבוסס על תרגום לרעיון קבלי, שהמאפיין של ספירת מלכות הוא "לית לה מגרה כלום" - ובתרגום רציונלי פשוט, הכוונה שספירת מלכות=היא היכולת לקבל והכיל ולכלול את הדברים ולשלבם באופן שיצרו מערכת אחת, והנה ככל שיש לאדם יותר פרצניפים עצמיים והוא מרוכז בעצמו כך קשה לו להיות בחינת מקבל - בעלי הקבלה מכנים את מידת העוונה כספירת מלכות, כי ככל שאדם עניו יש בו יכולת להכיל את הדברים. ואמנם ברור שככל שאדם גדול יותר=עניו יותר, גם כשהוא מכליל, אין הכוונה שהוא קונה הכל אלא הוא עובר תהליך של ברירה והעלאה, אלא שככל שמידת ענותנותו ויראתו גדולים הוא יודע כיצד להכיל יותר.
מנקודת מבט זו יראת שמים היא היכולת להכליל את מה שמעבר להפנותו כלפי שמים, וככל שהשמים של האדם ויראתו יותר מזוככים ורחבים הוא מסוגל להכליל ולהכליל יחד את מה שבמחוץ לו לפנות כלפי שמים.

מצב התקופה: אנושיות החיים

הבעיה: הפשטת הדת


עד כה הלכתי בעקבות מה שהוצע בפורום, אבל ייתכן שהשינוי התקופתי אינו רק בתחום חירות הפרט

הפער נוצר בשל שני תהליכים מנוגדים: תהליך של אנושיות החיים למול הפשטת הדת

חלק נכבד מהחברה הוא חברה שמתייחסת לעצמה כחברה ערכית ומוסרית מודעת, כשהאנשים מוכנים לקבל עליהם מחוייבות למערכת שנתפשת בעינהם כמערכת ערכית-מוסרית, שאותה הם מוצאים כמערכת המכוננת את זהותם.

כלומר, החברה הולכת ומגלה את הערך של האדם כיצור מוסרי בעל צלם א-להים = אנושיות החיים.

בנוסף, ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לאדם להשפיע יותר על מציאות החיים שסביבו והוא הולך ונהיה מעורב במציאות וקידומה ואף זה גילוי אנושיות האדם.

מנקודת מבט זו, ככל שהחיים הדתיים נתפשים כמנותקים ממשמעות הערכית-מוסרית מובנת או לפרט או לכלל או כמנותקים ממתן עומק רגשי לאנושיות האדם הם נחשבים כמנוכרים - לדוגמה תפילה ארוכה וממוסדת הולכת ומתרחקת מממשמעות התפילה כהבעה אישית של מציאות עמידת הפרט למול הא-להים.

בעולם הדתי ישנו מהלך של פורמליזציה הולכת וגדלה וירידה לפרטי פרטים של הלכות ההולכות ומתרחקות מקשר למובנות של תוכן המצוה (-תורתו של ליבוביץ כפי הנראה ראויה היתה לליבוביץ אבל אינה עומדת במבחן המציאות) ועד כדי אידיאליזציה של תהליך זה.
וכן אידיאליזציה של מערכת חיים דתית המנותקת מקשר לחיים הממשיים (לדוגמה תפיסת הר"ן על חוקי התורה ביחס לחוק המלך), או תפישת הגרי"ד באיש ההלכה.

כלומר, העולם הדתי בחלקו נע לכוון של  "הפשטת הדת" = המערכת הדתית הופכת להיות רוחני ומופשטת ומעל למציאות, וככל שהמערכת הדתית מוצאת עצמה בלתי רלוונטית למציאות היא הולכת ומייצרת בתוכה הצדקות כאילו היא כל כך אידיאלית עד שהיא מעבר למציאות ומנותקת ממנה.

ממילא הכוון לתיקון צריך להיות: השבת התורה לאנושיות החיים.

ככל שהחברה תופשת את ערכיה כמוסריים=אנושיים יותר ומובנים יותר או כמציאותיים יותר ואילו המערכת האחרת נתפשת כתלושה מהמציאות ממילא אין היא מספק את המצב התקופתי. 

צהוב- לא כל כך הבנתי מה לא מובן. המקרה הספציפי שלי הוא הלסביות- אם א-לוהים היה רוצה שאעבוד אותו כמו הטרוסקסואלית, הוא היה בורא אותי הטרוסקסואלית. אני מאמינה שזה נכון גם לשאר השונויות שלחברה קשה להכיל- החל מסתם תכונות כמו אומנותיות, רגשנות לגברים ושכלתנות לנשים ועד כאלו שעדיין מוגדרות כבעיות נפשיות כמו ADD וPDD (לגבי ההבדל ביניהן לבין מחלות נפש אמיתיות- נראה לי שכלל האצבע הוא מתי האדם יותר מאושר- כשהתכונה/מחלה באה לידי ביטוי או כשהיא בנסיגה, מתוך הנחה שאושר מגיע כשהאדם מחובר לעצמו).

_________________

ירוחם- באמת פרשנות סדומית מאוד. דווקא הגישה שאומרת שכל הצרות שיש על האדם נובעות מאשמתו, מובילה לניכור חברתי. אם האדם אחראי לעוני שלו, למה שאתן לו צדקה? שיעבוד קשה וירויח כסף.